למעלה מעשרים שנה עברו מאז דיברתי עם הסבים שלי על סידנא עלי. למעשה, זה היה אחד הנושאים הכי לא מדוברים, והיתה מעין הסכמה משפחתית קולקטיבית שלא לגעת בו. אבל השתיקה הרועמת וסקרנותה של נערה מתבגרת הצליחו להוציא מהם מדי פעם כמה סיפורים עמוקים, כואבים ואנושיים על נושא הפליטות והגירוש. הסיפור האישי שלהם מורכב עוד יותר בהיותו משלב יחס אמביוולנטי כלפי היהודי, יחס שנע על הציר של מגרש, כובש, פולש, לעומת מציל, אנושי ורחום. הגיבור היהודי האנושי בעלילה היה "נפתלי", שעל מעשיו ותולדותיו למדתי הרבה מתוך המעט שסופר לי; אותו נפתלי שאמר לסבא שלי, "עבד, תישאר ואל תצא, לך יש רובה ולי יש רובה, ושנינו נשמור על הבית שלך." במשך שבועיים במהלך האירועים שמרו נפתלי וסבא שלי על הבית, שנקרא משום מה מאוחר יותר "הבית של עובדיה", בהשראת שמו של סבי עבד, עד שנפלה יפו. כעבור שנתיים עזר נפתלי לסבים שלי לקבל תעודות זהות היות שנפקדו במהלך הספירה, ועמדו להיות מגורשים שוב, בן לילה, אך הפעם לא מסידנא עלי אלא מטייבה.
הסיפור הזה מכיל בתוכו מורכבות שבנויה מהרבה ניגודים, כמו שנאה וידידות, הכרה והתעלמות. והתעלמות זו היתה הדרך שבה בחרה החברה היהודית להתמודד עם סיפור "אלנכבה" בכלל. אותה התכחשות אינה פחות כואבת ופחות מעיקה מסיפור הגירוש, והיא אחראית לריבוי הרבדים הטבועים עמוק בתודעה הפלסטינית בארץ ישראל, ביחס לגירוש. אני מאמינה שההכרה ב"אלנכבה", ובכאב ובסבל שהיא גרמה לפלסטינים, הינה תנאי לפיוס וכינון יחסים אלטרנטיביים. יתרה מזאת, היא מעלה שאלות בנוגע לאופיה של החברה הישראלית והחברה האנושית בכלל: האם חברה יכולה להמשיך להתקיים עם שקר והכחשה של הסבל שגרמה? האם החברה הישראלית-יהודית שקועה בכאב שלה עצמה עד כדי כך שאינה פנויה רגשית לעסוק או להכיר בסבלם של אחרים? האם מתקיימת כאן תחרות על רמת הסבל, כאילו יש עליו מונופול, או ניכוס של הזכות להיות קורבן? והאם החברה הפלסטינית בחרה בשתיקה כדרך לשרוד במציאות בלתי נסבלת?