מה שזכור לי מא-לג'ון זה שאנחנו בין האנשים, שהיו להם הרבה אדמות. המשפחה שלי, טמיש, היתה מאד אמידה. היה להם החלק הגדול ביותר ממשפחת מחאג'נה, 70% מהאדמה. היתה תקופה בזמן שהתחילו לבנות את א-לג'ון, והיה בית של המשפחה שלנו, שקנו אותו מסרג' אחד. בית שהיה מאבן, ועד היום אנחנו הולכים לחפש את היסודות, בקושי יש. זה היה בית ענק. בתקופה ההיא התבססנו והתחילו לעבד את האדמות. היה לנו תבואה וחקלאות בשפע, עד כדי כך שהיו עובדים אצלנו משפחת עתאבה, שהיום הם אנשים מאד אמידים בג'נין. אני זוכר אחד מהם, שהיום יש לו חנות נעליים בג'נין. הוא היה נוסע, עבד אצלנו בתור שכיר בחיטה, היה מרכיב אותי על לוח כזה, ומסתובב איתי, על אבן, לפני שהזמינו קומביין. היינו מעמיסים את הירקות האלה, ונוסעים לחיפה למכור. אני זוכר שהיה לנו שדה אבטיחים, זה התחיל מקיבוץ מגידו של היום עד המעיין, עין אל-חג'ה. והיתה סוכה עם שתי קומות. אני זוכר שהייתי עולה לקומה השניה, והיו רואים את הכל מלא אבטיחים.

הבריחה הראשונה הייתה ב- 45-46. זו היתה בריחה שאחריה חזרנו. אישה אחת שנפטרה לפני כמה שנים בגיל 78-80, כל פעם שפגשה אותי ברחוב, היתה אומרת לי: "בזכותי אתה חי, כי ההורים שלך שכחו אותך ואני שמעתי בכי". היא היתה שכנה שלנו. את הבריחה ההיא אני לא זוכר, הייתי קטן מדי. אבל יש דברים שאני לעולם לא אשכח. בבריחה השניה אני וסאמי ישבנו על פרד, לא סוס, מאחורי הגב של הדוד זוהדי. חיבבנו אותו. ואז באנו לבתים באום אל-פחם. כל הימים שגרנו בא-לג'ון, הזנחנו את הבתים האלה. לא חשבנו עליהם, נתנו אותם לאנשים עניים שיגורו בהם. העתיד היה שם בא-לג'ון. אנחנו נשארנו בלי אדמות בכלל כאן באום אל-פחם. את הבית שלנו נתנו גם כן לאיזו משפחה, וכשחזרנו אמרנו: "רבותי מה נעשה? לאן נלך עכשיו? תנו לנו לישון כאן". אמרו "נו, לאיזה יומיים שלושה". היה שם בית מאבן וטין. עלינו לישון על הגג. ישנו שם 3 משפחות, דוד שלי, אבא שלי ואנחנו, ועוד דוד אחד. אני זוכר שלקחו ח'וביזה עם בצל אחד, ועשו באיזו מחבת, ואכלנו ארוחה. את הטעם שלה אני לא אשכח. ישנו שלושה לילות על הגג, עד שהואילו ופינו לנו את המקום הזה, ואז נשארנו כאן. אפילו האדמות - האדמה הזו שאני נמצא בה היום, קניתי אותה. מי שבנה עליה היה דוד שלי. הוא סיפר לי שהסבא שלי נתן את הקטע הזה מתנה לאחד האנשים פה באום אל-פחם, ואני קניתי את זה ממנו בחזרה. כשהתחלנו לחפור פה את היסודות, אמר לי הבנאי: "אתה יודע של מי החלקה הזאת? זה של סבך, שנתן אותה בתור מתנה לחתונה של מישהו". לא חשבו...

בלג'ון קראו לכל אחד בשמו, אבל באום אל-פחם, כשסידרו (בתקופת הממשל הצבאי) תעודות זהות, אז שאלו: "אתה גר בשכונה הזאת? אז אתה מחאמיד". הרבה משפחות שבאו לגור כאן (כמו אבו ראאד, אבו שאקרה) היה להם יותר קל לרשום מחאג'נה, ג'בארין, מחאמיד, אגבריה. והיום הרבה משפחות חוזרות לשם המקורי - כי אתה שולח מכתב מת"א למחמוד מחאג'נה באום אל-פחם ויש 5000 כאלה... פעם בביקור בסוריה ישבנו בבית מלון, בלובי, ואז ריאד אניס העו"ד אומר לי: "זיאד, תציג את עצמך לפני האנשים בשלושת השמות שלך". כלומר זיאד אמין מחאג'נה. ואז החאלבים האלה, הדרוזים, השייח'ים, אמרו שעד היום יש איזה בוסתן שנמצא בחלב, ונקרא ע"ש מחג'אן, זה סבא שלי. יש שמועה שזה שייך לדרוזים. היה איזה דרוזי אחד שברח עם איזו בחורה, וסבא שלי מחג'אן בזמנו הגן עליו. כשבאו הדרוזים, חיפשו אותו ורצו לרצוח אותו, אמר להם: "הוא אצלנו". אז כשרצו לרצוח את סבא שלי, הוא אמר להם "רגע. אני הגנתי על הכבוד שלכם, כי אם הבחור היה בורח הלאה (הוא בא קודם כל לשפרעם ולכל האזור) כל אחד היה פוחד מכם, ולא היה נותן לו מחסה, וככה הוא היה הולך הלאה, ומספר לכולם את הסיפור, עושה לכם פדיחה. אני אמרתי שישאר אצלי. שיהרגו אותי, אבל אני לא רוצה שילך אח"כ גם דרומה, לטירה, לטייבה, לבקה ויעשה לכם פשלות, ויספר עליכם שכאילו חטף בת וכו'. אני הגנתי עליו עד פה, נקודה. עכשיו אתם רוצים להרוג אותי? בבקשה. ומה עוד? אני בדקתי, והוא עוד לא נגע בבחורה". אז הם חשבו ואמרו: "ואללה הבנאדם הזה הציל את הכבוד של הדרוזים". ואז בדקו שהכל בסדר, חזרו, והחליטו - הזוג מתחתן. זה היה לפני בערך 100 שנה. כשהיתה חלוקה של אום אל-פחם, של האדמות, מחג'אן היה חלש, ג'בארין היו יותר ותיקים וגדולים. רצו לתת לו חלק קטן. אמר להם "חכו איזה שבוע". בקיצור חיכו. בזמן השבוע הזה הוא יצר קשר עם הדרוזים, ואמר להם "אני מזמין אתכם לארוחת צהרים. תבואו, מחלקים את אדמות הכפר (אום אל-פחם) ואני רוצה שתהיו נוכחים במקום". הם באו אז על סוסים ועם חרב. הוא הזמין גם את השייח'ים של החמולות האחרות, ואמר "אלה קרובי משפחה שלי". אמרו לו "אלה קרובי משפחה שלך, ואללה? אז היום אנחנו רוצים לחלק", אמר להם "לא, לא צריך היום", אז אמרו לו "לא! אנחנו רוצים היום". חילקו ארבע שכונות, והמודדים מספרים היום שכל אחת הייתה בדיוק רבע, לא יאמן...

היו מקרים שנהרגו אנשים ב-1948, יש במשפחה כאלה שנפלו. דוד אחד מצד אמא, שהיה באיזה בי"ס, וירו לו כדור בעין, והוא נפל. האסון זה הבריחה עצמה. גם אני אישית קורבן לגירוש. אני גמרתי את  ביה"ס העממי כאן באום אל-פחם בשנת 8-1957. בזמנו היו עושים מה שנקרא סקר. 5 תלמידים עברו, ואני הייתי הראשון שעבר. וכל-כך רציתי ללמוד. אבל לאבא שלי לא היה כסף. אז היה ממשל צבאי, לא הייתי יכול לנסוע לעבוד בחיפה ולא לאף מקום. חזרנו לאום אל-פחם, והכסף הזה אזל במשך הזמן. כמה כסף אבא חסך בלג'ון? מ-1948 עד 1953 הוא לא עשה כלום, עד כדי כך שבסוף לא היה לנו שקל בבית. אז מה עשיתי? בזמנו נסעו אנשים לקנות חומרים בחיפה, לקנות ולמכור. הזמנתי אצלם ככה קצת דגים, והסתובבתי כאן למכור דגים. הרווחתי 3-4 לירות.

ב-1959 לקחתי סיכון: ללא רשיון מהממשל הצבאי ברחתי מפה לת"א לעבוד, כי היינו במצב כלכלי קשה מאד. לא הייתי יכול ללמוד בתיכון. היה צריך לנסוע או לנצרת, או לחדרה, או תל אביב. בזמנו היו שלושה תלמידים שהיה להם כסף, שהם תושבי אום אל-פחם מקודם, לא היו בא-לג'ון. הם לא ברחו, לא היתה להם נכבה: פתחי עבד אלג'ואד, מחמוד כחאוש,  עבד אללטיף אסלי. הלכו ללמוד במקווה ישראל, עם רשיון. ואז חשבתי: טוב, זה רעיון. אני אתחיל ככה: אחרי שאני גומר לעבוד בחנות (חנות ירקות בת"א, שם עבדתי עד 4 אחה"צ), אני נוסע על אופניים עד חולון, שם אני אלמד את החומר שהם לקחו, וככה אני אלמד תיכון בחינם. כמעט הלך לי. חודש ימים רצתי כל יום לחולון. גרתי ביפו, עבדתי בצפון ת"א, כל-כך רציתי ללמוד. ואבא חיפש למכור חלקת אדמה. באו מורים שלימדו אותי ואמרו: "שמע, אין לך איזה משהו למכור? חבל שהוא לא ילמד". עד היום יש לי מזה סיוט. עבדתי עם יקה אחד בתור שותף בגינון בת"א. הוא גם רצה ללמוד ולא הצליח. הם ברחו מגרמניה, ברחו מצרפת, אח"כ היה מעפיל, בא לפה באיזה אניה, לחיפה. הוא אמר לי, שהיום הוא מקבל רנטה עבור זה שהוא לא למד. הוא חי עד היום, בן 87. זה אחד הדברים ששילמנו עליהם.

עכשיו, בתקופה הזו אחרי שנפצעתי מתאונת דרכים, הכרתי פיזיותרפיסטית אחת, שידעה מהסיפור שלי. היא רצתה שאביא לה סברס לשתול. אמרתי לה, "זה רק אם אני נוסע לא-לג'ון. את יודעת מה הסיפור שלי?". אמרה "בטח שאני יודעת. אני מכירה את השמות בערבית יותר מבעברית". אמרתי לה: "אני מבטיח לך שכשאני אתאושש, אני אסע לא-לג'ון, אני אביא את הסברס". אני אוהב לנסוע לשם, כמעט כל שבוע, יש לי רכב 4X4. פעם  נסענו לשם להר תל אל-אסמר, ונבהלתי: ראיתי פתאום שחותכים שם את ההר. זה שלוש שנים ואף אחד לא יודע. אתה נוסע דרך הקיבוץ, ופתאום אתה רואה חצי הר חתוך: לוקחים את האבן הזו, טוחנים אותה, ועושים מזה שכבה אחרונה לפני ששמים אספלט. כל טונה עולה 70 ₪. כל יום מוציאים משם אלפי טונות. זה סולל בונה, ממש פרוייקט ענקי. היה שם שומר מכפר מנדא, אמר לי "אסור להכנס". אמרתי לו "אני אראה לך טאבו, זה על שמי". חשבנו לעצור את העבודות. אבל אתה מביא צו ביניים, ואח"כ אתה משלם את כל ההפסדים שלהם. אני מספר את הסיפור הזה ברחוב בתל אביב, אפילו לעורכי דין, בעלי משרדים מאד נחשבים. אחד שאני מספר לו, אז אומר לי "זיאד, תפסיק, זה לא יכול להיות. אתה חי במדינת חוק. מה זאת אומרת שלך..." אתה מבין? ואני אומר לו שאסור לי לדרוך שם.

פעם נסעתי למדרך עוז, וישבנו שם ועשינו מנגל. עצי התאנים זה שלנו. אז בא איזה אחד מהמושב, "תצאו מפה!", אתה יודע,  תימני, זעם כזה, אמרתי לו "תשמע רגע...", אמר "מה אתם עושים פה, למה אתם יושבים פה". אמרתי לו "אמא שלי, עבדה כאן בחקלאות, פה אני נפלתי לה מבין הרגלים". רציתי להוכיח לו שאני נולדתי פה, שזה שלי. ואבא שלי ז"ל היה בקשר איתם. תמיד הלך לקטוף את הזיתים, התאנים...  אז אבא שלי מתחיל לצעוק עלי לידו, בשביל לרצות אותו. ובינתיים הרבה מכוניות הסתובבו שם, אבל לנו היה אסור... כי זה בתת-מודע, בשביל לא לחדש את הקשר. הלכנו לשם לפני איזו תקופה עם מפה, והתחלנו לסמן כל בית. זה של אבו-עלי, זה של אמין... ממש ראו ברור, ביה"ס והכל, והתחלנו לכתוב. שם זה שטח בנוי צפוף. מותר לך לבנות בלי רשיון. כמו כאן, זה שכונה צפופה, מותר לך לבנות בלי רשיון. אז חשבנו על הרעיון הזה. אחרי שכתבנו יום יומיים הלכנו לשם. הם הפכו הכל, ביערו את זה, שתלו. אנחנו עשינו נזק לעצמנו... כאילו צריך לא להיות בקשר עם הכפר הזה. אני מתאר לעצמי, שהחלק שלי שם זה כמה עשרות דונמים, או כמה מאות, יכול להיות, כי לאבא שלי גם כבר יש 6 בנים. אבל קח את הכל. תן לי שם רק חדר.