"שבט אלמואסי התגורר בסיבּאנה, מְזַקָּה ואלחאמי. [שמות מקומות באזור עילבון והגליל]. הם היו רבים, בערך 2000. אנחנו, המשפחה שלי, אבא והאחים שלי, גרנו באוהל על ההר המערבי באזור שנקרא קדא סאלח. הבית שלנו היה מבודד על ההר. צבא ההגנה היה על הגבעות מסביב, עין אלנאטף ואבו ג'דעון ואלחאמי. היהודים היו בנמרין ממול. הם ירו על ההגנה וההגנה ירו על צבא ההצלה. ומי היה חשוד? אנחנו. צבא הערבים היו אומרים שאנחנו בוגדים. למרות שגרנו באזור שבצד שלהם. פעם הכּו אותי, תפסו אותי בהר המערבי ושאלו מי אני ואיפה אני גר? התחילו לצעוק עלי בוגד ולהרביץ לי. בחודש אוקטובר 1948 חיילי ההגנה נכנסו לעילבון. צבא ההצלה ברח בלילה לפני כן. רק קבוצה אחת המשיכה לירות במשך הלילה כי לא ידעה על נסיגת צבא ההצלה. בבוקר גם הם נסוגו דרך ההרים. הבית שלנו היה על ההר המערבי, הגיעו אלינו באותו יום אנשים מעילבון, פדל עיד זכרונו לברכה, אבראהים אלנמר, עבדאללה סלים ויונס סרור ועוד. הם באו להתחבא מההגנה. היה מסוכן באותם ימים. מהבית שלנו ראינו שההגנה מובילים את תושבי עילבון לכיוון אלחמרא, אנחנו רואים אותם. פדל אמר ליונס שהוא מתכוון לשלוח את אמא שלי לתוך הכפר כדי שתדע מה מתרחש. היא הלכה. יונס אמר שגם הוא רוצה ללכת לכפר. הציעו לו לא ללכת כי היה מסוכן וגם כדי שהיהודים לא ישימו לב לקבוצה הזאת. הוא התעקש וירד לכיוון הכפר. בדרך תפסו אותו היהודים, חקרו אותו, שאלו מי איתך, אמר יש עוד כמה גברים למעלה בהר. אמרו לו לך תגיד להם שיסגירו את עצמם, יניפו כאפיה לבנה, ירימו את הידיים שלהם ויבואו לכיוון שלנו. כך היה. היהודים העמידו אותם ליד המעיין בשורה ואיימו לירות בהם. הכומר מֻרקֻס רץ לעברם וצעק עליהם, מה לא מספיק מה ששחטתם?. היהודים אמרו לו לך לכנסייה שלך. במקרה עבר רכב של האו"ם וזה הציל את האנשים. היהודים לקחו אותם למעצר ונשארו בו 3-4 חודשים. אני שמעתי את הסיפור מהם אחרי שיצאו מהכלא. 

תמיד שמענו את קולות הירי. הם הרגו אנשים בתוך עילבון והרגו 15 גברים משבט אלמוּאסי, שם באם אלת'נאיא. אני הייתי באזור רועה את הצאן שלנו. ירדתי לעמק. באב אלת'נאיא ליד עמק אלבטוף [נטופה]. ראיתי איש מתחבא מאחורי שיח. הוא הרים את ראשו, זיהיתי אותו, הוא משלנו, שמו סעד משבט אלמואסי [סעד מחמד אלד'יב], שאלתי מה קרה?, הוא אמר: ירו בנו, היינו 16 אנשים, הרגו 14 במקום, אני ועוד אחד, שמו מעג'ל עטיה, נפצענו ונשארנו בחיים. הם כנראה הרגישו שאנחנו בחיים וחזרו אלינו עוד פעם. ירו במעג'ל כדור בין העיניים שלו. הוא מת במקום. אני היה לי מזל, הכדור גירד לי את הראש ועבר מעלי. החייל אמר לי אתה חייב למות. הוא הכניס את הרובה לתוך הפה שלי וירה. הוא חשב שהרג אותי. הכדור יצא באלכסון מהפנים שלי, ונשארתי בחיים. הוא ביקש שארים אותו ואקח אותו. אמרתי לו שאני לא יכול. לא רציתי. למרות שהייתי בן 19-20. עזבתי אותו. אחרי קצת זמן הגיעה אישה שמהּ זְהַיָּה אלפוּאז, והיא הרימה אותו על גבה והרחיקה אותו. אחר כך הביאה חמור, הרכיבה אותו על החמור, לקחה אותו למערה באזור אלנמיס, והחביאה אותו. במשך ימים הביאה לו אוכל. בהגנה ידעו על הסיפור והגיעו לזְהַיָּה, היא הכחישה ואמרה שהמשפחה שלו הגיעה ולקחה אותו לסוריה. כמובן הוא היה עדיין במערה. אחרי איזה תקופה אמא שלו אכן לקחה אותו לסוריה. הוא נשאר בחיים. שמענו אותו שולח דרישת שלום ברדיו. הוא אמר אני שולח ברכות לאחותי זְהַיָּה שהצילה אותי.   

אני בעצמי קברתי את קורבנות אלמַוּאסי, עם האח שלי מחמד, וגם היה איתנו אסמאעיל אלחמיד וגם בנו של אסמאעיל אלחסין. היו מתים באזור באב אלת'נאיא, בדרך שמצד ימין יורדת אל אלבטוף [נטופה], נורו במורד הגבעה. היו שורה אחת, חלק נפל לצד הזה וחלק לצד ההוא, הם נורו מקדימה, היו מרוססים, חלק בחזה, חלק בראש וחלק בצד. אני ידעתי על הסיפור שלהם מסעד שפגשתי אותו, הוא הראה לי את מקום הגופות. באתי עם האח שלי ועוד אנשים. השארנו אחד שישגיח על האזור ויזהיר אותנו אם חיילי ההגנה יבואו. הכנסנו את הגופות בתוך מערה בח'רבת עין אלנאטִף. באלבטוף. כאשר חפרו את תעלת המים של מקורות [המוביל הארצי] הוצאנו את העצמות שלהם, בעגלת טרקטור, וקברנו אותם במערה אחרת. אלה היו קרובי משפחה שלי. אחרי שנפתח בית הקברות שלנו בעילבון, העברנו שוב את העצמות שלהם וקברנו אותן שם, אולי לפני עשר שנים. אני הכרתי את הנרצחים. היה ביניהם סעד, חסין, סעיד, מחמוד חסן אלנאדר, אחמד חסן אלנאדר, עטיה אלחמוד, מִקבִּל, מִעגִ'ל, נאיף אלסעיד ו...כולם קרובי משפחה מאלמואסי.  

אנשי עילבון עזבו, ומי שהחזיר אותם הוא הכומר מֻרקֻס. הוא הלך לשגרירויות בריטניה וצרפת ואמריקה בלבנון. אחר כך הגיעה משלחת של האו"ם לעילבון. אנחנו לא קרה לנו כלום. בא קצין יהודי למאהל שלנו ואמר שלא יעשו לנו שום דבר רע. רק ביקש שלא נסתובב רחוק עד שירגעו העניינים. ביקש שהנשים לא יגיעו הרבה למעיין לקחת מים. 

צבא ההצלה הוא שהשחיר את השם שלנו. עילבון לא פשעו וגם לא אלמואסי. צבא ההצלה הוא שעשה הכל. הייתה אשמה נגד עילבון על רצח שני חיילים יהודים וכריתת ראשם. צבא ההצלה הם שעשו זאת. אפילו הכומר צעק על חיילי צבא ההצלה ואמר להם שזה אינו מעשה בני אדם. אסור לכם לעשות כך. 

גם אלמואסי לא אשמים. ההגנה מצאו אצל אחד מהם מחסנית נשק שלקח מחיילי צבא ההצלה. היהודים כעסו עליהם בגלל זה. וגם כאשר קבוצה אחת של צבא ההצלה, 10-12 אנשים, לא נסוגה בזמן וירתה על ההגנה הם האשימו את אנשי עילבון שיורים עליהם. נתקלתי בחיילים ההם ואני הודעתי להם שישראל כבשה את הארץ".     

نصب تذكاري لضحايا عرب المواسي / אנדרטה לזכר קורבנות טבח שבט אלמואסי

نصب تذكاري لضحايا عرب المواسي / אנטרדה לזכר קוברנות טבח שבט אלמואסי

احد بيوت القرية / אחד הבתים בכפר

شهداء مجزرة في عيلبون / קורבנות הטבח בעילבון

كنيسة الروم الكاثوليك / הכנסיה הקתולית

لافته لأحياء ذكرى مجزة عيبلون / שלט לזכר הטבח בעילבון