דודי, מרדכי לביא (מוטקה) איש פלי"ם (פלוגות הים של הפלמ"ח) היה חבר קיבוץ שדות ים. אחרי הפילוג בתנועה הקיבוצית עבר עם המפא"יניקים לקיבוץ מעין צבי ושנים אח"כ עבר לחדרה, שם סיים את חייו.
את סיפור גירוש הערבים מקיסאריה לא הוציא מפיו עד קרוב למותו. לפי המשוואה: כשהשכל נעלם - נפתח הפה. הוא כבר לא היה צלול.
בחורף 2006 התקיים מפגש למען נכדיו, כדי שיכירו וילמדו על חייו ופועלו. זה היה כשנה לפני מותו.
נישאו נאומים, נאמרו תשבחות וסופרו סיפורי עבר.
לקראת סיום הערב מרדכי סיפר מזיכרונותיו. הוא, שכבר לא ידע את הדרך חזרה לביתו, זכר בבהירות את אירועי העבר. בין שאר הדברים סיפר על פקודה לפיה יש לגרש את תושבי כפר הדייגים הקטן ששכן בחולות קיסריה:
"זה ידוע שאם מפרקים לערבים את הגג הם עוזבים. אז לילה אחד, היינו קבוצה של בחורים, פירקנו להם את הגגות של הכפר והם הלכו...".
ככה, פשוט, כאילו לא מדובר בחיי בני אדם.
שושנה, דודתי, נעה באי נוחות. בשלב זה כבר הייתה מטפלת במרדכי כבתינוק. היא פנתה אליו בקול מתוק/תקיף ואמרה:"מוטקה'לה, לא צריך לדבר על זה..." והוא ענה: "שושנק'ה, ואם לא אדבר, אז זה לא קרה?"
אולי זה לא רלוונטי, אבל כשהעיר ג'נין התפתחה והפכה לעיר שוקקת ובטוחה, שמעתי ראיון ברדיו עם זכריה זביידי שבין שהשאר סיפר שסבתו גורשה ב-48 מקיסאריה. וחשבתי: אוי, הדוד שלי עיצב את עתידו של זכריה.