סלמה היתה הכפר הגדול ביותר בנפת יאפא [יפו]. מספר תושביה בשנת 1948 היה כ-8000 נפש, והאדמות שבבעלותה הגיעו לכדי כ-6682 דונם. חלק מהאדמות היו בבעלות תושבים מיאפא. תושבי סלמה עבדו הן באדמותיהם והן במסחר ביאפא, בפרדסים ובמקצועות חופשיים. סלמה היתה קרובה מאוד ליאפא, כאילו היתה אחד מרבעיה. מי שרצה ללכת מסלמה ליאפא היה צריך לשלם גרוש. מהסיבה הזאת, לאחר המרד ב-1936 חלק מתושבי יאפא עזבו את הבתים והפרדסים שלהם, שהיו קרובים לאזורים של היהודים, ועברו לגור בסלמה בה האדמות והמחייה היו זולים יותר.
קראו לכפר 'סלמה' על שם מקורבו [צחאבי] של הנביא מחמד, סלמה בן השאם, שנהרג יחד עם ארבעה נוספים בשנת 13 להג'רה בקרב אג'נאדין [קרב בין הצבא המוסלמי וצבא ביזנטיון] שהתרחש מדרום-מזרח לרמלה. הם נקברו בסלמה והוקם לידם בית קברות.
סלמה הוקמה על חורבות שתי עיירות כנעניות. אני זוכר שנשים מיאפא היו מגיעות ביום שישי הראשון של חודש שעבאן [החודש השמיני בלוח השנה המוסלמי], שנקרא 'שעבונייה', ויושבות במסגד וחוגגות את היום הזה.

אני סיימתי את בית הספר בסלמה בשנת 1938. בתקופה הזו היה מרד בפלסטין. המורדים היו יורדים מההרים ליאפא ובמצעים פעולות [צבאיות] נגד האנגלים והיהודים... אני זוכר שהממשלה הבריטית החליטה יום אחד להפסיק את התחבורה הציבורית מכיוון שהמורדים היו משתמשים בה... באותה התקופה לא יכולתי להמשיך את לימודיי ביאפא משום שלא היו אמצעי תחבורה. עמדו בפני שתי אפשרויות: להגיע דרך תל-אביב או דרך הואדי בשכונת אבו כּביר. מכיוון שהיה קשה לעבור בואדי בחורף, לא יכולתי להשלים את לימודיי, ואבי חיתן אותי בשנת 1939 כשהייתי בן 15. בסלמה היה מועדון ספורט ואני הייתי הגזבר שלו וחבר בועד המנהל. ב-1946 הוזמנתי על ידי מועדון הספורט האסלאמי בחיפה לכנס שהתקיים בקרבת מסגד אלאסתקלאל. זה היה בתקופה שבה היהודים קנו הרבה אדמות ושג'מאל אלחסיני השתחרר מהכלא. השתתפתי [בכנס] כנציג המועדון בסלמה. אני זוכר את עמדתו של המנוח לביב פח'ר אלדין מביסאן שאמר שהיהודים קונים אדמות רבות שם ושהוא ביקש מהקרן הלאומית הפלסטינית לקנות אדמות במקום היהודים.

נלחמנו בלית ברירה 

חייתי בתקופת המרד ולקחתי בו חלק. הייתי חבר בוועד הלאומי של סלמה והייתי מבין האנשים שפיקחו על הקמת הביצורים ועל המורדים... בלילות הייתי נושא נשק ונשאר ער בביצורים... הלוואי שכל פלסטין הייתה נלחמת כמו סלמה.
לא יכולנו אלא להלחם, או להיכנע... ולתת ליהודים לעשות לנו את מה שהם עשו לכפרים שנכנעו כמו דיר יאסין, אלדואימה, טירה, חיפה ואחרים. כלומר, נלחמנו בלית ברירה... אנחנו עמדנו נגד היהודים. סלמה היתה מוקפת בהתיישבויות [יהודיות] רבות דוגמת תל-אביב, התקווה, רמת גן ועוד.

החלטת החלוקה ומוכנות הוועד הערבי העליון

הייתי שכיר בחברת הסעות שהיתה ממול למועדון הספורט האסלאמי ביאפא, קרוב לדואר, בצומת רחוב סלמה של ימינו.  בד"כ היינו עובדים בשתי משמרות: משמרת בוקר ומשמרת ערב... פעם אחת עבדתי בלילה ובבוקר קראתי ספר במועדון, זה היה ב-30.11.1947, ובלילה שלפני הוכרז על החלטת החלוקה. ראיתי את הנציגים מתאספים קבוצות קבוצות במועדון והבנתי שמתוכננת להיערך מסיבת עיתונאים ושרפיק אלתמימי מתכוון להגיע ולצאת בהצהרה בשם הוועד הערבי העליון שקוראת לאומה הערבית להביע את מחאתה על כך שניתן ליהודים חלק מארצנו ולקרוא לשביתה למשך שלושה ימים רצופים. בפגישה היו נוכחים עבד אלרחמן, עורך-דין מיאפא, עבד אלרחמן, מזכיר מועדון הספורט האסלאמי ומופיד, מנהל משרדי הארגון בכווית. השלושה בקשו את רשות הדיבור. עבד אלרחמן סקסק נעמד ואמר שהעם הפלסטיני ראה איך שהבריטים סיפקו נשק ליהודים ואיך שהכנופיות של היהודים, כמו ההגנה וכו', מאמנות את הצעירים... הוא אמר שהשביתה תגרור עימותים באזורים המעורבים, כמו חיפה, יאפא וירושלים, וייתכן שיפרוץ מרד. הוא אמר שליהודים יש ארגונים, ותהה מה הם הארגונים שהועד הערבי העליון הקים לצורך ההתמודדות עם העניין. לאחר מכן הוא פרש מהישיבה. לאחר מספר שעות פרצו עימותים בשכונת אלמנשייה ביאפא, סלמה וירושלים.

עאישה אלחותרי וקרב 'התקווה'

לאחר פרסום החלטת החלוקה התרחש ב-8.12.1947 אירוע בסלמה. היהודים היו שמחים ואנחנו, הערבים, היינו כעוסים מההחלטה הבלתי צודקת. בסלמה הייתה בחורה ששמה עאישה אבראהים אלחותרי. בזמן שהיא אספה חציר לפרות שלה מפרדס שבקרבת התיישבות התקווה, הגיעו יהודים וניסו להתקיף אותה... היא צרחה ואנשים הגיעו במהירות לעזרתה. האירוע התרחש בשעת השקיעה. תושבי סלמה התמלאו כעס ונשאו את כלי הנשק שלהם והתקיפו את התיישבות התקווה והתחילו לירות על השומרים של ההתיישבות. הם שרפו אותה בתוך שעתיים-שלוש. כששמעו תושבי הכפרים השכנים על הקרב הם באו והצטרפו אליו כך שהעימות התרחב. הקרב נמשך עד חצות, כשהחמושים הגיעו עד שכונת שפירא בתל-אביב והיהודים ברחו לחוף הים מרוב פחד.

היהודים יצרו קשר עם רשויות המנדט בירושלים וחרף העובדה שהבריטים הצהירו בתקופה זו שהם לא יתערבו בעימותים בין הערבים והיהודים ושהם יסיגו את כוחותיהם, ב-15.5.1948 הכוחות הבריטיים התערבו כדי להביא לסיום הקרב. הם הודיעו בכריזה שאש תפתח על כל חמוש שייראה לאחר השעה אחת.

ביום השני של הקרב היהודים כתבו בעיתון Palestine Post ש"כוחות מסעודיה ומתימן לוחמים לצד החמושים מקרב תושבי סלמה...". הסיבה לכך הייתה שבזמן המתקפה נהגו לומר "אללה אכּבר" והיהודים חשבו שמי שאומר "אללה אכּבר" הוא סעודי או תימני.

כשתושבי סלמה תקפו הם לא היו פוגעים בנשים ובילדים אלא רק בחמושים היהודיים. הקרב הזה לימד את היהודים לקח, והערבים, לצערי, נרגעו ואמרו שאם כפר קטן הצליח לכבוש התיישבות גדולה אז אנחנו ננצח את היהודים. הערבים הלכו לישון על מזרן ממשי בעוד שהיהודים התכוננו למלחמה – והתוצאות לא היו לטובתנו.

תושבי סלמה הצליחו לאסוף 114 כלי נשק וביניהם מרגמה תוצרת פלסטין... למרגמה הזו היה קול מפחיד. היינו טוענים אותה בפצצות פשוטות ללא מסמרים. בנוסף הייתה לנו מכונת ירייה אמריקאית, שני מקלעי "ברן" ורובים ומקלעים קטנים. ב-114 כלי הנשק השתמשו 228 לוחמים: חלק מהגברים היו במשמרת מהערב עד חצות וחלק במשמרת מחצות עד הבוקר.

חפרנו ביצורים ועקרנו את עצי הפרדסים שהיו ביניינו ובין היהודים כדי שנוכל לראות את היהודים כשיבואו... חפרנו תעלה בעומק שני מטרים והטמנו בה מוקשים כדי שלא יפתיעו אותנו משוריינים או מכוניות. בנינו ביצורים שבתוכם חוטים לרשת הטלפון המקומית כדי שנוכל להתקשר למפקדה במקרה של מתקפת פתע.

סלמה מבקשת את עזרתכם... ואת הוועד הערבי העליון זה לא מעניין

הבעיה הייתה שבתחילת הקרב לא הספיקה לנו התחמושת, והיהודים ניסו במשך שבועיים להעניש את סלמה על ההתקפה שהיא ערכה כדי להעלות את המורל שלהם... התחמושת התחילה להיגמר והגברים התחילו לאסוף כסף והלכו לקנות נשק מהצבא הבריטי. היינו מביאים את הנשק גם מואדי אלסראר ומרמלה. לאחר זמן מה, מונו מהכפר שלושה נציגים כדי שילכו וידברו עם האחראים ויבקשו מהם עזרה. אני כתבתי את המברק בעצמי: "סלמה מבקשת את עזרתכם... כוחות גדולים מתקיפים את הכפר יום ולילה... הנשק והתחמושת שלנו ישנים ומועטים... הוועד שלנו לא נענה. אתם צור תקוותנו. ממשו את תקוותנו והצילו את סלמה".

מיענו את המברק לפוזי אלקאוקג'י, מפקד צבא ההצלה בדמשק, לעבד אלרחמן עזאם, מזכיר הליגה הערבית, ולחמדי אלבאהג'הי, שר החוץ העראקי, פעיל בזירה בפוליטית ותומך בפלסטין. לצערי, עבד אלרחמן העביר את המברק לחאג' אמין אלחסיני ששהה במצריים באותו הזמן, ואלחסיני שלח את המברק למפקד הגזרה המרכזית, המנוח חסן סלאמה, ואמר לו, כמו שאומרים, שזה לא מעניין את הוועד הערבי העליון. גזרו עלינו גזר דין מוות ושלחו אנשים אל סלמה כדי שיממשו את גזר הדין.

תושבי סלמה התקבצו סביב הבחורים ואמרו: לא ניתן לכם אותם – כל עוד אתם לא מספקים לנו נשק, צאו מסלמה. כשהבין מפקד המרד בסלמה, מוסא אבו חאשיה, את הסכנה שבכך הוא אמר להם: לכו, ובבוקר אני אגיע למפקד, חסן סלאמה, ואביא את הבחורים. ובאמת, ביום למחרת, הוא לקח את אחד הבחורים והלך לחסן סלאמה ואמר להם שהמטרה היא לעזור לתושבי סלמה כי נגמרה התחמושת. לאחר שתפס את העניין, הוא הבטיח לספק לכפר תחמושת, ובאמת הוא התחיל להביא תחמושת ללוחמים.

לאחר שלושה ימים השיב לנו פוזי אלקאוקג'י ואמר: "תחזיקו מעמד, העזרה בדרך", ובאמת הוא שלח שבעה לוחמים: ששה מהם מצוידים ברובים, והשביעי, מפקדם, מצויד במקלע "ברן". המשכנו להלחם כדי להשיב לעצמנו את הכפרים השכנים שנכבשו דוגמת אלח'יריה, יאפא, כפר עאנא ומחנה תל-לטווינסקי. לאחר שנכבש מחנה תל-לטווינסקי והיהודים השתלטו על הדרך המובילה לסלמה מהמזרח, נאלץ מפקד הגזרה, ח'ליל סאלם סקר, להגיע אל חסן סלאמה ולבקש ממנו תחמושת נוספת. חסן סלאמה אמר לו: "יאפא נכנעה וקשה לנו להשיג מספיק תחמושת. כל הכפרים נפלו וסלמה נכבשה מבחינה צבאית. אין שום תועלת להשקיע מאמצים בהגנה על הכפר..." סלמה הייתה הכפר האחרון שנפל באזור.

יאפא עמדה עד בוקר 28.4.1948, היום שבו התכנסו תושבי יאפא במלון הסמוך למועדון האורתודוכסי והודיעו שיאפא פתוחה ואם האויב רוצה להיכנס אליה – הוא יכול לעשות זאת בלי לחימה. סלמה נפלה ב-28.4.1948. כשנפלה סלמה הלוחמים עזבו... הלחנו בואדי כיוון שלא הייתה דרך אחרת. היינו מוכרחים ללכת דרך הואדי שחוצץ בין הכפרים. זה היה ואדי עמוק שנאספים אליו הגשמים מהרי רמאללה וממנו זורמים אל הירקון בצפון תל אביב. הירקון נפגש עם נחל אלעוג'ה ונשפך אל הים התיכון.

סיפורה של פאטמה אלפארס

הייתה אשה מח'ירייה, נשואה לגבר מסלמה, שהלכה לבקר את משפחתה בח'ירייה. בלילה הגיעו היהודים ותקפו את ח'ירייה. הם אמרו שמי שיישאר [בכפר] אחרי השעה אחת יירו עליו. היא נאלצה לברוח ולחזור  לסלמה. היא הגיעה בשעה ארבע לפנות בוקר למפקדה והודיעה שהיהודים כבשו את ח'ירייה.  ביום בו היהודים התחילו להפגיז את אבו כביר, מנשייה ותל אלריש, כולל את סלמה, אני שמרתי בביצורים עד השעה 12 בלילה ולאחר מכן הלכתי לישון כי ביום למחרת הייתה לי עבודה. אחי הגיע אלי והעיר אותי. שמעתי את קולות המרגמה ובשעה 4:30 לפנות בוקר הלכתי למפקדה ושמעתי את הסיפור של האישה. ראיתי שיש פעילות בכל הגזרות ושבסלמה הפצצות חדרו לבתים. באותו היום נהרגו שתי נשים וילד בביתם. הם היו ממשפחת אלחטאב. שלושה או ארבעה נוספים נפצעו... היה לנו אמבולנס והיה גם את הסהר האדום ברמלה... הנהג של המפקדה לקח את הפצועים לרמלה וכשהגיע לגשר שמפריד בין סלמה ואלח'ירייה ראה שהיהודים שם... הוא חזר לסלמה ואישר את סיפורה של האישה.

בהתחלה לא הצלחנו להעלות על דעתנו שהיהודים יתקפו ויכנסו לכפר... כלומר, בד"כ הם היו מפציצים ויוצאים מהכפר, אבל שהם יישארו בכפר – זה היה חידוש בשבילנו. החלטנו לפתוח במתקפה נגדית על ח'ירייה כדי להוציא את היהודים משם. עם שחר התאספו הלוחמים של סלמה והתחלנו ללכת לעבר ח'ירייה... בבוקר של 28.4 היהודים היו בפרדסים ובבתים וכשתקפנו את ח'ירייה היהודים התחילו לירות ונפלו חמישה חללים מסלמה ועוד חמישה נפצעו: סעיד סבחה, עלי אלתוניסי, אניס סוידאן, סאלם נמר אלח'ליל ושאמח' קנדיל... הפצועים היו: סעיד אליאסין, כאיד קנדיל, חסן אלעטאונה, סבחי עלי סאלח ואת שמו של החמישי אינני זוכר. הפסקנו את המתקפה ונסוגנו לאחור. האמבולנס נסע ליאזור ולאחר מכן לבית דג'ן. כשהאמבולנס הגיע לגשר שמפריד בין בית דג'ן לכפר עאנא הם ראו את היהודים והבינו שהם כבשו את יתר הכפרים. הוא נסע לרמלה דרך כביש ירושלים-יאפא, שם הם טיפלו בפצועים. המפקדה החליטה לשלוח מברק לחסן סלאמה כדי שיספק ללוחמים נשק וציוד. היהודים נכנסו לסלמה במשוריינים... באותו הזמן הצבא הערבי לא היה באיזור... הצבא הערבי היה בחיפה.

דיר יאסין ויציאת הנשים והילדים מהכפרים

כל הכפרים הפלסטיניים הושפעו ופחדו מדיר יאסין. מכיוון שמזכ"ל הוועד הערבי העליון, חסין פח'רי אלח'אלדי, רצה לחשוף את כיעורו של האויב והטרור שהוא מפעיל, הוא הציג תמונות מדיר יאסין של איברים קטועים ורצח גברים ונשים. הוא הפיץ את זה בתפוצה רחבה ברדיו ובעיתונים וזה בסוף חזר אליו כמו בומרנג. אנחנו בסלמה מנענו את יציאתם של התושבים. ב-14.5.48, לאחר טבח דיר יאסין, הודיעה הליגה הערבית שאין צורך בכך שהנשים, הזקנים והילדים יישארו בזירת הקרב ושיש להוציא אותם משם. אנחנו בסלמה הבנו שאם אנשים יעזבו לא תהיה יותר מוטיבציה להלחם... הועדה הלאומית בסלמה מנעה מהאנשים לצאת עד שנפל מחנה תל-לטווינסקי ששלט על הדרך הסלולה היחידה שחיברה אותנו עם השטח הערבי... לכן הועדה הלאומית בסלמה החליטה שחייבים להוציא את הילדים והנשים משום שכבר לא נשארו דרכים שדרכן אפשר להוציא אותם... ההחלטה התקבלה אחרי ויכוח שנמשך שבוע. בוועדה היה חבר ששמו סעיד אבו אלעיניין, הוא היה אמיץ וחזק ולא הבין שהמערכה הנוכחית שונה מימי המרד ב-1936. בלילה של 22.4.1948 קבלנו את ההחלטה להוציא את האנשים והילדים... הייתה אישה שילדה בואדי יאזור על הדרך... אבל היו אנשים מסלמה שלא יכלו לצאת, כלומר נשארו מספר משפחות.

חלק מתושבי סלמה עזבו לרמלה ולוד ואח"כ יצאו משם חלק לשכם, חלק לרצועת עזה, כי היו שמועות שמספקים לפליטים שם סיוע, וחלק לירדן...
במשפחה שלי היו 7 נפשות בנוסף לאבי והאחים שלי, כלומר היינו 11 איש בערך. נזקקנו לכ-7 ק"ג קמח מדי יום.

העזיבה אל אלמזרעה

אני לא יצאתי, אלא שכרתי מכונית והוצאתי בה את הילדים שלי, את אחי הקטן, את אחותי וילידה ואת אשתו השניה של אבי וילדיה... לא היה דלק למכוניות באותו הזמן – טנק דלק שהיה עולה חצי דינר עלה 5 דינר. קניתי טנק דלק ואמרת לבעל המסעית: הנה הדלק, הנה השכר שלך – תוציא את האנשים. הלכנו לכפר אלמזרעה אלקבלייה שבנפת רמאללה. הייתה לאשתו של אבי משפחה שם... בסלמה נשאר אחי מהאם השנייה שהיה קטן ממני. כשבאנו לאלמזרעה היו שם בערך 700 איש שהפכו לבערך 3000 איש יחד עם הפליטים מאלזיתון, כהוף ובליות. אני זוכר שהייתה אתנו משפחה מיאפא ששמה עבד אלרזאק אלבליסי. הם שכרו בית וגרו בו ולאחר מכן לא יכלו יותר לשלם את שכר הדירה ובעל הבית הוציא אותם והשאיר אותם מתחת לעצי הזית. סבלנו הרבה במהלך ההגירה.

נשארנו באלמזרעה בערך 20 חודשים עד ל-20.1.1950 ולאחר מכן עברנו ליריחו ומשם לעמאן, כדי שהילדים שלי ישלימו את הלימודים האקדמיים. בעמאן עבדתי במסחר וככה הצלחנו לחיות.
כשבני השביעי סיים את האוניברסיטה הלכתי ללמוד באוניברסיטה הערבית של בירות. למדתי משפטים... כשנכנסתי לאוניברסיטה הייתי בן 54. מאוד אהבתי ללמוד.

כשהייתי נער עצרו אותי כי הייתי פעיל פוליטית. שמו אותי בבית המעצר אלג'פר. בבית המעצר קראתי הרבה ורכשתי השכלה.

------------------

עבד אלעזיז סקר (1924) - מתגורר היום בעמאן שבירדן ומכהן כנשיא אגודת 'בני סלמה' במחנה הפליטים אלווחדאת.
ראיון ועריכה: ג'ירייס רנין
עדותו של עבד אלעזיז סקר
מקום לידה: כפר כפר סַלַמָה(נפת יאפא)
שנת לידה: 1924
מקום מגורים נוכחי: עמאן - ירדן
מקום ראיון: ביתו של עבד אלעזיז בעמאן
תאריך ראיון: מרץ, 2007
שפת העדות: ערבית
תרגום: טל מנור