בשורות אלו אנסה להאיר מספר תובנות שרכשתי  מנסיון עבודתי בפרויקט העדויות של עמותת "זוכרות" בתחום ההיסטוריה בעל פה של הנשים הכפריות הפלסטיניות.

אין אפשרות להבין את המבנה הכלכלי של החברה הפלסטינית, ואת ההיסטוריה החברתית, התרבותית והפוליטית שלה לפני שנת 1948, מבלי להתיחס אל חיי נשות הכפרים הפלסטיניים.  מקומה של היסטוריה חברתית זו, המתיחסת למקומן ונסיונן של הנשים הכפריות במערך החברתי כמו בעמרך יחסי היצור, נפקד על מדפי ארון הספרים שלנו, והיא למעשה חסרה בהסטוריוגרפיה הערבית. מרבית המחקרים המתמקדים באשה סובבים סביב האליטות הנשיות ומתמקדים בתפקידן הפוליטי, החברתי והתרבותי של בנות המעמד הבינוני המשכיל בתקופת השלטון הקולניאלי, ובשינויים החברתיים החשובים שחלו בקרב מגזרים חברתיים אלה.  מחקרים אלה מתעלמים למעשה מהמוסדות החברתיים הלא רשמיים והבלתי נראים ומחיי המעמדות האחרים והשפעתם על מהלך ההיסטוריה.  מחקרים מעטים, המתבססים בעיקר על היסטוריה שבעל פה, החלו, בשנים האחרונות, למלא את החסר, עם התחלות של כתיבה היסטורית חברתית (המתבססת על נקודת ראות מעמדית) תוך הבלטת תפקידיהן של אותן נשים (ג'אד, 2003).
במאמרי אנסה להתרכז על הפעילות הכלכלית והיצרנית של הנשים, כפי שהתבטאה בראיונות אותן קיימתי עם נשים כפריות, שהציגו בפני את נסיון חייהן, תארו את הפעילות הכלכלית של משפחותיהן בכלל ושל הנשים בפרט. 
אודות עבודתן של הנשים בתחום החקלאות, ספרה לי ח'זנה סמעאן:

"הנשים והגברים שלבו את ידיהם, זרענו טבק, חיטה, עדשים, שעורה, קטניות, חלבה, פול, חומוס, אפילו שומשום.  היינו זורעים שומשום לצרכי המשפחה באדמות הקלות שאינן מתאימות לגידול טבק.  בימי קטיף הטבק, היינו קוטפים את הטבק ותולים אותו על משטחים.  בתקופה הזאת היה מבשיל השומשום, והיה לנו מספיק לצרכינו – פח אחד או שניים"
מרתא סוסאן מברעם ספרה:
"הנשים עבדו כמו הגברים ואפילו יותר, אצלנו לא היתה עצלות, האשה היתה רגילה לעבוד כמו גבר, ללכת עם בעלה לעבוד בשדה, אצלנו איש לא עזב את אדמתו.
היינו הולכות לחטוב עצי הסקה.  הנשים נשאו את עצי ההסקה על ראשן, מרבית העבודה נפלה בחלקן.  הנשים יצרו טבונים (תנורים מאדמה לאפית לחם), אסכלות (מנגלים) ואחים... עבדנו קשה מאוד"
מתוך הראיונות האלו עולה שחלוקת העבודה בין הגברים והנשים במשק החקלאי לא היתה נוקשה, גברים ונשים עסקו ביחד בין השאר בעבודות חריש, זריעה, חטיבת ואיסוף עצי הסקה ושאיבת מיים, בניית הבתים ומסחר.  גם ההבחנה בין הספירה הפרטית והציבורית היתה מטושטשת בהרבה מההבחנה החדה והנוקשה הקיימת בימינו.  לינא מיעארי (2005) מזכירה במחקרה את התפקידים הכלכליים והתרבותיים שמילאו הנשים הפלסטיניות ומעירה לגבי נושא זה:
"עובדת קיומו של טשטוש בחלוקת העבודה בין גברים ונשים מאתגרת את התפיסות המקובלות על הניגוד הקיים בין הזכר והנקבה ויכולותיהם.  עובדות אלו מעוררות דיון סביב תכונות ותפקידי הג'נדר בתקופה הנזכרת של ההיסטוריה הפלסטינית"
החאג'ה רוקיה אלסאנע מבאר שבע מספרת אודות נסיונה:
"הנשים קצרו ועסקו בחקלאות, טפלו בעדרים ובעבודת הבית.  הנשים עבדו יותר מהגברים, הנשים בנו את האוהלים, ארגו יריעות ותפרו מהיריעות את האוהלים "
תופאחה נאטור, מהכפר עמקא סיפרה אודות עבודת הנשים במשק החי:
"היו נשים שרעו עדרי צאן ובקר.  הן יצרו מוצרי חלב ומכרו אותן.  הן היו נושאות את מוצרי החלב על ראשן והולכות למכור אותם בעכו.  היינו יוצאות בשעה שתיים בלילה והולכות ברגל, ומגיעות לעכו בשעה עשר, מוכרות את הלבן והגבינות וחוזרות לעמקא"
תופאחה הדגישה שנשים רבות המשיכו בעבודה יצרנית זו גם כשהיו בהריון או אמהות לילדים קטנים:
"מי שיכלה להשאיר את ילדיה אצל קרובים או חברים השאירה אותם, ומי שלא לקחה אותם אל השדה בזמן הקציר.  האמהות נשאו את העריסות על ראשן ולקחו את הילדים לשדה.  ילדים רבים מתו כך, האמהות עזבו אותם והלכו לקצור, וכשחזרו ראו נחש מלחש מעל ראשיהם.  גם הנשים ההרות עבדו בחקלאות.  אחרי הלידה האשה היתה נחה יום או יומיים, וחוזרת לעבודת השדה.  האנשים היו עניים מאוד בתקופה ההיא".

תיאורי חיים אלה מראים שהנשים, במיוחד במשפחות בהן האשה השתתפה באופן קבוע בעבודה החקלאית, נהנו ממידה רבה של חופש תנועה.  לינא מיעארי (2005) במחקרה הזכירה את הקושי בשליטה על תנועת הנשים וההפרדה הגמורה בין בני שני המינים בתנאים בהם קיים צורך בהשתתפות הנשים בעבודה החקלאית, והן משתתפות באופן פעיל במעגל היצור.
פעילותן של הנשים לא הוגבלה בתוך היחידה היצרנית המשפחתית בלבד, אלא הושפעה גם מהמאורעות הפוליטיים ותנועת ההתנגדות שהתקיימו באותה התקופה בפלסטין.  ג'אד (2003) הצביעה על התפקיד אותו מלאו נשות הכפרים במאבק, שהיה בעיקרו חיזוק תנועת ההתנגדות.  הנשים היוו עורף למרד המזוין, עסקו בבניית מחסומים, סיפקו מזון ללוחמים שהתחבאו בהרים, רגלו אחרי מקומות ריכוזו ותנועתו של האויב, זרקו אבנים מגגות בתיהן, דבר שהביא במקרים מסוימים להריגתן של נשים על ידי חיילים.  נשים השתתפו גם בהפגנות מחאה ואף בפעילות צבאית ישירה.

הכנת המזון למורדים ולחיילי "צבא ההצלה" היתה עבודה קשה, שעייפה עד כלות נשים רבות.  סיפרה לי על כך מרתה סוסאן מכפר ברעם
""צבא ההצלה" לא ישן בבתינו, הם ישנו במחנות הצבא, אבל התנו שכל בית מבתי הכפר יביאו אל המחנה כל יום משא אחד של עצי הסקה וכמות מסויימת של לחם.  היינו אופות כל יום לחם מ-15 ק"ג, ונושאים עצי הסקה, אני ואחי היינו קטנים, אמנו היתה חולה ולא יכלה ללכת, כך שנאלצנו ללכת ולחטוב להם עצים ביער.  בכפייה, בניגוד לרצוננו הם הכריחו אותנו"
גוסטא דכור מתרשיחא מספרת:
"היינו מבשלות למורדים.  הנשים היו הולכות להר ומביאות להם אוכל.  המורדים היו באים אלינו לכפר, כל פעם בוחרים בית אחר לאכול בו ארוחת צהריים או ערב.  היינו מכינים להם אוכל רב"
הנשים ספרו בגאווה על עזרתן לפליטים, ועל מאמציהן של הנשים להבטיח להן מקום מכסה ומזון.  נדימה טנוס מהכפר מכר, ספרה בהקשר זה:
"כשפרצה המלחמה באו לכפר פליטים רבים מברווה ומנשיה.  בהתחלה שיכננו אותם בכנסייה ובמסגד, ונשות הכפר הכינו אוכל לילדים ולמבוגרים.  אני זוכרת שכל יום חלבתי את הפרות והכנתי לבן וגבינה והלכתי לכנסייה להאכיל את הפליטים.  נשות הכפר אפו כל יום לחם ושלחו אותו לכנסייה ולמסגד.  מספר הפליטים היה כל כך גדול ששהתקשינו לדאוג לכולם"
על הנשים היתה מוטלת האחריות על עבודת הבית וגידול הילדים.  אנו רואים זאת בברור בתקופת הגרוש, כשהנשים לקחו על עצמן את האחריות להשיג מזון ומחסה לבני משפחותיהן.  לטיפה סמעאן מהכפר סוחמאתא, סיפרה אודות נסיונה:
"הייתי באמצע אפיית לחם דק (פיתות טאבון – לַאפה) כשבאה שכנתנו והביאו 5 פיתות ובקשה לאפות אותן אצלנו.  אמרתי לה, "שכנה, תסתדרי בלעדיהן" אמרה לי "שכנה, בעולם מוות ואובדן" ושמה את הפיתות שלה לצד הלחם שלי בתנור.  הרגשתי בסכנה, קמתי, עזבתי את הבצק אחרי שאפיתי שבע או שמונה פיתות, לא זוכרת בדיוק, אולי עשר.. לקחתי את הפיתות ואת לוח העץ עליו עבדתי.  נכנסתי לבית כדי לקחת סדין, ולא יכולתי לעמוד, העשן כסה את הרצפה כמו עדר כבשים, מחום המטוס... בקושי הצלחתי להכנס, לקחתי סדין ועטפתי בו את הלחם, ונשאתי אותו על ראשי לפסוטה, בכדי להאכיל את אחי הקטנים.  כל חיי דאגתי לאחי הקטנים.  ומה עשתה אחותי?  אחותי אהבה לסרוג... היא עלתה לעליית הגג לקחה שמיכה ושמה בתוכה את המפות והמפיות הסרוגות, שולי המטפחות,  ציפיות הכריות, קשרה אותן בשמיכה ולקחה אותם עימה.  השאר נשאר בסוחמאתא ואבד, מלבד מה שהיא לקחה עמה".

גוסטא דכור מתרשיחה מספרת:
"אנחנו ידענו מה הולך לקרות.  המטוסים באו בשעה חמש בבוקר והפציצו.  היו בהפצצה נפגעים רבים.  קמתי מהר, והכנתי קצת בצק בכדי שניקח איתנו לחם.  שמתי כל שתי פיתות ביחד"
לעתים קרובות שלמו הנשים מחיר יקר בעודן ממלאות את תפקידן המפרך.  תופאחה נטור מעמקא תיארה את הקשיים שפקדו את הנשים שניסו להבטיח את חיי ילדיהן בזמן הגרוש:
"המון ילדים מתו כשהם יצאו עם אמהותיהם.  איך תסתדר אשה שנושאת שנים שלושה ילדים, בגדים ואוכל וחפצים שונים? אשה אחת התבלבלה, לקחה כרית ושכחה את התינוק שלה בעריסה.  אני זוכרת שכשיצאנו מעמקא, התעייפתי בדרך ועצרתי, אמי באה וגררה אותי בכוח בשיער ראשי...
אחרי שגורשנו לירכא נהגתי ללכת לבדי לעמקא, כדי לקטוף במיה, תירס, קישואים ועגבניות מאדמתנו.  כשעזבנו האדמה היתה זרועה.  בחיי אלוהים – כשהייתי בעמקא ירו עלי היהודים, והכדור פגע בסל הירקות.  הרבה פעמים הלכנו לעמקא בלילה כדי להביא חפצים מהבית שלנו: שמן, בורגול, חיטה, אורז, סוכר, קמח... כשראו אותנו היהודים, הם היו יורים עלינו"
הנשים הדגישו את מאמציהן לשמור על היחידה המשפחתית בצל המלחמה והגרוש.  נשים רבות פעלו להשיב את בעליהן וילדיהן שגורשו או נסעו אל הארצות השכנות, והתמודדו עם סכנות הדרך השונות כדוגמת מוקשים ותקיפות.  גוסטה דכור סיפה לי אודות המצב בתרשיחא:
"הבחורים פחדו, אחי הקטן הלך עם חברו ללבנון, ודודתי הבריחה אותם בחזרה לילה אחד לפני תאריך הרישום (חלוקת תעודות הזהות).  הנשים היו הולכות להביא את הגברים מלבנון, הגברים עזבו מפחד פן ירו בהם.  אשה בשם אם רכּאד, היתה הולכת ללבנון ומבריחה משם הכל, אורז... סוכר... ערק.  היא חיה מההברחות"
הנשים תרמו גם להמשך קיומם של הפולקלור והתרבות הפלסטיניים בתקופת הגרוש, וזאת ע"י חיבור שירים במתכונות המסורתיות בכדי לבטא את רגשות האובדן והגלות שחלחלו אל הפרטים היומיומיים הזעירים ביותר, כשהם גורמים לפצעים עמוקים שאינם מגלידים.  דוגמא לכך ניתן למצוא בשיריה הבוכיים של לטפיה סמעאן מסוחמאתא:
"נבחנה סבלנותי במבחני איוב
אני סובלת עד שימחה הכתוב
אני סובלת מאז גירושנו
אבני הבית בוכות על העדרנו

דמעותי זולגות ועל לחיי נקוו
על אלו שאת סוחמאתא עזבו
מסור, אתה ההולך ללבנון
לבני כפרי ולחברי דרישת שלום

הסבל המר הוא מנת חלקי
ולשוני דובקת אל חכי
כשאל סוחמאתא מובילה אותי דרכי
אשאל: איה אנשי כפרי וידידי

הלכתי לסוחמאתא, להתלונן על גורלי
מצאתיה ריקה וקודרת
שאלתיה היכן בנייך איפה בני משפחתי
הם גורשו ואיש מהם לא חזר

הלכתי לסוחמאתא, לזכור ימים שעברו
דמעותי זלגו ואת קירותיה הרוו
שאלתיה היכן בעלי הבית
ארכו הימים והם לא חזרו

ידרה דמעתי על לחיי מוזרה
בוכה העיין בארץ זרה
אלוהי, אל תתן לי למות זרה
תן לי למות בין קרובי וידידי

דמעותי שזלגו יבשות עכשיו
כזרם המיים בנחל אכזב
כשאמות, אמא הניחוני בארון
במולדתי הביאוני למשכבי האחרון

לסיום, ברצוני לשוב ולהדגיש שאין אפשרות להבין את מלוא מימדי ההיסטוריה החברתית הכלכלית והפוליטית במנותק מנסיון החיים של הנשים, המהווה עמוד תווך בבניית ההיסטוריה.  איננו יכולים, גם כן, להבין את קשרי ותפקידי הג'נדר במנותק מההתפתחויות הפוליטיות וההשפעה הקולוניאליסטית על האזור.  כאן באה חשיבותה של ההיסטוריה שבעל פה כפי שהדגישה לינא מיעארי (2005) בפירוק התובנות המקובלות, והבנייה מחדש של תובנות חדשות המתבססות על הכלת נסיון הגברים והנשים כאחד.

ـــــــــــــــــــــــــــــــــــــــــــــــــــــــــــــــــــــــــــــــــ 

מקורות:
* אסלאח ג'אד (2003), "אלמראה ואלסיאסה – מפהום אלדור אלסיאסי אלרסמי ואלע'יר רסמי".  דראסאת ותקאריר חול ודעיה אלמראה אלפלסטיניה, כרך ראשון (האשה והפוליטיקה – מובן התפקיד הפוליטי הרשמי והבלתי רשמי בתוך:  מחקרים ודו"חות בנושא מצב האשה הפלסטינית)
* מיעארי, לינא (2005), אדואר אלנסאא אלפלסטיניאת אלריפיאת בבעדיהא אלאקתסאדי ואלת'קאפי בין אלאעואם 1930 – 1960:  קריה אלברוה נמודג'אן, ביר-זית: מעהד דראסאת אלמראה, אונ' ביר זית  (תפקידי הנשים הפלסטיניות הכפריות בתחום הכלכלי והתרבותי בין השנים 1930 – 1960: הכפר ברווה כדוגמא.  ביר-זית: מכון לימודי האשה)