בכפרינו סבלאן נשים עבדו יד ביד עם הגברים, הן זרעו וחרשו את האדמה, היו לנו הרבה עצי תאנים וזיתים והרבה חיטה וקמח, ובכל עונה זרענו וחרשו דברים שונים, לא כמו כאן, במחנה הפליטים. אין לנו אדמות ואמצעי מחיה, ואין מי שיעזור ויתמוך בנו.
אני חייתי שתי נכבות، הנכבה הראשונה הייתה ב 1948، שיצאנו מסבלאן, והשנייה ב-2007 כנהרס מחנה הפליטים במהלך הקרב שהיה בין הצבא הלבנוני לבין קבוצת פתח אלאסלאם.
בנכבה הראשונה בשנת 1948 קנינו נשק כדי להגן על המולדת, הצבא הישראלי ביצע מספר טבחים בכפרים מסביבנו.אני לא אשכח אותו לילה שבו נכנס הצבא הישראלי לספד (צפת), הפציצו את העיר וכתוצאה בתים נהרסו ומספר רב של אנשים ובהמות נהרגו. באלוהים, האנשים חפרו שלושה או ארבעה ימים כדי להוציא את הגופות מתחת להריסות. מבין הגופות היו האחים של אם עואד שגרה כאן בנהר אלבארד.
כאשר המצב החמיר, הצבא הערבי התחיל לומר "הודנה, הודנה, הודנה", הם אמרו הודנה והיהודים הרגו בנו, וכבש את כל הגליל העליון.
אנחנו, יקירי, כמו חמורים. כל מי שקושר את החבל סביב ראשנו יכול להוביל אותנו. צבא ההצלה הזה לא עשה דבר. היה מגיע לכפר והנשים היו מבשלות ואופות כדי להאכיל אותם.

החיילים של הצבא הערבי נכנסו לתרשיחא ושהרגישו סכנה. אז הם השאירו את הנשק שלהם וברחו לסעסע. בסעסע נשארו יומיים או שלושה, ואז היהודים תקפו את סעסע, ואת אלג'ש ואלצפצאף, והצבא ברח.
כשכבשו את סבלאן, ברחנו אני ובעלי והתינוק שלנו לכיוון לבנון, ובדרך פגשנו עוד פליטים מהגליל העליון שברחו יחד איתנו ללבנון. המצב היה נורא, מבוגרים וילדים בכו, וגם הבהמות בכו, באלוהים, בעלי מצא ילד קטן בדרך ולקח אותו איתנו ללבנון. אני אמרתי לו: "מה נעשה בילד הזה, אני בקושי מצליחה לסחוב איתי את הבן שלנו וכמה חפצים שהוצאנו מהבית." הגענו לוואדי אלרמיש ופתאום ראינו אשה בוכה וצורחת: "מה עשיתי, בני אהובי איפה אתה?" האנשים שאלו אותה מה קרה והיא ענתה: "ברחתי עם שני הילדים שלי, הנטל היה מאוד כבד עלי, ולא יכולתי לסחוב את שניהם, ואז השארתי אחד ולקחתי את השני." שאלו אותה: "איך נראה הילד שלך?" והיא ענתה: "בידיים שלו היו שני צעצועים, וקופסה כחולה עם נקודות בצע לבן." האנשים הביאו אותה לבעלי והוא החזיר לה את בנה. אני זוכרת אותה כשפגשה את בנה, איך בכתה והתעלפה.  
הגענו לאלרמיש, אין מים ואין לחם, אין אוכל ואין אוהלים לישון בהם. אחרי כן הביאו אוטובוסים והתחילו להסיע את הפליטים לסוריה ודמשק ואזורים שונים בלבנון. שהגענו לנהר אלבארד מצבו של המחנה היה זוועתי. כל האזור היה מלא בעשבים ועצים. הבאנו מַגָּלים והתחלנו לחתוך את העשבים והעצים. אני זוכרת שבאו ימים שהיה הרבה גשם והיינו קפואים מקור והאוכל התקלקל. באלוהים הכִּנָּים אכלו אותנו.
בנינו תנור, והתחלנו לאפות ולבשל ולעשות לנו תה, הבינו אוהלים כדי לכסות בהם את הילדים ולחמם אותם, ומתחתם שמנו מחצלות שעשינו מקנים כדי שישנו עליהם. אחר כך ארגוני ההצלה הביאו לנו שמיכות, והתחלנו לקבל תרומות מאזור שקראו לו אלכנאיס (הכנסיות) וגם מאנשים פרטיים. ותודה לאל, אני ילדתי עוד ילדים, גידלתי אותם, שלחתי אותם לבתי ספר, וחיתנתי אותם, ומחנה הפליטים התפתח והפך לאזור מסחרי.

בקרב שהיה ב-2007 בין קבוצת פתח אלאסלאם והצבא הלבנוני נהרס כל המחנה והאנשים ברחו שוב. אני אמרתי למשפחה שלי שאני לא יוצאת מהמחנה, נמאס לי לברוח. נשארתי במחנה תשעה ימים, לא יצאתי מהבית, ולא ידעתי מאיזה כיוון ההפצצות וירי היו מגיעים. אחרי תשעה ימים יצאתי לרחוב והתחלתי לצעוק על הלוחמים ולקלל אותם: "מה עשינו לכם, מה הפשע שעשינו, הרסתם לנו את המחנה, הפסקתם את החשמל ואת המים, והוצאתם את הילדים רעבים, למה?!"
לאחר מכן הכריחו אותי לצאת מהמחנה, ואז יצאתי לשבעה חודשים לאזור צור ולאחר מכן עוד שבעה חודשים לעיר ענג'ר ושוב חזרתי לנהר אלבארד. כיום אני גרה בשולי המחנה, עד שיבנו אותו מחדש.  

مخيم النهر البارد / מחנה הפליטים אלנהר אלבארד

مخيم النهر البارد / מחנה הפליטים אלנהר אלבארד

ما تبقى من بيوت النبي سبلان / מה שנשאר מבתי הכפר סבלאן

قرية حرفيش المجاورة لسبلان / בתים בכפר חורפיש הסמוך לכפר סבלאן