הכפר סלמה שוכן צפונה של הדרך הראשית המובילה ליאפא (יפו). לתושבי הכפר סיפורים רבים סביב שמו של הכפר. הזקנות רוקמות אגדות דמיוניות אודות השם תוך שהן מבלבלות בין סלמה, בן לווייתו של הנביא מחמד, לסלמה, בן אשתו. כאשר שאלתי את עבד אל-עזיז צקר (1939), כיום הוא גר בעמאן, על מקור השם, הוא ענה: "סלמה הוקמה על חורבות שתי עיירות כנעניות. קראו לכפר 'סלמה' על שם בן לווייתו של הנביא מחמד, סלמה בן השאם, שנהרג יחד עם ארבעה נוספים בשנת 13 להג'רה בקרב אג'נאדין (קרב בין הצבא המוסלמי וצבא ביזנטיון) שהתרחש מדרום-מזרח לרמלה. הוא נקבר בכפר. הקבר של המכובד סלמה קיים עד היום, סמוך לבית הקברות. אני זוכר שנשים מיאפא היו מגיעות ביום שישי הראשון של חודש שעבאן (החודש השמיני בלוח השנה המוסלמי), שנקרא 'שעבונייה', ויושבות במסגד וחוגגות את היום הזה.
זהרה אבו חאשיה (1932), שגרה גם היא בעמאן , מוסיפה: "ליד הקבר היה עץ דומים גדול שהאנשים ביקשו ברכות ממנו. אינני זוכרת את העץ, אך אמי הייתה מספרת לי עליו. לדוגמא, נשים שלא ילדו, היו הולכות, מבקשות ברכה ומתפללות ליד העץ."

הגורן היה מגרש המשחקים שלנו

בשנת 1937 הקימו כמה צעירים מהכפר את 'מועדון הספורט של סלמה לנוער', אולם פריצת המרד הפלסטיני הובילה להיעדר עניין במועדון שעד מהרה נסגר. בשנת 1943 מספר צעירים מהכפר שבו ופתחו אותו. סיפר לי על כך בערגה מחמוד חסן חמאד (1928), חי בעיר אלזרקא: "בסלמה היה לנו מועדון ומגרש כדורגל... המגרש היה בעצם גם הגורן. כשהגורן היה מתרוקן, היו משתמשים בו כמגרש משחקים, כלומר הגורן היה מגרש המשחקים שלנו.

לפעמים היינו מתחרים נגד קבוצות מכפרים אחרים, לדוגמא אל-עבאסיה ואל-לד (לוד), או נגד הגרמנים מהמושובה שרונה... אני זוכר שהיהודים היו באים למגרש על האופניים שלהם ותושבי סלמה היו עושים תחרויות מהירות מולם."

חברת ההסעות של סלמה

בשל המחסור באדמות חקלאיות, השתלבו תושבי סלמה במסחר ובהקמת חברות כלכליות. אודות מספר חברות שפעלו בסלמה סיפר לי יוסף חמאד (1939), שגם הוא גר בעיר אלזרקא,: "בסלמה הייתה חברת הסעות. בבעלותה היו מכוניות שנסעו על קו יאפא – אל-לד. בנוסף, פעלה בכפר חברת 'אל-אלבאן אל-ערביה אל-חדית'ה', שעסקה בגידול פרות הולנדיות וייצור מוצרי חלב... הייתה עוד חברה לטווייה ואריגה, בית עיבוד עורות, טחנת קמח ומפעל למשקאות... סלמה הייתה כפר משגשג ומשכיל."

זכרונות מספסל הלימודים

בית הספר הממשלתי הראשון הוקם בשנת 1920. קודם לכן, בתקופה העות'מאנית, היו בכפר חדרי לימוד קהילתיים. בשנת 1936 הוקם בית הספר לבנות בו למדו 121 תלמידות. בבית הספר הייתה ספרייה שהכילה 300 ספרים. בנוסף לכך, פעלו בכפר שלושה בתי ספר קהילתיים. ראוי לציין, שבאחד מבתי הספר הוקמה להקת מוסיקה בניצוחו של המורה ח'יר אל-דין בשנאק. הלהקה זכתה לפרסום רב והשתתפה באירועים בית ספריים בכפר ובכפרים השכנים וכן בחגיגות ובאירועים פומביים.

מתוך מאגר זכרונותיה, סיפרה לי זהרה אבו חאשיה (1932), כשהיא צוחקת: "ביתנו היה רחוק מבית הספר... הפרדסים שלנו היו בקצה סלמה. היו לנו פירות מכל הסוגים. כשהמורה הייתה מבקשה מאתנו לצייר בננה, לדוגמא, אבי היה ממלא סלסלה בבננות והיינו מביאים אותה לכיתה כדי לצייר אותן. בית הספר היה מאובזר, והמורות שלימדו אותנו היו מיאפא. היו אנשים שלא שלחו את בנותיהם לבית הספר, כדי שתעבודנה בשדות במקום. אני למדתי עד כיתה ב' ואז פרצה המלחמה ויצאנו. רוב תושבי הכפר הוציאו את בנותיהם מבית הספר מתוך פחד."

בלילה היהודים התקיפו את ביתנו

זהרה אבו חאשיה (1932) מספרת אודות חטיפתו של בעלה והתעצמות הקרבות: "הפעם הראשונה שפחדנו, הייתה כשהיהודים חטפו את בן-דודי, בעלי, עת'מאן אבו חאשיה (אבו טלעת), ואחי, עבד אל-ע'פור. אחי למד באותה התקופה בבית ספר בביר זית והגיע לחופשה... דודי, מוסא אבו חאשיה, שהיה מפקד פלוגה, אמר שהקרבות עם היישובים היהודיים הסמוכים החלו  והחלטנו להגן על אדמותינו... הוא חילק לעת'מאן, לאחי ולמספר צעירים נוספים כלי נשק  והתחיל לאמן אותם...
בלילה התקיפו היהודים את ביתנו וביתו של דודי. אני זוכרת שהם תקפו לפני תפילת הבוקר, עודיין ישנו. הצעירים ישנו בגן הורדים. הנשק של עת'מאן היה לצידו... כאשר הוא ראה את היהודים הוא השליך את הנשק ליד עץ הלימון והיהודים הגיעו אליו וחטפו אותו ואת אחי... שמו שק על פניהם, הכניסו אותם למכונית ולקחו אותם... לאחר מכן, הם ניסו להיכנס לבית שלנו... אני ואחי הקטן החזקנו קרש שהיה בבית... היהודים דחפו את הדלת ואני ואחי דחפנו בחזרה כדי שלא ייכנסו... אחר כך תקפו היהודים את אבי והתחילו להכות אותו... הם עשו חיפוש בבית ולא מצאו אף כלי נשק... הנשק היה מוחבא... אמי הלכה לחלון וצעקה... היהודים אמרו לה תשתקי והשליכו רימון עשן כדי שלא תוכל לראות... לאחר מכן הכו את דודי בידו, שברו לו את האצבע ונכנסו להכות את דודי השני... הם הלכו לפרדסים וחפרו כדי לחפש נשק... היה לנו נשק שהחבאנו ליד היונים, חלק החבאנו מתחת לסוסים וחלק ליד התרנגולות... היהודים חפשו את הנשק ולא מצאו... הם אמרו לדודי מוסא: "אם נמצא אצלך כדור, נהרוג אותך"... את חלק מהנשק גנבנו מהיהודים... גנב אותם אחד, בדואי, מאל-סבע (באר שבע) ששמר על הפרדסים של הערבים שהיו סמוכים לישובי היהודים. את הנשק החביאו בבית שלנו.

דודי איים עליהם שאם הילדים לא יחזרו אז אנחנו נתקוף את אל-כובאניאת (בעבר הפלסטינים קראו ליישוב היהודי בשם כובאנייה)... היהודים החזירו את הנערים וזרקו אותם כבולים ליד הבאר... רועה אחד ראה אותם ושחרר אותם. באותו הזמן כבר חשבנו שהנערים נהרגו והתאבלנו בביתנו. רסמיה, שכנתנו, ראתה את עת'מאן ועבד באים והחלה לצהול משמחה. ואבי הודה לאלוהים ודמעות זלגו מעיניו... הייתה שמחה גדולה כשהם חזרו...
המלחמה התחילה... היהודים היו באים ומחפשים נשק בפרדסים שלנו... היהודים פוצצו את ביתו של שכננו, אל-חאג' אבו דאוד, מפני שהוא היה ממוקם על גבעה בעוד הצעירים ישבו בתוכו. אחי ברח מהבית והם רצו אחריו כדי לתפוס אותו. כשהתייאשו הם השליכו רימון לעבר רגלו... הרסיסים חדרו לרגלו שנשארה פצועה עד שעזבנו את סלמה."

קרב "התקווה" – מלחמה ושמחה

עבד אל-עזיז צקר (1924) סיפר לי אודות אחד מהקרבות של סלמה: "לאחר פרסום החלטת החלוקה התרחש ב-8.12.1947 אירוע בסלמה. היהודים היו שמחים ואנחנו, הערבים, היינו כעוסים מההחלטה הבלתי צודקת. בסלמה הייתה בחורה ששמה עאישה אבראהים אלחותרי. בזמן שהיא אספה חציר לפרות שלה מפרדס שבקרבת התיישבות (שכונת) התקווה, הגיעו יהודים וניסו להתקיף אותה... היא צרחה ואנשים הגיעו במהירות לעזרתה. האירוע התרחש בשעת השקיעה. תושבי סלמה תקפו את התיישבות התקווה והחלו לירות על שומריה... הנשים הביאו אספקה של קרשים וגפרורים ולאחר שעתיים ההתיישבות נשרפה. כששמעו תושבי הכפרים השכנים על הקרב הם באו והצטרפו אליו כך שהעימות התרחב. הקרב נמשך עד חצות, כשהחמושים הגיעו עד שכונת שפירא בתל-אביב והיהודים ברחו לחוף הים מרוב פחד.

היהודים יצרו קשר עם רשויות המנדט בירושלים וחרף העובדה שהבריטים הצהירו בתקופה זו שהם לא יתערבו בעימותים בין הערבים והיהודים ושהם יסיגו את כוחותיהם, ב-15.5.1948 הכוחות הבריטיים התערבו כדי להביא לסיום הקרב. הם הודיעו בכריזה שאש תפתח על כל חמוש שייראה לאחר השעה אחת.
ביום השני של הקרב היהודים כתבו בעיתון Palestine Post ש"כוחות מסעודיה ומתימן לוחמים לצד החמושים מקרב תושבי סלמה...". הסיבה לכך הייתה שבזמן המתקפה נהגו לומר "אללה אכּבר" והיהודים חשבו שזו סיסמה של התימנים או של הסעודים.

מחמוד חמאד (1927) מוסיף: "הפסקת האש שיזמו הבריטים עבדה לזמן מה, אך היהודים לאחר כמה זמן חזרו לירות על האנשים שהיו על הכביש הראשי... מי שרצה ללכת, למשל, לפרדס היה נורה על הדרך. שמעתי על בחורה ממשפחת עלי צאלח, שמה אולי היה שפיקה, שהלכה עם הפרות שלנו כשהיהודים תפסו אותה ורצחו אותה... ועל אחד ששמו היה אבו שריף יאסין שחילק כדורים לחמושים., זה היה בשעת לילה בחושך... היהודים הגיעו וירו בו... אני הייתי אחד מהחמושים וכשהגיע תורי יצאתי לשמירה בלילה,... לא פחדתי... היינו מעודדים אחד את השני. כשהתחילה הלחימה הנשים היו מחביאות כדורים עבור החמושים בחדרים שלהן. הן היו קוראות קריאות שמחה כאשר הן הלכו כדי לעודד את השאר שלא יפחדו... הנשים בכפר היו מתארגנות יחד ועוזרות ללוחמים...
מלחמה... קריאות שמחה... הלוואי שהיינו מתים שם ולא עוזבים..."

"סלמה מבקשת את עזרתכם... ואת הוועד הערבי העליון זה לא מעניין"

כך כתב עבד אל-עזיז צקר (1924) לוועדים הערביים, בעניין האיגרת שכתב הוא סיפר לי: "הקרבות התמשכו וחללים רבים נפלו מקרב תושבי סלמה. התחמושת החלה להיגמר, והצעירים היו אוספים כסף וקונים נשק מהצבא הבריטי ומהכפרים רמלה וואדי אל-צראר. לאחר זמן מה, שלחו תושבי הכפר שלושה אנשים לכתוב איגרת להנהגה כדי לבקש עזרה. אני כתבתי את האיגרת במו ידי: "סלמה מבקשת את עזרתכם... כוחות גדולים מתקיפים את הכפר יום ולילה... הנשק והתחמושת שלנו ישנים ומועטים... הוועד שלנו לא נענה. אתם צור תקוותנו. ממשו את תקוותנו והצילו את סלמה". מיענו את המברק לפוזי אלקאוקג'י, מפקד צבא ההצלה בדמשק, לעבד אלרחמן עזאם, מזכיר הליגה הערבית, לחמדי אלבאהג'הי, שר החוץ העראקי ולשכרי אל-קותלי. לצערי, האיגרת הגיעה לידיו של חסן סלאמה, מפקד הגזרה המרכזית, שכעס ואמר: "איך אתם אומרים 'הועד שלנו לא נענה' ?! ". גזרו עלינו גזר דין מוות ושלחו אנשים אל סלמה כדי שיממשו את גזר הדין. אך תושבי סלמה התקבצו סביב הבחורים ואמרו: לא ניתן לכם אותם – כל עוד אתם לא מספקים לנו נשק, צאו מסלמה. כשהבין מפקד המרד בסלמה, מוסא אבו חאשיה, את הסכנה שבכך הוא אמר להם: לכו, ובבוקר אני אגיע למפקד, חסן סלאמה, ואביא את הבחורים. ובאמת, ביום למחרת, הוא לקח את אחד הבחורים והלך לחסן סלאמה ואמר לו שהמטרה היא לעזור לתושבי סלמה כי נגמרה התחמושת. לאחר שתפס את העניין, הוא הבטיח לספק לכפר תחמושת, ובאמת הוא התחיל להביא תחמושת ללוחמים.
לאחר שלושה ימים השיב לנו פוזי אלקאוקג'י ואמר: "תחזיקו מעמד, העזרה בדרך". הוא שלח אלינו שבעה לוחמים והמשכנו להלחם עד לאחרי נפילתם של הכפרים השכנים. בקשנו מחסן סלאמה תחמושת נוספת, אך הוא אמר: "יאפא נכנעה וקשה לנו להשיג מספיק תחמושת. כל הכפרים נפלו וסלמה נכבשה מבחינה צבאית. אין שום תועלת להשקיע מאמצים בהגנה על הכפר..." שאר הלוחמים עזבו וכך נפלה סלמה ב-27 בניסן (אפריל) 1948.

"חבל עליך יא סלמה"

יוסף חמאד סיפר לי אודות סילוקו מסלמה: "היהודים החלו לפזר עלונים שקראו לנו להסתלק... האנשים התחילו להעלות את החפצים שלהם על המכוניות ולעזוב. אני עזבתי עם משפחתי ודודיי לבית נבאלא ואל-לד, וכשהחלו היריות עזבנו לבית רימא... וישנו בין עצי הזית... כשהיינו עוברים ממקום למקום כולם היו סוחבים את הדברים, גדולים כקטנים... פעם, כשעברנו ממקום למקום, נפלה פצצה בלב מטע עצי הזית., אלה היו ימים קשים,... האנשים  פחדו על עצמם ועל חפציהם. אני זוכר שבחתונות האנשים נשארו ערים עד הבוקר, והיה אחד ששמו ראג'ח אל-ג'עברי שחיבר שיר ושר לחסן סלאמה:

כשמת חסן סלאמה, לב המורדים התעצב
אולם המרד העממי בלמם מתקפה עזה
חבל עליך יא סלמה, מדוע את מניפה דגל לבן
אני נשבע באללה שהגברים שלך אינם מפחדים מהיריות
אל-לד (לוד), הו כמה חבל, ורמלה הייתה לה שכנה
בן שמן הערמומית, השתלטנו עלינו הכופרים

זהרה אבו חאשיה סיפרה לי: "תושבי סלמה נלחמו ששה חודשים... כשהיהודים היו תוקפים, הייתי לוקחת את אחי צלאח, בזמן שהיה חושך, הוא אחז בצווארי והיהודים ירו עלינו... כשהגענו לבית של סבי, בתוך הכפר, הפנים שלנו היו לבנות מרוב פחד... שמענו שבדיר יאסין טבחו בילד, חתכו לאישה את החזה ותקפו את הנשים. האנשים פחדו ועזבו... כשעזבנו, דודי לא חשב שנתעכב... דודתי החלה לאסוף את החפצים אך הוא אמר לה: "יא אם חסין, השאירי את הכל, הרי אנחנו נשוב..." החלטנו לעזוב כשהיהודים החלו להתקיף יום ולילה... דודי שלח את הילדים, הנשים והזקנים לרמלה... הצעירים המשיכו להלחם., לא הרבה נותרו בסלמה,... נותרו רק כמה עשרות אנשים מכפר שמנה במקור 7000 נפש.
לאחר שעזבנו הקמנו אוהלים בקור בבית נבאלא. הבערנו עצים כדי לחמם את התה. היינו הולכים בבוקר למלא מים ובלילה לסחוב עצים על הראש כדי לבשל ולכבס. חיינו בעליבות. לאחר מכן, הגענו לאזור בלאטה וגרנו בכרמים שבפאתי הכפר. המעיין היה במרכז הכפר, והנשים היו הולכות בבוקר, לאחר תפילת השחרית, למלא מים מהמעיין כשהן סוחבות עמן כדים... חלק מהאנשים בעלי האמצעים היו רוכבים על חמורים. בלאטה הייתה אמורה להיות בהתחלה מחנה פליטים. אנחנו היינו מראשוני הפליטים שהגיעו למחנה... האנשים המשכילים מסלמה סירבו לשתף פעולה עם סוכנות ההצלה (UNRWA), מכיוון שמשמעות ההרשמה בתוך המחנה הייתה להכיר בהגירה ולא לחזור. כיום כל משפחתי נמצאת במחנה הפליטים בלאטה ועסכר...
בן דודתי ואבי הלכו לבקר בסלמה לאחר מלחמת 67... כאשר הוא נכנס לביתו אמר לו יהודי: "אנחנו מדוכאים כמוכם. כשבאנו לפה חשבנו שפלסטין עשויה מזהב,... צחקו עלינו..."
בעלי, עת'מאן, נשאר לוחם עד ליום מותו. ואני, למרות שלא למדתי, הבנתי הרבה בפוליטיקה. האדמה שלנו ועלינו להגן עליה... הדור שלנו הולך ונעלם ועלינו לזרוע בלבותיהם של הדורות החדשים את אהבת האדמה והמולדת."

 

עבד אלעזיז סקר

יוסף עבד אלראזק חמאד

מחמוד חסן חמאד

------------------

ראיינה: ג'רייס רנין
מקום הראיון: עמאן - ירדן
תרגום: טל מנור
כל העדויות נאספו בירדן במרץ 2007.