עבדאללה זיאדאת  

אני לא בטוח בן כמה אני. אמא שלי אמרה שנולדתי כשהנפיקו את הכסף הפלשתיני, אבל אין רישום. הייתי בערך בן 5 בשנות ה-20. למדתי בביה"ס בסידנא עלי. אני זוכר את אבא של גולדה מאיר מוכר לחם עם פעמון באיזור ג' של הרצליה. היינו ילדים קטנים, וכשהוא היה ישן, היינו משחקים עם הפעמון. הוא היה איש טוב, היה נותן לנו סוכריות. מה שלא נמכר מהלחם היה נותן גם. ביום שבת, כשהיה רואה שעובדים בשדה היה קורא: "גויים, גויים! היום נותנים מנוחה לפרד", בוכה על השבת.
 
בסידנא עלי כל הפלאחים עיבדו את האדמה שהיתה שייכת לווקף, חלק מהקמח והחיטה היה הולך בתמורה למסגד. המסגד הזה קיים כבר אלפי שנים. בא ערבי אחד זר, שלא הכרנו אותו. אמר "מה שיש שם בקבר, זה סבא שלי". אנחנו, מה אנחנו יודעים, סבא, לא סבא... אמר "טוב, תנו לי חלק. מה שאתם נותנים למסגד תתנו לי". נתנו לו חלק. אמר "האדמות של סבא שלי, ואני אמכור אותן". היה אפנדי גדול, אבל באמת לא היה שלו, רק אמר סבא שלי. אחרי שמכר לקק"ל, לקח את הכסף וברח.
 
אני הייתי רועה את הפרות של קיבוץ שפיים, והיתה שם "ההגנה". הכפר היה ליד המשטרה הבריטית, ו"ההגנה" שמו שם פצצה, והשמידו את המשטרה, היה סכסוך ביניהם. היה אחד בשם אפרים סולס, והיה עוד אחד סולס ממעוז חיים, והיה אברהם עופר שהיה שר השיכון- היינו שכנים, גדלנו ביחד, אכלנו לחם ביחד. אמרו לי "אנחנו קנינו את האדמה, זה לא שלכם". אמרנו להם "אנחנו חיים על האדמה, לאן נלך?". היה קצין בריטי אחד שקראו לו הונדרוס, שאמר "אנחנו נקנה לכם אדמה. כל משפחה 80 דונם עם בית, תחיו טוב מאד. ניתן הדרכות לכל החקלאים באיזור". אמרו לנו לבוא לפה. ככה בשנת 1930 עברנו לאדמות מוקיבלה, כמעט 50 משפחות: גרנו בסידנא עלי, והאדמות החקלאיות היו במוקיבלה.
 
כשבאנו לפה היו חיות טורפות. רואים את הבית הגדול הזה? היינו נכנסים פנימה לשם, מפחד האריה. כולם, עם הכבשים הגמלים והחמורים בתוך הבית, כדי שהחיות שבאות בלילה לא ימצאו בחוץ שום דבר. כשבאנו לפה, אנשים היו לוקחים את המחרשה על החמור או על הסוס, והיו באים מרחוק לזרוע את האדמה. בסוף אמרו "בואו נישאר פה, קשה לנו לעשות את כל הנסיעות על החמור ועל הסוס". והעולם התקדם- אח"כ באה עגלה בלי סוסים. כשסיפרו לי אמרתי "איך זה?" והלכתי עם הזקנים לראות...
 
אני זוכר בהתקוממות ב-1936, היה אחד בנימין, שומר מרשפון, ואחד בשם מולכי מקיבוץ שפיים, שהיה להם נשק. יום אחד בלילה תפס אותם הקצין המוסלמי. מול הבדואים הוא אמר "אנחנו נהרוג אותם", ולקח להם את הנשק. סבא שלי אמר לקצין "אני אתן לכם הצעה: לפני שאתם הורגים אותם תהרגו את כל משפחות הבדואים פה. כי אם אתם הורגים אותם, היהודים והאנגלים הורגים אותנו, אז כבר תהרגו אותנו אתם ". הקצין המוסלמי אמר "הזקן צודק, שילכו השניים האלה, הם עם הסוסים שלהם והנשק שלהם".
 
אמא שלי היתה עושה פיתות. באה גולדה מאיר אלינו הביתה לפה ואמרה "אני רוצה בגד בדואי". ישבה על האבן ואכלה פיתות. אמא עשתה בגד שחור עם כל מיני צבעים, וגולדה מאיר לבשה אותו ואמרה "איזה יופי". אמרה אמא "קחי בשבילך, גברת". שאלה גולדה מאיר "כמה שנים את עובדת על זה?", "חמש שנים" אמרה אמא. גולדה ענתה "אני אחזיר את זה. שבוע ימים, ואני מביאה את זה חזרה". גולדה מאיר לקחה את הבגד, ונפגשה עם המלך עבדאללה, ואמרו "המלך יושב עם בדואית-ישראלית"...
 
ב-1948 חלקנו היה במוקיבלה וחלקנו בנוף ים. כשהתחיל הכל, אמרנו בואו נלך למוקיבלה. לשם הגיע  צבא מסוריה, לכל אחד רובה צרפתי, ומי שרצה לבוא או ללכת, היה צריך לתת 10 גרוש. כשאנחנו הגענו למוקיבלה הסורים ברחו, עשו יותר בלגאן מאשר עזרו. לקחו כסף שחור וברחו... אנחנו נשארנו פה, מה נעשה? באו "ההגנה" ולקחו את כל הכפרים, ואנחנו מהפחד ברחנו. הלכנו כמעט עד לשכם. בא הצבא של העיראקים. שאלו "לאן אתם הולכים?" אמרנו "מי שישאר ימות", לקחנו את הילדים וברחנו. בדיוק בטול-כרם בא מטוס ישראלי להפציץ. זה היה מטוס קטן, עשה רעש בשביל להפחיד- זרק סיד ומלט, שיעשה אבק. אמרו לי "תברח, תברח!"- אמרתי "איפה תברח? זה סיד ומלט...".
 
אני עוד הייתי רווק, הייתי בחור חזק שיכול להביא כסף, לא בטלן. את אלה שברחו מחיפה, מעכו, הייתי מעביר על גמלים, כמו מונית. מהר אחד להר אחר. לא טוב פה? ניקח לפה... מפה חצי לירה, מפה לירה. ברדק, אבל אני כל יום הייתי חוזר לאבא ולאמא "יש לי כסף!" המשפחה שלי היתה באוהל ליד שכם. אם היה יום שהייתי חוזר בלי כסף, היו אומרים "מה אין כסף, צריך לפרנס את המשפחה!" הייתי לוקח לחם, לוקח סוכר- לי היה כיף. יום אחד אני לוקח מישהו, אומר לי "אין לי כסף לשלם, אולי אתה רוצה להתחתן? תיקח לך אחת מהבנות"...
 
אח"כ העיראקים ליד ג'נין אמרו לנו "הכפרים שלכם ריקים", אז חזרנו לפה. כשחזרנו אמרנו "מה נעשה? אין לאן לברוח, מי שיבוא יבוא- יהודים, עיראקים, כולם אהלן וסהלן, אבל אנחנו צריכים להשאר פה, לא ללכת. אז נשארנו פה במוקיבלה. הצבא העיראקי אמר שהמלך עבדאללה יהיה אחראי פה. בא המלך עבדאללה ואמר לערבים: "עוד 15 יום נזרוק את כל היהודים לים". אמר שהדגים יהיו מרוצים כי יהיה להם אוכל. אני אמרתי "זה משוגע! כל בן אדם צריך לחיות. זה לא מנהיג שידבר ככה". שמעתי את עבדאללה אומר את זה ברדיו, אבל אחמד סעיד ממצרים לא היה מרוצה. כשבא המלך עבדאללה עם הצבא שלו, אמר ליפו לחיפה ולעכו "תצאו, תצאו, אנחנו נשמור אתכם, ונראה להם אח"כ". התחילו לצאת שיירות שיירות, ואני עם הגמלים שלי עשיתי כסף. מי שהיתה לו סירה עזב למצרים, עזב ללבנון, כולם ברחו. בהסכמי רודוס הוחלט שהאיזור הזה יהיה של ישראל, ושאנחנו יכולים להשאר ולעבור מפה לשם. ההסכם היה תקף רק למי שנשאר בכפרים. מאז נשארנו בישראל. גרנו פה, אבא שלי אמר "אנחנו לא עוזבים את האדמות. אפילו אם תתנו לנו חיפה או תל אביב, אנחנו נשארים פה".
 
ב-1936 האנגלים אמרו "תעבירו בטאבו. תשלמו כל משפחה 2 לירות ל-80 דונם". ואנחנו מאיפה יש לנו 2 לירות? מה נעשה? הזקנים ישבו, ובסוף עשו חוזה עד שנת 1990. אז זה נראה המון שנים, הם לא הבינו. אחרי קום המדינה אמרו לנו "זו אדמה של מקרקעי ישראל, לא שלכם". אמרנו "האנגלים נתנו לנו, יש לנו חוזה מזמן האנגלים". אמרו לנו "טוב, תשארו לפי החוזה". עכשיו נגמר החוזה- הקרקע של מנהל מקרקעי ישראל.כשבאנו לפה, כל סבא בא למוקיבלה עם 5 ילדים, עכשיו כמעט 2000 נפשות. לאן נלך?

ג'נדייה זיאדאת:

לכפר קראו בשם של המסגד. אנחנו עוד הולכים לשם הרבה. יש אחד שיש לו נדר? נגיד אין לו ילדים, או נגיד אחד חולה, חוזר מבית חולים? אז הוא הולך לשם. שוחטים ומבשלים. אני באתי (למוקיבלה) מאד קטנה, אבל אחי היה הגדול, והוא זוכר. אבא שלי היה מספר, שהציעו לו לגור בשעתו במקום אחר. הלך לשם להסתכל, ולא היה יפה, אז הוא לא הסכים לעבור.

סלאמה זיאדאת:

האדמה הזו בקוראן, אסור לאף אחד למכור אותה. אין דבר כזה להגיד "של אבא שלי" ולמכור, או לתת למי שאני רוצה. האדמה היתה של המסגד. עד היום יש שם בתים שעומדים. עכשיו גרים שם יהודים. אני נולדתי בדיוק בגירוש. ברחנו דרך טול-כרם ושם נולדתי. את ההיסטוריה אנחנו לומדים מאמא ואבא, וככה אני ידעתי בדיוק כל מה שקרה. אמא קראה לי סלאמה, שלום. שיוציא אותנו בשלום.
 
זו היתה היסטוריה פתוחה, אפשר היה לבחור. הנה לדוגמא הכפר פרידיס: כפרים שלא פגעו בבטחון הישראלי, לא היתה להם בעיה. הם היו תומכים, ונתנו את הרכוש. כל מה שצריך הם נתנו למדינת ישראל, כי הוסכם שתוקם מדינת ישראל במקום הזה. היה שייך גדול שגר בסידנא עלי, שאמר 20 שנה לפני קום המדינה, שהמדינה הזאת תהיה מדינה יהודית, והיהודים ישלטו. יפו, חיפה, עכו, הוא אמר, בית ליד בית יהיו יהודים. הוא ידע שכל פלסטינה תלך, גם הקוראן אומר, הוא שמע וקרא בספרים. אבל השאלה כאן היא מאד חשובה: הישראלים ישלטו, אבל יצליחו רק אם ישלטו ביושר ואמת. אם לא יהיו בסדר, ולא יהיו הגונים, אז המדינה הזו תלך. אני לא נביא, לא יודע מה יהיה.

مقبرة سيدنا علي / בית הקברות בסידנא עלי

Sidna Ali AlHaram Tour 2005 (24)