אבו ראפת: " נולדתי באלמנשיה ביום 5.10.1941. אני זוכר איפה גרנו בבית החדש שאבא שלי בנה. זה היה בחלק הדרומי של אלמנשיה. גרנו בו כארבעה חודשים. פרצה המלחמה, עזבנו את הכפר והבית נהרס כשאר בתי אלמנשיה. אני זוכר גם איפה היה הבית של סבא שלי, על גבעה קטנה במרכז הכפר. רוב הזמן הייתי אצל סבא שלי. הייתי הנכד המפונק שלו. לסבא שלי היה דיואן. מקום פתוח לאורחים. אנשים ביקרו אותו ושתו קפה. ביום הנכבה הייתי בן 7. לא היה בית ספר בכפר. אני זוכר שבנו מסגד באדמה של משפחת חמדו כי הם תרמו את האדמה. הילדים היו הולכים למסגד ולומדים איך להתפלל. היו בכפר כרכרות וסוסים. חנטור שמו. זה היה אמצעי תחבורה בין עכא לאלמנשיה. יכולת להזמין חנטור שיקח אותך לעכא. אבל בעיר היו מוניות באמת. "טקסי אלעלמין" היה לו קו מעכא לביירות. אבל בתוך העיר היה חנטור. הכרכרה והסוסה היו מקושטות ונוצצות. אני זוכר שהילדים היו עומדים להסתכל על הכרכרות היפות.

אם דרויש: "היה חנטור לאבו דבּוּר ולאבו לילא. עֻמר רֻסתם היה לו חנטור."


אם דרויש: " שמי פאטמה וָחש אבו ד'לאם. אני משבט אלע'ריפאת. התחתנתי באלמנשיה. היום אני בת 90. נולדתי ב 1922. אני זוכרת מהחיים באלמנשיה דברים טובים. זוכרת את להקות הצוענים שהגיעו מדי פעם לכפר, לחצר מול קפה פהד חאמד, היו מותחים חבל באויר ועושים עליו קרקס. בכפר היו שתי מאפיות, אחת לנמר יאסין ואחת לעלי אלבדוי. זה ידע לעשות ממתקי עואמה [ כדורי בצק מתוק מטוגנים]. אני זוכרת שהאמאם של המסגד היה השיח' בדר מטמרה, והוא בחר את השם של הבן שלי נוּר. הבית הישן שלנו היה חדר אחד. אבל בזמן האחרון בנינו בית חדש ובו ארבעה חדרים. לא נהנינו ממנו. כמה חודשים אחרי שבנינו אותו נטשנו את הכפר. אלמנשיה היה מקום יפה. החתונות שם היו יפות. היו פֵרות מצויינים בשדות ליד הגן הבהאי, קנינו משם פרות בגרושים. היו ימים יפים. בחתונות היו מלווים את החתן לחצר של בית אבו עתבה [מקום קדוש בכפר], שם עשינו את מסיבת הזפה והדבקה. באלמנשיה רקדו דבקה גברים ונשים יחד. החגיגה הזאת הייתה רק לחתן. הכלה עדיין בבית ההורים שלה. אני בעצמי יודעת דבקה. אבל עכשיו אני זקנה לא יכולה. אני לא אוהבת לדבר על אלמנשיה. כל פעם שאני מדברת אני מרגישה רע. חבל, הפסדנו הכל." 

הגירוש

אבו ראפת: " תושבי הכפר שמעו על דיר יאסין ורק רצו לברוח. אני זוכר את הימים ההם. האנשים מפוחדים, לקחו קצת חפצים וברחו. אבא שלי עם עוד כמה אנשים ניסו לשכנע את התושבים להישאר בכפר, אבל האנשים לא הסכימו. אבא פחד שיאשימו אותו שהוא בצד היהודים, לא רצה ששמו יתלכלך בחשדות לבגידה, אסף את המשפחה ועזב את הכפר כמו השאר. הלכנו ברגל, מסע מפרך בשדות, הייתי יחף, מאלמנשיה עד כפר יאסיף. האנשים ברחו קבוצות קבוצות, משפחות משפחות. כולם התפזרו ולא ידעו מה יהיה גורלם. חלק הגיע לכפר יאסיף, חלק לאבו סנאן וחלק ללבנון, לקחנו רק בגדים מעטים. אני הלכתי עם אבא ואמא ושני אחים. הייתי בן שבע והאחים היו קטנים ממני. היו אתנו סבתא ושלושת הדודים שלי, מצד אבא, וכל אחד מהם יש לו משפחה, אשה וילדים. פתחו בשבילנו את בית הספר בכפר יאסיף. כל משפחה קיבלה פינה. אחרי כמה ימים המשכנו לכפר ירכּא. חלק מהאנשים התארחו אצל משפחות. אחד ממנהיגי הדרוזים, ג'בר אלדאהש, דרש מאנשי ירכא לפתוח את בתיהם בפני תושבי אלמנשיה. המשפחה שלי הלכה לישון באלח'לוה, בית התפילה של הדרוזים בירכּא. היה קצת רחוק מהכפר. בדרך לאלח'לוה, סבתא שלי שהיו לה בעיות שמיעה, נשאה על הכתפיים את אחי נור, וסטתה מהדרך, התרחקה מהמשפחה ואיבדה את הדרך. התחילו לחפש אותה בשדות. כמובן לא עזרו הצעקות כי היא לא שומעת.

אם דרויש: "כולם חיפשו אותה, פחדנו שקרה להם רע. חשדנו שטרפו אותם חיות פרא. נהיה חושך. בסוף, בלילה, מצאנו אותם בריאים, אבל אלה היו שעות של פחד".

אבו ראפת: " אחרי תקופה עברנו לכפר אלמכּר. זה היה אחרי שנה או שנה וחצי מאז שעזבנו את אלמנשיה.  רוב תושבי אלמנשיה שנותרו בתוך המדינה גרות כאן באלמכּר, כמו משפחת חמדו, אבו ד'לאם, סקר, יאסין, עכאוי ואבו שנב. משפחת שרקאוי עברה לתרשיחא ומשפחת פחמאוי לכפר יאסיף.  תושבים מאלמכּר לא רצו לעזור לנו. פקידים יהודים לחצו על תושבי אלמכר שיארחו אותנו בבתיהם. כולנו זוכרים את מונג'ו, הוא צבי ספיר, שהיה מזכיר קיבוץ עין המפרץ, שהכריח תושבים מאלמכּר לתת לנו מגורים. אחר כך, הממשלה הישראלית בנתה כ- 15 חדרים באלמכר למשפחות מאלמנשיה. האנשים הבינו אז שזה פתרון זמני עד שנחזור לאלמנשיה. אחר כך בנו בשבילנו "קרבנים" וצריפים. מונג'ו זה היה בעל מעמד בתנועה הציונית ובצבא הישראלי, אבל הוא אהב מאוד את תושבי אלמנשיה, וב 1948 הוא אף ביקש מהם לא לעזוב את כפרם. לעומת זאת, פקידים של המדינה המשיכו ללחוץ עלינו כדי לוותר על האדמות שלנו באלמנשיה ולהחליף אותן באדמה במקום אחר. לאבא שלי היו 7 דונם ו- 300 מטר. אני זוכר, בסוף שנות החמישים, איש בשם צבי, שהערבים קראו ע'זאל, יושב בבית שלנו עם אבא שלי ומציע לו לקבל 27 דונם ליד אלמכר תמורת השבעה דונם באלמנשיה. אבא שלי סירב וצעק עלי כשניסיתי לעודד אותו להסכים לעסקה. הוא אמר שלא ימכור את הקבר של אבא שלו. אחר כך התברר שהחוזה שרצו להחתים אותנו עליו אומר שמכרנו את האדמה בשנת 1936, זאת אומרת מרצון ולפני הקמת המדינה ולא תחת לחץ של אירועי 48 או לחץ אנשי השלטון הצבאי. לאבא שלי, לצערנו, אין מסמכים שיוכיחו את בעלותו על האדמה שלו. תושבי הכפר ידעו כל אחד איפה האדמה שלו, וזה הספיק. אבל המדינה הזאת היא מדינת מסמכים ולרוב האנשים אין. רק משפחת חמדו יש לה מסמכים ולכן החזירו חלק מהאדמות.

אם דרויש: " כמה חבל שהפסדנו את אלמנשיה. אם יתנו לחזור היום? הלוואי. אבנה צריף ואגור בו." 

المنشية من بيت درويش / אלמנשיה ממרפסת ביתו של דרויש

عين المنشية / מעיין אלמנשיה

جولة في قرية المنشية / סיור בכפר מַנְשִיָה

مسجد المنشية / מסגד אלמנשיה

مقبرة المنشية / בית קברות אלמנשיה

جولة في قرية المنشية / סיור בכפר מנשייה

بيت أبو عتبة / בית אבו עתבה

منتزه ليلي شارون / פארק לילי שרון