חטין

הרחובות בחטין היו מרוצפים. לא יודעת למה. רחובותיה היו כשל עכּא [עכו], ברחובות עברו תעלות מים מסודרות. אלה היו מי המעייניות. בחטין יש הרבה מעיינות. המעיין היה ליד קבר הנביא שעיבּ [יתרו], משם המים ירדו בתוך תעלות עד לבוסתנים למטה וחלק מהמים יצרו מעיין נוסף במורד ההר קראו לו "עין אל-קסטל", הוא היה ליד המסגד. נהגתי לעלות לגג המסגד הזה כדי לקטוף תאנים מעץ התאנה הנמצא בגן שלנו הסמוך למסגד ולעין אל-קסטל. לגן שלנו קראו גן היהודי כי אבא שלי קנה אותו מאדם יהודי. הוא קנה ארבעים דונם  שנתיים או שלוש לפני שיצאנו מהכפר. היהלנו כרם זיתים אל אבא שלי השאיר חצי מעצי הזית ובמקום החצי השני הוא זרע עגבניות ולביה ועוד. האדמה קיימת עד היום.

נשים נהגו להביא מים מהמעיין. אני זוכרת שכמה חודשים לפני הכיבוש הגברים דיברו על כך שבקרוב יהיו לנו מים בצנורות עד הבתים. יצאנו מהכפר לפני שנכנסו הצנורות.
תושבי הכפרים השכנים כמו עראבּה, דיר חנא, סכנין, נמרין ולובּיא נהגו לנוח ליד עין אל-קסטל בדרכם לטבריה. היו נחים אצלנו עם הבהמות שלהם ואחר כך היו ממשיכים בדרכם.

ליד אל-קסטל היה הבסתן של המשפחה שלי. אבא חפר שם בריכה שאורכה ארבעה מטר ורוחבה שני מטר לעומק מטר וחצי, כדי לאגור את המים העודפים. כי היתה חלוקת מים בין האכרים בחטין. למשל היום התור של אבא שלי להשקות את הגן, אחרי שהוא גומר להשקות היה שומר את המים הנותרים בבריכה. ליד הבריכה היה עץ אגוז גדול. כשחזרתי לבקר את חטין אחרי הגירוש ראיתי שהעץ נפל לתוך הבריכה.
אצל משפחתי היה חדר אורחים גדול. בכל בית היה חדר אורחים. בבית משפחתי היו ארבעה חדרים, אחד לאורחים ואחד לאחסון מצרכים ומזון. מצרכים לקיץ. כשבאים אורחים מגישים להם מהמצרכים.

טַבַּרִיָּא [טבריה]

אחד הדודים שלי עבר לגור בטבּריא. פתח חנות ומכר שם מתוצרי הכפר, ירקות ולבן ..... והכל.
הנשים עבדו באדמה, זרעו וקצרו ועשו את הכל. אני הייתי מצטרפת למשפחתי בעמק. הנשים היו מתעייפות, קמות בבוקר לאפות ולהכין צידה לעובדי החריש וגם לעבוד באדמה. זרענו חטה, חומוס, כרשינה, עדשים ותירס, זה חוץ מהבסתן שהיה בו הכל.  בחטין היו הרבה עצי זית. לכל משפחה היו בהמות משלה. אנשים נעזרו בבהמות כדי לעלות לרגל, מסע של חודשים על הבהמה.

היו נשים חלבניות. ממשפחתי היו הולכים לטבריה כדי למכור את החלב. הנשים נשאו על ראשיהן את החלב והלכו למכור אותו בטבריה. השביל שהלכנו בו מחטין לטבריה קיים עד היום.
את המצרכים שלנו קנינו בטבריה. אפילו החולים הגיעו לרופא בטבריה. בטבריה היה חמאם. הלכתי עם אמא שלי לחמאם. החמאם ישנו עד היום אך נעול. הוא בנוי עמוק בתוך האדמה בצורת קשת ישנה ובתוכו בריכה שהנשים ירדו אליה במדרגות.
לידנו גרו יהודים באם אל-כַּתבְּ [ליד ההתישבות מצפה], אני לא יודעת מה המקור שלהם, אדמותינו היו "שכנות". היחסים אתם היו טובים. אני זוכרת שפעם נערים מחטין גנבו צאן מעין אל-כַּתַבּ, אז אנשי חטין החזירו את הצאן לבעליו.
בחטין היה בית ספר. הוא היה מעל הבית שלנו. היה רק לבנים. המורה היה מסַפַדְ [צפת], סלאח שמו. גר אצלנו בשכירות עם אחותו. רק בת אחת מחטין למדה בבית ספר, ע'זאלה רבאח בתו של המח'תאר. למדה בטבריא. היום היא גרה באבו דבי. אנשי חטין אמרו לאבא שלה אז ששלחת אותה ללמוד כדי שאחר כך היא תכתוב מכתבים לחבר שלה? הוא אמר להם " עדיף שהיא תכתוב בעצמה מאשר מישהו אחר יכתוב בשבילה".

מנהגים

החתונות התקיימו בככר המרכזית של הכפר. בערב הבעירו מדורה כדי שהאנשים יראו אחד את השני. כל חטין היתה מגיעה לחתונה. הבנות התחתנו בגיל צעיר. בחתונה היו משוררים עממיים. צעירים וצעירות רקדו. הדודה שלי היתה תופרת, הדוד שלי מחמד היה מביא בד מטבריא לנשים, היה מביא בד לבנות ובד לאמהות, היינו יושבות ותופרות. כל אשה תפרה בשביל משפחתה, אך הדודה שלי תפרה לכלות גם תמורת כסף.

את כל האירועים עשינו בככר המרכזית. פעם הביאו לככר קולנוע. ומדי פעם הצוענים הגיעו לככר, אני לא מבינה איך יכלו ללכת על החבל, היו מהללים את אנשי הכפרים ולקחים כסף. פחדתי מהם. היו גונבים מהבתים. את האוהלים שלהם הם הציבו בגרן.

נכּבּה

הצעירים עשו תורנות בשמירה על הכפר. קנו נשק. הצבא הערבי בנה ביצורים מעל לביתנו. הלכתי להסתכל איך חופרים באדמה ובונים את הביצורים. הם ישנו בבית הספר. אחרי שלוביא נכבשה חשנו סכנה. האנשים החליטו לצאת, אפילו הצבא הערבי. כל צעירי חטין לחמו בלוביא, היתה התנגדות בלוביא. שני צעירים מחטין נפלו בלוביא ביום כיבושה. אני זוכרת שהביאו את גופותיהם לכפר על הכתפיים דרך אל-נבּי שעייבּ [קבר יתרו].

עזבנו את הכפר בעונת הקציר. החטה עדיין בגורן. יהודי טבריא אמרו לנו שלא לעזוב את חטין, אך האנשים פחדו. שמענו על דיר יאסין ואיך ששחטו את הנשים ואת הבנות. פחדנו ולכן עזבנו. הצבא [הישראלי] נכנס לחטין אחרי שהאנשים יצאו. אנחנו יצאנו ביום. אני ואחותי ארזנו את החפצים והבגדים בתוך שק. כשאמא באה מהעמק עלינו על הסוסים ועזבנו. כל האנשים הלכו בשדות הפתוחים. חלקם העמיסו את החפצים על הבהמות וחלקם נשאו על הראש. כל אחד הלך בכיוון אחר. שמענו על מישהי ששכחה את בתה מתחת לעץ זית, מישהו מעראבה מצא אימץ אותה. אנחנו הלכנו לוואדי אל-לימון, הוא וואדי אל-חמאם [בין כפר זיתים לבין הכנרת], שהינו שם והמטוסים מעלינו. אחר כך הלכנו לוואדי סלאמה [נחל צלמון]. היינו שם כחודש, ישנו בין עצי הזית. אבא שלי היה חוזר בלילה מוואדי סלאמה עם בני דודי לחטין כדי להביא עוד חפצים מהבית. כשחזר כל פעם היה אומר שהיהודים נכנסו לחטין, כי כל פעם שהיהודים שמעו רעשים בין הבתים הם היו יורים עלינו. אחרי זה הלכנו לפראדיה, שכרנו בית וגרנו שם חודשיים. כשהרגשנו שפראדיה הולכת להיכבש הלכנו לבנת ג'בייל [בלבנון]. מכרנו את הבהמות ובעלי החיים והצאן שלנו, יותר מארבעים ראשי בקר. אחר כך גרנו בעין אל-חלווה [מחנה פליטים בלבנון] שלוש שנים. שם האו"ם נתן לנו אוהלים ואוכל. אבא שלי לא יכל לגור בעין אל-חלווה. הוא המשיך לעבוד בפלסטין כגנן אצל איש יהודי מטבריה קראו לו הנחמני. אבא שלי היה מבקר אותנו בעין אל-חלווה רק פעם בכמה חודשים. הדודים שלי מצד אמי ואבי היו גם הם בעין אל-חלווה. רק אבא שלי החליט אחרי שלוש שנים שנחזור לפלסטין. לא הצליח לחיות בלבנון. הנחמני ביקש מאבא שלי לחזור עם משפחתו לחטין. ושהוא יוציא לנו תעודת זהות. בהתחלה הוא השיג תעודת זהות לאבא שלי, אחר כך לאמא. כך חזרנו בשנת חמשים ושתיים מעין אל-חלווה לבנת ג'בייל, משם אלא-גִ'ש [בתוך גבולות ישראל – גוש חלב] ברגל. שם גרו הדודים של אמא שלי. הגענו לכפר אל-ג'ש בבוקר. נשארנו בכרם התאנים עד החשכה כי פחדנו מהצבא. במקרה המושל הצבאי [אולי הכוונה למפקד צבא באיזור] הגיע למקום כדי לאכול תאנים. אשתו של הדוד שלי אמרה שהתאנים הטובים נמצאים למעלה, לך לשם. כך היא הרחיקה אותו וניצלנו. למחרת נסענו אני ואחיותי פאטמה ועדלה עם אבא שלנו באוטובוס לעכּא [עכו]. מעכּא נסענו במשאית לעראבּה אצל דודתי. למחרת אבא שלי נסע בחזרה לאל-ג'ש והביא את אמי ואת אחיי הקטנים טארק וסעאד. כשגרנו בעראבה, אבא שלי המשיך לעבוד אצל הנחמני בטבריא. הוא נהג לחזור ברגל מטבריא לעראבה. יום אחד הנחמני אמר לאבא שלי :" פאלח, אני רוצה שתתן לי את האדמה שלך, ולא אין לך עבודה אצלי", אבא סירב ועזב את העבודה אצל הנחמני. אחר כך השב"כ היה מגיע לאבא שלי ומציע לו שיוותר על האדמה בחטין ובתמורה יקבל אדמה בכל מקום שירצה. אבא סירב לוותר על אדמתו.
אחי סאבר החליט ללמוד בחוץ לארץ. זה היה בשנת שבעים ושש. אבא ואמא הסיעו אותו לשדה התעופה. בדרכם חזרה עשו תאונת דרכים ושניהם נהרגו.

שורשים

אני ובעלי ביקרנו בחטין [לא זכור באיזה שנה] כשהבתים היו קיימים. אנשים מטרעאן פירקו את הבתים ולקחו את האבנים. הלכתי לי בין השיחים, לא פחדתי. הלכתי לחפש את גן אל-מִרְדִפֶה, הגן הזה היה מטע תאנים שאבא שלי שתל לפני שעזבנו את חטין. עצי התאנה נהיו גדולים, ונצרים צמחו לידם. אכן, השורשים לא מתים.
אחר כך הלכתי לראות את מקום בית רבאח. הייתה שם רצפה מבטון קיימת עד היום, יצקו אותה לפני הגירוש כדי לבנות בית בד. המשכתי בסיור שלי וראיתי בתים הרוסים האופן חלקי, ראיתי את פתחי האוורור של הבתים. העצים קיימים עד היום. לאבא שלי הייתה תקווה עד יומו האחרון לחזור לחטין. נהג ללכת בכל יום ששי עם אחי טארק לחטין והיה מסביר לו איפה האדמות שלנו. אנחנו עדיין מבקרים בחטין. כשאני הולכת אני מזמזמת "ארצי ארצי, אפדה אותך בדמי, שלום לך ארץ אבותיי, בך טוב לחיות ותענוג לשיר".