אנחנו היינו פלאחים, היינו זורעים טבק, חיטה, עדשים, שעורה, חלבה, פול, חומוס, סומסום, תאנים, צבר וענבים... בימי זריעת הטבק היינו זורעים עוד דברים... למשל, אם למישהו יש קצת זרעי סומסום הוא היה זורע אותם באדמות הקלות שלא מתאימות לטבק. בתקופת קטיף הטבק היינו זורעים סומסום. כשנגמרה עונת הטבק היינו הולכים למטעי התאנים וקוטפים אותם... בחודשים יולי, אוגוסט וספטמבר היינו קוטפים תאנים, צבר וענבים ואוכלים אותם.
היו אנשים בעלי אדמה ואנשים שאין להם אדמה... נניח, לי היתה אדמה, כשהיינו זורעים, למשל בצל ות"א ופול היינו קוראים לאנשים שלא היתה להם אדמה ונותנים להם לזרוע באדמה שלנו... השכנה שלנו, למשל, היתה באה ועוזרת לנו בעבודת האדמה, ולוקחת קצת לילדיה, הנשים והגברים היו עובדים ביחד באדמה והיינו אוכלים את ארוחת הצהריים בשטח, בזמן העבודה.
לפעמים אנשים היו מוכרים יבול, אבל בד"כ האנשים לא היו מוכרים, רק את הטבק היינו מוכרים. כשנגמרה עונת הטבק, בחורף, אנשים היו מיבשים את הטבק ואורזים אותו בחבילות, לכל אחד 20 או 30 חבילות, בהתאם לכמה שזרע. אלה שלא היה להם טבק היו באים ועוזרים לנו, ולוקחים קצת לעצמם. בדצמבר היו מוכרים את הטבק ומחזירים חובות... האנשים היו מלווים אחד לשני.
כשיצאנו, היו בסוחמאתא 1700 אנשים... הכפר היה גדול משכניו, דיר אלקאסי, מעליא ופסוטה...
הלואי שהיינו מתים לפני שעזבנו את סוחמאתא... מה אומר לך אודות השכנים... בימי אבי ואמי היו השכנים עוזרים זה לזה... היחסים היו טובים מאוד... השכנים היו באים ועוזרים לאבי בגידול הטבק... לא היה הבדל בין נוצרים ומוסלמים... היו לנו כוורות דבורים ואמי היתה שולחת דבש לשכנותיה... לשכנתנו עאישה, לשכנתנו אמנה... לחשמה ולאם חסין... ואנו עדיין בקשר, והם זוכרים אותנו עד היום... חלק מהם מתקשרים אלינו אפילו מאמריקה!
באפריל... חודשים לפני כיבוש סוחמאתא... החלו האנשים לחוש בפחד... כל פעם שראו דברים מסביב לכפר היו מפחדים ואומרים "באה ההגנה"... פעם אחת הלכו בנות עם הפרדה שלהן לאסוף טבק... ירד גשם והן כיסו את ראשון בשקים... ראו אותן וחשבו שההגנה באה... היה איש אחד בכפר ששירת בצבא הירדני והלך לראות מה קורה... הבנות, היו מבוהלות לגמרי... בתקופה ההיא האנשים פחדו כי שמענו על הטבח בדיר יאסין ועל ההרג במקומות רבים...
בזמן הקציר, לי ולאבו עפיף היו ילדים קטנים, בני שלוש, ושנתיים וילדה בת חודש... בעלי אמר לי שהוא ילך ללבנון וישכור לנו דירה כי המצב כאן מדאיג... לקחנו 4 פרדות וסוס ושמנו עליהם את החפצים שלנו... אבל אחרי חדשיים בערך חזרתי מרמיש (בלבנון) לסוחמאתא כי לא אהבתי את החיים שם ואת היחס של האנשים.
לפני שיצאנו מסוחמאתא הרגשנו שהסכנה קרבה... צבא ההצלה בא וחנה ליד כברי. הם חלקו את עצמם ליחידות ואכלו בבתי האנשים... למשל, היום ארוחת הצהריים אצלי וארוחת הערב אצל שכנתי וכולי'... אחרי כמה ימים נפלה ג'דין, אני זוכרת שקאוקג'י אמר שברצונו לתקוף את ג'דין... היה אחד שקראו לו "ירח" (קמר), האנשים היו אומרים "ירח מת, וצבא ההצלה נסוג מג'דין..." לא סמכנו על צבא ההצלה... לא היו להם טנקים ומטוסים ולא כלום... הם רק באו ואכלו אצל האנשים... בסוחמאתא היו קצת צעירים שהתנגדו, אך לא היה שום דבר מאורגן.
תושבי סוחמאתא היו מפטרלים כל לילה כדי לשמור על הכפר... לא היה נשק... כלומר, היה מעט מאוד נשק, נשק מקולקל וישן... האנשים נותרו במצב של פחד ודאגה עד לאוקטובר... האנשים דאגו יותר ויותר... לקחו את כברי וג'דין ולא נותרה אלא מעליא... האנשים עבדו כשהם דואגים... פעם אמי היתה שואבת מים מהבאר שלנו שליד הגורן, עבר איש על סוסה ובקש ממנה מים להשקות את הסוסה, וקצת תבן... הוא לקח מהחיטה, ואמי אמרה לו "קח מהתבן" אמר לה: ואללה, דודה אתם לא תאכלו מהתבואה הזאת, אתם מתאמצים ואחרים יאכלו..." וכך קרה!
באוקטובר יצאנו מסוחמאתא... לפנינו יצאו תושבי ספוריה ולוביה וחטין... כולם היו עוברים מהכפר שלנו. אנחנו היינו בכפר, חיים כרגיל אך מפחדים מאוד... היתה לי תינוקת קטנה וישבתי בבית, זה היה בעונת הזיתים... בעלי ואמי הלכו לקטוף זיתים... ואני בבית, בישלתי, ופתאום שמעתי מטוס מפציץ על יד ביתי... לשכן שלנו היו 11 ראשי בקר, הוא התפרנס מהם, מכין חלב, לבן, סמנה וחי מזה... כשמטוס הפציץ האסם נדלק והרפת נשרפה וכל הפרות מתו... בא גיסי (מוכתאר הכפר) ועלה אל הגג... אמרתי לו, אל תעלה על הגג.. ח'ליל עבוד היה אוכל ארוחת בוקר... קם ורץ לראות מה שלום אשתו והילדים שעבדו בגן... ראה אותו המטוס... הוא טס נמוך מאוד... ירו עליו והוא מת... המטוס הסתובב מעל הכפר... האנשים החלו לרוץ אל הגנים וכרמי הזיתים... דודי יוסף אבו עואד (אחי אבי) נפצע.. דודה של אמי נהרג.. הוא ישב מתחת לעץ התאנה.. כשראינו כל זאת, אספנו את הבגדים והאנשים התחילו לרוץ.. בסוחמאתא היו מטעי זיתים גדולים.. כמו מטעי אלראמה האנשים התחבאו בין הזיתים.. המטוס הלך.. בלילה חזר בעלי לבית כדי להביא מצעים.. אמי אמרה לו לא להביא מזרונים טובים (המיועדים לאורחים) אלא מזרונים פשוטים.. הוא הלך וחזר עם מזרון ושמיכה.. היינו שומעים את הפצצות מסביבנו, ובעלי אבו עפיף היה אומר לי "אל תפחדי.. זה צבא ההצלה!" כבשו את סוחמאתא מבלי שהרגשנו... עצרו את הצעירים שאתנו ואמרו לנו להתרחק.. תושבי הכפר כולם הלכו.. היתה אשה אחת, אמו של מחמד, נהרגה ליד בריכת המנזר... תפסו אותה לפני שחצתה את הכביש וירו בה.. אנחנו הלכנו לפסוטה...
בערך 40 איש נותרו בסוחמאתא... זקנים וגם צעירים... הם עבדו בקטיף הזיתים, קבלו 12 גרוש ליום כשהם קוטפים את הזיתים שלהם... נשארו בערך עד חג המולד... בלילה ההוא הצבא הקיף את הכפר, היהודים הביאו 2 משאיות פתוחות... ירד גשם זלעפות... העלו אותם על המשאיות וגרשו אותם... בין המגורשים היתה זכיה חמאדה שהיתה חולה, בדרך היא חשה בצמא ובקשה מיים. אמי אספה את מי הגשם בידיה והשקתה אותה.. אחרי כמה דקות היא בקשה שידליקו נר כי היא לא רואה כלום.. אמי הניחה את ידה על פניה, שהיו קרות כמו קרח, כי היא נפטרה.. המשאיות הגיעו לברעם, הורידו אותם וירו עליהם והאנשים רצו ללבנון.. אמי ועוד שתי נשים סרבו ללכת לפני שיקברו את זכיה מחמד עלי חמאדה שמתה בדרך.. רצו לקבור אותה אך לא מצאו לא מכוש ולא חרמש ולא שום כלי.. ראו ערימת זרדים.. כיסו אותה בזרדים, שמו אותה באמצע הערימה, וערמו את הזרדים מסביב לגופה...
קברו אותה וירדו לרמיש (בלבנון), שם היה כאמל אלנחאס, בן דודתו של אבי, דודתי ואמי הלכו אליו... הן החליפו את בגדיהן הרטובים, אכלו ארוחת בוקר וצהריים... בערך עבר אדם בשם שפיק מתרי מבקיעה, שהיה אצל אחיו בבירות ועבר אצל בן דודתו של אבי כשהוא נושא שתי מזודות. שאלו אותו לאן הוא הולך, אמר לבקיעה.. לאמי היתה אחות בבקיעה.. שאלו האם הן יכולות לבוא אתו, אמר להן שיסחבו לו את המזודות, כל אחת מהן סחבה מזודה אחת והלכו אתו מרמיש לחורפיש דרך החורש וההרים עד שהגיעו לבקיעה... הן הגיעו חולות, ונשארו בערך חודש בבקיעה.. אחר כך הלך בעלי והביא את אמי אלינו.
אני תמיד חולמת שחזרנו לסוחמאתא... אין שום ספק שנחזור, אם לא אנחנו, ילדינו או נכדינו... הלואי שנחזור לכפרנו, הלואי והיינו מתים לפני שנגורש!
-----------------
עדותה של ח’זנה מיכאל סמעאן
נולדה בכפר סֻחמַאתַא
שנת לידה: 1923
מקום הראיון: ביתה של ח'זנה בחיפה
תאריך הראיון: 13/10/2005
سحماتا / סוחמאתא
سحماتا / סוחמאתא
سحماتا / סוחמאתא