מרחק זמני גדול קיים ביני לבין סידנא עלי, אבל למרות זאת, אני מרגיש מבפנים קרבה גדולה למקום, בגלל הסיפורים הקשים והעצובים ששמעתי על סידנא עלי ועל הגירוש. המסע האישי שלי עם סידנא עלי התחיל כשביקשו מאיתנו בבית הספר לעשות נושא אישי. ההצעה שהנושא האישי שלי יעסוק בסידנא עלי הייתה של אמי. בהתחלה זה נשמע לי רעיון לא מוצלח ופחות מעניין מנושאים אחרים שרציתי לחקור, אך כשהתחלתי ללמוד את הנושא לעומק הבנתי שזה אחד הנושאים המעניינים והמרתקים שעסקתי בהם אי פעם.
 
ההתעסקות בנושא נתנה לי ללמוד דברים נוספים וצדדים חדשים במשפחה שלי. הרגשתי את חוסר הנוחות של סבא שלי לענות על השאלות שלי כשבאתי אליו מלא התלהבות ורצון לדעת. תחושת הקושי שהוא הביע התחדדה עוד יותר כשהתחלתי להבין את מורכבות הסיפור, הכאב הגדול, ההשפלה, ההתאכזרות במהלך ואחרי הגירוש מסידנא עלי.
הבנתי מסבא שלי שהסיפור לא כל כך בא לידי ביטוי, כנראה בשל הקושי שלו עצמו לשאול שאלות קשות על קיומו ועל העבר, מול ההווה. סבא שלי לא ביטא את זה מילולית אבל זו הייתה הרגשה אישית.
אני מרגיש שהתחושה שסבא שלי מבטא משקפת את התחושה הכללית בעם הפלסטיני. תחושת התסכול, חוסר האונים, הכישלון והתבוסה בלשמור על עצמם, אדמתם, ילדיהם, תרבותם ומסורתם. לא מזמן דודה שלי החליטה לעשות ברית מילה לבן שלה במסגד של סידנא עלי וכל המשפחה הייתה שם. היה לי חשוב להתבונן בבני משפחתי. הייתה לי תחושה שהם מרגישים פתאום בבית, ואולי זו זאת סתם תחושה שהמצאתי בדמיוני. אך לביקור שלהם במקום הייתה עוצמה שאפילו הדמיון שלי הושפע ממנה. וגם אם זה היה ככה, החוויה להיות שם והסיור מול שרידי הבתים שם השאירה אצלי מחשבה שלרגעים בני משפחתי הרגישו שייכות למקום.