חווית הפליטות כמעט ולא הוזכרה לי, ורק מעט מאד זיכרונות עמומים נשארו מעצם הפרידה מבית הילדות שהיה בתוך מטע ענק של פרדסים על הגבול שהיה בין סידנא עלי לישוב רישפון.
המעבר מבית הילדות שבו גדלתי - בית גדול מוקף במטעים ומשאבה שספקה מים לכל האזור - לדירת חדר בטול-כרם, שם התגוררנו כשנה, היה קשה במיוחד. המעבר מטול-כרם לטייבה היה עוד יותר קשה. תנאי המחיה היו קשים, במיוחד בשל הידיעה שלסידנא עלי לא חוזרים יותר. עברנו מבית מאד מבוסס וחיי רווחה לתנאים עלובים, בעצם לכלום, בטייבה. חיים של עוני, חיים בצפיפות בחדר אחד, בלי פרנסה... גם ילד בן שש כמוני יכול היה להבין את עוצמת האסון שפקד אותנו. זו מצוקה שלוותה אותי הרבה שנים אחרי כן. אני חושב שהדבר היחיד שנחם אותי במציאות שבה חיינו, הייתה הסביבה בטייבה שבה כולם סבלו מאותה מצוקה כלכלית קשה, כך שלא היו פערים בינינו לבין האוכלוסייה המקומית.
ההורים שלי לא כל כך דברו על הפליטות שלהם. הם התאמצו מאד להסתיר את המצוקה, אבל אני שאלתי מידי פעם וקבלתי מידע, לא רב אבל מספיק, כדי להבין את סיפור הפליטות. בתוך הסיפור הזה שמעתי גם על סיפור נוסף של ידידות נפלאה בין אבא שלי לבחור בשם נפתלי רובנשטיין. הסיפור היה קיים כל הזמן בהוויה של סידנא עלי. כמה שנים מאוחר יותר, יצא לי לפגוש את בנו של נפתלי, ראובן, שהיה מנהל מנהל מקרקעי ישראל באזור נצרת. ממנו שמעתי את הסיפור הבא: עד לגירוש אני והוא גדלנו רב הזמן באותו לול תינוקות, כששתי נשים, אמא ערביה (אימי), ואמא יהודיה (אימו), שמרו עלינו ביחד ולחוד. סיפור זה היה אחד מסיפורים רבים על הפליטוּת.

מאוחר יותר, בשנת 1987, נסעתי עם אשת דודי לכפר טנטורה שנקרא היום "נחשונים". בטנטורה התרחש טבח וגירוש אכזרי במיוחד. אני זוכר שהגענו לבית הוריה, שעדיין היה שם וחיה בו משפחה יהודיה. דפקנו בדלת ויצאה לקראתנו אישה יהודיה. היא עמדה מולנו מופתעת. פניתי אליה והסברתי שהאישה הזאת הייתה מבעלי הבית לפני 1948 ושהיא הגיעה מדמשק בתקווה לראות את הבית שבו היא גדלה עד לגירוש. אחרי התלבטות קצרה האישה הכניסה אותנו לבית. אום סמיר, אשת דודי, התחילה לעבור ברחבי הבית ולהסביר איפה היה המטבח, הסלון החדרים. היא הביאה הרבה זיכרונות והמון כאב. לקראת סוף הפגישה נכנסה האישה לאחד החדרים ויצאה ממנו עם סיר של נחושת. היא הציעה אותו לאום סמיר ואמרה לה ש"כשהגענו לבית הסיר הזה היה בו". אום סמיר, שלא ידעה אף מילה בעברית, פנתה אלי ואמרה: "תגיד לה אחדתו אלגמל במא חמל, כלומר, לקחתם את הגמל יחד עם משאו, ואת רוצה לתת לי סיר לזיכרון? אני רוצה להשאיר אותו כאן,למקום אליו הוא שייך".

נעשה לנו עוול עם הגירוש, הפליטות ומה שמשתמע ממנה, איבוד הנכסים ומעבר מחיים טובים לחיי עוני ומצוקה. למרות זאת, מעולם לא שמעתי מהוריי דברי שנאה והסתה נגד היהודים. החינוך הזה חלחל עד היום ואין בנו עוינות או שנאה, למרות המצב הפוליטי הקשה, העוינות לערבים שנתקלים בה יום ולילה באמצעי התקשורת, וברמת המדיניות וגם הרבה במישור האישי. החינוך לסובלנות ולקבלת האחר שקבלתי מהוריי גבר על הכעס והתסכול שבתוכי מהמצב הפוליטי. לצערי, תכונות אלו מעטות בחברה הישראלית היום וכולי תקווה שיבוא היום ותובנות אלו יחלחלו בתוכנו.