לפני 1948 העיר הייתה משגשגת... היא היתה בירת הגליל. בקרו בה אנשים מכל כפרי הגליל, כגון אלמזרעה, אלע'בסיה, אלכוויכאת וכו', לא נותר דבר מכפרים אלו – מלבד אלמזרעה הכל נהרס... הפלאחים מכפרים אלה היו מביאים ירקון ופירות לעכו... היו מביאים יבולים על גמלים ופרדות וחמורים לעכו... האזור המסחרי היה פעיל ביותר... מבחינה תרבותית היו בעיר מועדונים רבים, והחשובים שבהם מועדון הצופים המוסלמים והאורתודוקסים, היתה בעיר עמותה בשם "עמותת המשכילים" אשר ארגנה את האליטות המשכילות של העיר, הם היו עורכים פסטיבלים גדולים ומפרסמים מגזינים – שמעתם על ע'סאן כנפאני – החיים שגשגו מכל הבחינות... בעיר לא היו כלל יהודים, לפני הנכבה לא היה בה אף יהודי, אני ומשפחתי גרנו באלמנשייה ובתחילת ההתנגשויות ב-48 עברנו לעכו. אבי היה לן באלמנשייה, וכל שאר המשפחה ישננו בעכו... אחר כך עזב אבי את הכפר... חלק מהמשפחות עברו לעכו אך מרבית תושבי אלמשנייה עזבו למכר... וכך נותרנו תחת הכיבוש הישראלי אחרי נפילת עכו...
כשהתעצמו האירועים נאסף בעכו מספר גדול של צעירים מהכפרים והערים הסמוכות, מחיפה, מג'ד אלכרום, ג'דידה, אלמזרעה ואלע'בסיה... בא לעכו אדם בשם אבו מחמוד, שהיה אחד ממפקדי המהפכה הפלסטינים, הוא הביא עמו מספר מתנדבים חסרי כל ניסיון או אימון צבאי... חיילים מתנדבים אלו התרכזו בכלא, ובקשו מכל בעלי הנשק לבוא אל הכלא... הייתי בזמן ההוא בן 14, ילד סנדוויץ'. אחי המבוגרים היו נשואים. לקחתי את הרובה והלכתי אל הכלא, ושם חלקו אותנו לקבוצות קטנות... שלחו אותי עם קבוצה של 4 או 5 צעירים אל החומה המזרחית ליד העירייה, וקבוצה אחרת רחוקה מאיתנו בערך 200 מ' באזור בו היה מפעל המלט "אלח'ורי", במקום בו נמצאת היום תחנת הדלק של הסורי... על החומה המזרחית, עליה הוצבנו, היתה גדר תיל וקונצרטינות... בבוקר ה-15.5.1948 הותקפנו ע"י מבול של כדורים שנורה עלינו מעבר לחומת הכנסייה שקיימת עד היום, במקום בו גר סאלם אלאטרש... היהודים נכנסו אל גן הכנסייה ובית הקברות וירו עלינו. הרובה שלי לא היה שווה כלום, לא הצלחתי לראות אף כדור... חברי היו יורים ומשיבים אש... הגיע האחראי מטעם אבו מחמוד ואמר לי, עלה לדירה הזאת... עליתי, ומצאתי שם שני בחורים, אחד מאלמנשייה שמו מחמד אבו ערוב והשני מג'דידה ושמו ג'דעון וודפה... לג'דעון היה רובה אוטומטי ולמחמד רובה. מחמד השיג את הרובה הזהלפני יומיים – אחרי שהיהודים כבשו את תל נפוליון – כשהסתנן בין שדות החיטה והשעורה אל הצד המזרחי של התל, אל האוהל בו החזיקו היהודים את הנשק שלהם. הוא סחב את הרובה וחזר לעכו... מחמד אבו ערוב וג'דעון ישבו על גרם המדרגות המוביל אל הגג. הם הוציאו את קני רוביהם מחלונות חדר המדרגות וירו דרכם. לג'דעון היה שק מלא כדורים, הנשק שלו היה אוטומטי, והוא אמר לי "אתה רק תמלא את המחסניות..." כשירו היו התרמילים נופלים על ראשי. היהודים חיפשו את מקור הצרורות שנורו מנשק אוטומטי, המסוכנות יותר מיריות הרובה הרביל... אחרי כמה זמן בא האחראי ואמר לנו "עליהם לסגת במהירות, היהודים התקרבו..." נדוגנו... אך בכדי לעלות לבית שני היה עלינו לרדת לרחוב, והרחוב מסוכן, אך ג'דעון הזה, לא ראיתי אדם אמיץ ממנו בחיי... אמר לנו "אתה ומחמוד תצאו, אני אחפה עליכם כשתחצו את הכביש" הוא יצא ועמד באמצע הרחוב, מחזיק שק ביד אחד ויורה בידו השנייה, ואני ועמיתי חצינו אל הבית השני והגענו עד לרחוב בו נמצא המשביר... שם שמתי לב שנפצעתי בכדור והדם שותת מפצעי, עזבתי אותם והמשכתי ללכת ועליתי אל החומה כשאני מבועת, היתה שם קבוצת בחורים... ג'דעון ואדם מברווה בשם סאלח דוח'י ובחור אחד מנחף... הם היו יורים לכיוון היהודים אשר הסתננו ונכנסו אל הגן העירוני... אני זוכר שהיה אדם אחר מאלמנשייה, במקור הוא ממג'ד אלכרום ממשפחת מנאע, שמו אחמד שכרי מנאע, ששרת בצבא הירדני ובא וגר אצלנו באלמנשייה, היה לו ניסיון צבאי ומקלע. היהודים הרגו אותו בדם קר וזרקו אותו מהמגדל. כשהיהודים כבשו את תל נפוליון, הוקם בעיר ועד שבין חבריו היו שופט בשם סאלח חכים ואדם בשם אחמד עבדו ואחמד אדלבי ואחמד עדולי, אשר ניסו לשאת ולתת עם האנגלים בכדי שהאנגלים יוציאו את היהודים מתל נפוליון, מאחר והיהודים תפסו נקודה גבוהה בתל והרכיבו מקלע אשר שלט על כל כביש עכו צפת, מצומת מכר ועד לתחנת המשטרה בחוף היום בעכו... היהודים עבדו לפי תכנית... הם היכו בכל הכיוונים מלבד בכיוון החוף... והאנשים החלו לצאת מהעיר לכיוון החוף...
ההתנגדות בעכו הייתה חסרת כל אימון ותכנון... לפעמים ירינו אחד על השני בטעות, אדם היה פוגע בשכנו או ידידו... ההתנגדות היתה לא רק בעכו, כמובן...
ב-15.5.1948 עכו נפלה, כלומר אחרי חיפה... אנו קבלנו את פני הפליטים מחיפה, והמצב היה אנדרלמוסיה נוראית, איש לא ידע מה קורה ומה לעשות... האנגלים הכינו את הספינות שהביאו את האנשים... האנגלים העבירו את האנשים מחיפה לעכו והורידו אותם בנמל... הם לא ידעו איך לברוח מהגהנום בחיפה... בנוסף לכך תושבי עכו האמידים עזבו את העיר ונסעו ללבנון ולא נותר כסף, ובעיר נשארו רק העניים והפליטים מחיפה... ובין אלו שבאו מחיפה היו לא רק תושבי חיפה, אלא גם מכפרים אחרים שהיהודים כבשו והם ברחו לחיפה והאנגלים העבירו אותם בספינה לעכו... כלומר בעכו נוצרה תערובת של אנשים מכל הישובים ורק 14 או 15 משפחות שמקורן מעכו.
כיבוש עכו ע"י היהודים לא היווה בעייה למשפחתי, מכיוון שקרוב שלנו בשם אחמד רעד עזר לנו למצוא בית... כשכבשו, והעיר נפלה, היינו שלוש אחיות וארבעה אחים והורי... היינו משפחה גדולה... בזמנו אמרו שמי שיש לו נשק חייב למסרו... ואח"כ אמרו שכל אדם בן יותר מ-18 שנים חייב לבוא אל כיכר הגרדום, ושיערכו חיפושים בבתים ובמידה ויתפס אדם בן יותר מ-18 שנה חייו יהיו בסכנה. הראשון מאיתנו שהלך היה אחי הגדול, לקח את הרובה והלך ומאז לא נודעו עקבותיו. אח"כ הלכנו אני ואחי השני הגדול ממני אל כיכר הגרדום, אחי הקטן לא בא בחשבון, הכניסו אותנו לחדר אפל ולא נתנו לנו לאכול שום דבר מהבוקר... לחדר היתה דלת ברזל סגורה בשרשרת ברזל... הכניסו אליה בערך 20 או 30 צעירים... בערך בשעה אחת בלילה הביאו לנו דלי בכדי שנשתין בו... בשעה שתיים בלילה פתחו את הדלת וזרקו משהו פנימה וסגרו את הדלת שוב, התקרבתי בפחד גדול, לא יודע האם זה אדם או שק... כי היה לילה וחושך, אח"כ ידענו שזה אדם, כי הוא היה נאנח, לאט לאט, כשהחל השחר לעלות, גיליתי שאדם זה היה עמיתי בהתנגדות, היכו אותו ושברו אותו מכיוון שהלשינו עליו שהוא גנב רובה.
כשהגענו לכלא, שחררו את האנשים שידעו שהם מעכו. אני שוחררתי אך את אחי, שלא ידעו עליו שהוא מעכו, השאירו בכלא... באו בחורים לעזור לי להבריח את אחי, אחד מהם שמו סלים אלשוויש ואחר ממשפחת דלאל ואחות בשם כריסמס. אמרו לנו שזוהי אחות טובה, והיא יכולה לעזור אז הלכתי אליה... היא שאלה אותי איפה אנחנו גרים ואמרה שהיא תשחרר את אחי ותביא אותי אלינו הביתה. כריסמס היא אם אשתו של ערפאת, אמה של סוהא... היא הביאה את אחי בתואנה שיש לו מחלה מדבקת ואסור שישאר... הוא הגיע הביתה והמשיך להתחלות... כשהיה הצבא עורך חיפושים, היה לידינו בית בו גרו שתי נשים טובות, אחת מהן אמרה לאבי השאירו אותו אצלנו אני אמנע מהחיילים להכנס אלי... אח"כ יצאנו יום אחד, אני ואבי, והסתננו מעבר לחומר, הלכנו והלכנו עד למקום בו גרים האתיופים היום... משם החלכנו מזרחה, חצינו את הכביש המוביל לנהריה, חצינו את מטעי הזיתים של נהריה ואת מטעי הזיתים של כפר יאסיף, ואחרי שבוע או שבועיים באו נשות אחי ואחותי הגדולה... בבית נותרו אמי ואבי ואחי אחמד ואחותי הקטנה... גרנו בכפר יאסיף בערך חודש, מצאנו מתבן וגרנו בו... הכפר התמלא אנשים ולא היה בו מקום לפליטים, גרנו במתבן ואני זוכר שהייתי ישן על הגג. אחרי כן היהודים התקרבו צפונה וכבשו את עמקא והכפרים הקרובים לכפר יאסיף, עברנו לירכא וגרנו בה בערך 4 או 5 חודשים בחדר חם, לא מטויח שרצפתו אדמה לא מרוצפת. אבי עבד בתקופה ההיא בבסתן ממשלתי... יהודי אחד שהיה אחראי על הבוסתן בא לחפש אותו ולבקש ממנו שיחזור לעבודה כי העצים החלו למות. היהודי הביא לאבי עישור לחזור לעכו אך אבי אמר לו שברצונו אישור לכל המשפחה. שלחו לנו אישורים וכך חזרנו לעכו...
בזמן בו גרנו בירכא היה לאבי שכן בעכו, שהיו לו שני בנים ואשתו נפטרה... הם עבדו בנמל וברחו ללבנון, הם הגיעו לטראבלס ורק הוא נותר בעכו... השכן הזה שאל את אבי האם אחד מילדיו יכול לקחת כסף וללכת ללבנון ולתת את הכסף לילדיו. אבי שאל אותי ואני התלהבנתי והלכתי ביחד עם ידיד אתו גרתי בירכא ברגל ללבנון... בהתחלה הכלנו לתרשיחא, שעדיין לא נפלה... היה שם קצין עראקי בשם אלמהדי באשא, מושל צבאי בצבא העראקי... קיבלנו אישור מאלמהדי באשא ונסענו במכונית מתרשיחא לישוב הקרוב ביותר ששמו רמיש... ליד צומת סוחמאתא היו יחידות של צבא ההצלה, בא חייל והוריד אותנו מהמכונית ושאל את ידידי האם יש לנו אישור. נתנו לו את האישור, הוא החזיק אותו הפוך ואמר אתם יהודים אנו מכיר אתכם...אתה יהודי מטבריה ואתה מצפת ואתם מדברים ערבית טובה... הוא אמר לנו רדו מהמכונית וכיוון אלינו את הרובה שלו ורצה לירות בנו... מתחת לעץ הזית ישבה חבורה מצבא ההצלה, אחד מהם ניגש ושאל מה העניין? הוא אמר להם "אלו מרגלים"... הוא שאל אותו אם יש לנו אישורים, ראה את האישור הסתכל עלינו ואמר שאנחנו יכולים ללכת... המשכנו לרמיש ומרמיש נסענו במכונית שניה לבירות ישנו שם לילה או שתי לילות והמשכנו אל נמל טראבלס, שם בצריפי אזבסט לבנים... דפקתי על הדלת ויצאה אישה רעולת פנים, אמרתי לה שאני מחפש את פלוני והיא אמרה לי שהוא לא פה אך שאחזור עוד מעט... ישבנו לחכות על שפת הים עד שהגיע... דרשנו בשלמה ונתנו לו את הפיקדון וישננו לילה בטראבלס.
חודש או חודשיים אחרי הכיבוש באו יהודים וגרו בעכו החדשה וגם בבתים הריקים בעכו העתיקה... החלו להגיע גלי הגירה של אלפים ועשרות אלפים... בסוף שנות החמישים, כשהחלו לבנות את המעברות שליד תל נפוליון החלו להוציא את היהודים ולשכן אותם שם ואח"כ בנו שיכונים... כך שכל היהודים יצאו מעכו העתיקה והתרכזו בשיכונים ובעכו הדשה.
אחרי הכיבוש, בשנות החמשים, לא היתה שום תנועה תרבותית, מכיוון שאחרי הכיבוש לא היתה שום אינטגרציה בין האנשים השונים... האנשים היו מישובים שונים...
החיים היו קשים מאוד כל יציאה או כניסה ברשיון... מה שלא היה לו רשיון לא היה יכול ללכת לשום מקום... לא היתה עבודה... בשלב מסוים חלקו לנו מזון במסגרת סיוע הומניטרי של האונרוו"א, לא היתה עבודה והיהודים גנבו הכל, ריהוט, תכולת חנויות, הכל... אחרי כן החלו להרשות לפלאחים להביא ירקות מהכפרים ולמכור בעיר, והחלו להפתח חנויות ירקות...כל החנויות התרכזו בסוף השוק, בתי הספר היו סגורים ואחר כך פתחו אותם, החיים היו קשים מאוד.