"ה- 30 באוקטובר 1948 היה יום שבת. הצבא הישראלי נכנס לעילבון. היינו בכנסייה, הכנסייה הקתולית. הם נכנסו לכנסייה ואמרו שכולם ייצאו ממנה. יצאנו מהכנסייה דרך בית הכומר מֻרקֻס שמוביל לכיכר המרכזית. בחצר בית הכומר ירו לכיוון הרגליים שלנו. אני נפצעתי ברגל מכדור, נכנס מתחת לברך ויצא מהצד השני. עוד אחד תופיק חנא נשרט קל מרסיס. הגענו לכיכר, הכומר מֻרקֻס אמר לחיים בטטה, אני מסרתי לך את הכפר וזה מה שאתה עושה. חיים בטטה ענה לו, אם לא היית כומר היית מקבל מאיתנו את העונש הכבד ביותר, לך לכנסייה שלך. חיים בטטה היה מפקד החיילים שנכנסו לכפר, אז לא ידעתי את שמו, הוא מטבּרִיּא, אמר לכומר אתה הנפת את האקדח שלך ואמרת עם האקדח הזה אני אכבוש את תל אביב? לך לכנסייה שלך. הכומר מֻרקֻס ואבא שלו, גם הוא כומר, הלכו לכנסייה. בכיכר, בחרו שמונה-עשר צעירים ואמרו לשאר האנשים תלכו מכאן אחרי הרכבים של הצבא לכיוון אלמע'אר. החיילים דיברו ביניהם בעברית. פַרַח זריק ידע קצת עברית והבין שהם אמרו שששה צעירים מתוך השמונה-עשרה ילכו לפני הטנק והרכבים כדי שאם יהיו מוקשים בדרך יתפוצצו הם ולא החיילים.
האנשים הלכו ונשארו בכיכר שנים-עשר צעירים. גם אני נשארתי במקומי. הייתי פצוע, חבשתי את הרגל שלי בממחטה שלקחתי מהדוד שלי. אחד החיילים שאל מה איתך? למה לא הלכת? אמרתי לו שאני פצוע ולא יכול ללכת. הוא הוציא מהתיק שלו תחבושת, חבש לי את הרגל ואמר לך לבית שלך.
החיילים דיברו ביניהם עוד פעם, אז חיים בטטה הרים את היד שלו וסימן בשלוש אצבעות, אמר שלושה יבואו לכאן. דיבר בערבית. קמו מילאד פיאד, פדל הבן של פדלו אלעילבוני וזכּי אלנח'לאן. אני יושב בכיכר רחוק מהם רק שני מטר בערך. שלושה חיילים לקחו את השלושה לרחוב סמוך. שמענו יריות והחיילים חזרו כשהם צוחקים. חיים בטטה שאל איפה הם? אמרו לו שהם הלכו. הוא הרים את ידו עוד פעם עם שלוש אצבעות. קמו אבו מוריס, עבדאללה סמעאן אלשופאני ורג'א אללביבי. לקחו אותם לבית הקברות ורצחו אותם שם באמצע בית הקברות, ירו בהם וחזרו. שוב הרים שלוש אצבעות ואז קמו חנא אבראהים, נעים זריק ואיש אחד מחטין. ירו בהם בפתח הטבון של אם אלד'יבּ, היום מדרגות הבית של אלבֵּר ח'שיבּוּן. ג'ריס אלשִבּלי, אחד השלושה שנשארו בכיכר, קם ואמר למפקד, יא ח'וּאג'ה, אני לא מפה, אני מנצרת. ענה לו, לא הספיק לך שנלחמת בנצרת ובאת להילחם גם פה? וירה לכיוון שלו כדור מרובה טומי אבל לא פגע בו. כשחזרו החיילים הם התקרבו והרגו את שלושת הצעירים האחרונים במקום שלהם בכיכר. בדיע ג'ריס קיבל את הכדור כאן בידו [מצביע על פרק היד]. הוא דימם, הדם שלו זרם כשני מטר, עד שמת. ג'ריס אלשבלי, הבשר שלו ניתז לקיר הבית של עטיה, הוא המשיך להתהפך ולקום, ניגש אליו חייל, הצמיד את הרובה לראש שלו מאחורי האוזן, ירה בו והרג אותו. זה קורה ואני יושב לידם. ירו בהם מול העיניים שלי, והלכו. רצתי לכנסייה, מצאתי את שני הכמרים שם, שאלו אותי מה קרה? אמרתי להם שהרגו את פלונו ואת פלוני וגירשו את כל האנשים מהכפר".
- למה לא הרגו אותך?
- "לא יודע. לא הרגו אותי. אחרי שהחייל ההוא חבש לי את הרגל, אף אחד מהם לא דיבר איתי. הרגו שנים-עשר, כל שלושה במקום אחר. ההרג התחיל אחרי שההמונים כבר עזבו. בכיכר היינו אני, שנים-עשר הצעירים ועוד חמישה, שישה חיילים. על גגות הבתים מארבעת הכיוונים היו חייל אחד או שניים על כל גג. את ששת הצעירים שאמרו להם ללכת לפני השיירה הם לקחו למעצר אחרי שהגיעו לאלראמה.
הם באו לנקום בעילבון. כל התלונות היו מגיעות ליהודים על עילבון. הם האשימו את תושבי עילבון בהריגת שני חיילים יהודיים וכריתת הראשים שלהם. פוזי מנסור [מפקד בצבא ההצלה] היה מי שהרג אותם וכרת להם את הראשים. שנים אחר כך, בשנות ה-70, כשעבדתי בבניין, יצא לי לבנות בית לאח של אחד החיילים היהודים שראשו נכרת. ביישוב מצפָּה ליד חטין. אחותו הייתה בין החיילים שנכנסו לעילבון. היא ביקשה בזמנו נקמה לאח שלה, שלושים גברים מתושבי עילבון. הם אכן רצחו כמעט שלושים. בתוך הכפר שנים-עשר, שניים נוספים מירי אחר, ועוד חמישה-עשר אנשים משבט אלמוּאסי, הרגו אותם פה ליד אלבטוף [נטופה]. אני בניתי בית לאח שלה וישבתי איתה ליד אותו שולחן. שכחתי את שמה, לאבא שלה קראו טוביה, הוא היה המח'תאר של מצפה. עבדתי בטבריה 17 שנה. ישבתי עם חיים בטטה מספר פעמים, גר בטבריה ומת לפני חמש שנים בערך. הוא שאל אם זה אני שהייתי פצוע".
- שאלת אותו למה הוא עשה את הטבח בעילבון?
- " הוא אמר שהיו חשדות נגד תושבי עילבון. אחר כך גילו שהם טעו. היו תלונות ודיווחים נגד הכפר. הוא אמר לי שראו את תושבי עילבון כפושעים. אחרי שידעו שמי שכרת את הראשים של החיילים היה פוזי מנסור מג'נין, כשכבשו את ג'נין בשנת 1967, הם השמידו את משפחת מנסור שם עד האחרון שבה. אני מכיר את הסיפור מהקליינטים שלי בג'נין. כל שבת הייתי נוסע לג'נין וקונה משם דברים והם סיפרו לי. הרגו משפחה שלמה, מהזקן בן המאה עד התינוק אפילו היה בן יום אחד.
אחרי שסיפרתי לכמרים על מה שהיה הם יצאו לכיכר. נשארו בכפר וסביבתו אולי חמישים, שישים אנשים. הקשישים והחולים נשארו בבתים. כל השאר יצאו ללבנון. החיילים נכנסו לבתים, עקרו דלתות והחריבו. בזזו את הבתים. גם ערבים מכפרים שכנים גנבו מהכפר. אני ראיתי אותם. הצבא הביא חיילים ורכבים, לקחו חפצים מתוך הבתים ואספו אותם ליד הכנסייה החדשה היום, העמיסו על הרכבים והלכו. מחלק מהבתים הם לקחו דלתות וחלונות. הם הכריחו עצורים מעילבון, לפני שלקחו אותם לבית המעצר, להוציא דברים מהבתים ולהעמיס ברכבים של הצבא. היו כאלה שהוכרחו להוציא תכולת הבית שלהם עצמם ולשים ברכבים של הצבא.
גופות ההרוגים נקברו למחרת. הצבא הביא שלושה חיילים, ועוד אדם מאלמע'אר, לקחו את הגופות לבית הקברות, הכומר התפלל ואנחנו קברנו. אני סידרתי תשע גופות בקבר אחד ועוד שלוש גופות בקבר אחר.
כמה ימים אחר כך, בנו של הכומר מֻרקֻס ואחיינו, הכומר חביב, שהיו בבירות, נפגשו עם מישהו מלבנון חבר באו"ם [נציג לבנון באו"ם] וסיפרו על המקרה של עילבון. הם כתבו מכתב בשם הכומר מֻרקֻס, האיש הלבנוני נסע לישיבה באו"ם ואמר שם שהגיעה אליו תלונה מהכומר מֻרקֻס מעלם מפלסטין על הנעשה בעילבון. הנציג הישראלי הכחיש. באסיפה הוחלט לשלוח משלחת לעילבון. ביום ה-12 לכיבוש הגיעה משלחת של ארבעה אנשים לעילבון ברכב UN. הגיעו לכיכר, התאספו לידם אנשים, וביקשו ממני, אחד מהם מדבר קצת ערבית, לקרוא לכומר מֻרקֻס מעַלִּם. הכומר סיפר להם מה שקרה, אחד מהם תרגם לאנגלית. הראינו להם את הדם בכיכר, הדם של בדיע זריק, אמרו שזה לא מספיק, רוצים לראות את ההרוגים.
לקחנו אותם לבית הקברות, פתחתי את הקבר עם תשע הגופות, היו מסודרות כך כמו אצבעות היד אחת ליד השנייה, אז אמרו זהו, תסגור, תסגור. הכומר לקח אותם לבית אבו ברכּאת אלפיאד, שם היה גם בית מגורים וגם מכולת. החיילים היהודיים ערבבו שם את דברי המכולת דבר עם השני וירו על תמונתם של מרים ושל סנט ג'ריס. הכומר הראה להם את החורים מהכדורים ואמר למשלחת, נניח שאני אדם ונלחמתי בהם, מה הוא שבתמונה עשה? גם נלחם ולכן ירו בו? אלה הם מעשי הצבא הישראלי. מהכיכר הוא הצביע על דגל הותיקן על פעמון מגדל הכנסייה, ואמר להם בעצבים, אם הייתי מוריד את הדגל הזה ומניף דגל אחר לא היו טובחים במי שטבחו ולא היו מגרשים את האנשים ללבנון. הנציג הצרפתי לקח את מפתחות הרכב ואמר, תתרגמו לכומר שאם תוך 24 שעות לא תתצא הוראה להחזיר את תושבי עילבון לעילבון יהיה סופם של בני ציון, ועזבו את הכפר מהר. למחרת בא לכפר קצין ישראלי שמו אבו אסמאעיל. יהודי עירקי מדבר ערבית יותר טובה משלנו. הוא מסר לכומר מכתב ובו כתוב שמותר לתושבי עילבון לשוב לכפרם וכי אסור לצבא הישראלי להפריע להם. נכנסנו לבית הכומר, הקצין הישראלי סירב לשתות קפה [התכוון להעליב] ואמר שהוא כועס על הכומר שהתלונן עליהם. הכומר התעצבן עליו וגירש אותו מהבית. הכומר שרצה להעביר את הבשורה לתושבי עילבון בלבנון ביקש מאדם מדיר חנא, שמו עוּאד אלחנאוּי, להעביר את המכתב למישהו מעילבון בלבנון. זה ביקש 40 לירות וקיבל. אבל יומיים אחר כך הוא חזר לכומר, נתן לו את המכתב ואמר שלא מצא אף אחד. לא יודע אם הוא נסע או לא. אני התנדבתי ללכת ללבנון, למרות שאני בחיים לא נסעתי יותר רחוק מאלראמה, ולא יודע איפה זה לבנון. הצטרף אלי מיכאיל אבו ע'אזי. ביום שבת, ביום ה- 15 לכיבוש [13.11.1948], אכלנו צהריים ויצאנו לדרך. ליד המעיין נפגשנו עם קבוצת אנשים שבאו מאחורי הבוסתן של ג'מיל אבו נקולא, הם זיהו אותי כי הכירו את אבא שלי. שאלתי אותם לאן הם הולכים, אמרו לבנת ג'ביל בלבנון כדי להביא "מוברחים" [להבריח סחורה לארץ]. ביקשתי ללכת איתם ואמרתי רק שאני רוצה להצטרף למשפחה שלי שיצאה ללבנון.
הלכנו ברגל דרך וּאדי סלּאמה. שעתיים לפני השקיעה היינו כבר על אדמת אלרמֵיש. הכומר אמר כשיצאתי שהוא יחכה לי עד יום שלישי, אם לא ישמע ממני הוא ילך להתלונן. ישנו באלרמיש. למחרת שאלתי אצל המח'תאר של אלרמיש אם ראו אנשים מעילבון, אמרו לי שהיו כאן כמה אבל עזבו ולא יודעים לאן. שמעתי את פעמון הכנסייה, זה היה יום ראשון. הלכנו לכנסייה כי חשבתי שאולי מישהו יבוא לתפילה. אף אחד לא בא. ראיתי את ג'ורג' הארמני, איש מאלראמה נשוי לאשה מעילבון, נכנס לאוטו שלו. שאלתי אותו אם הוא ראה אנשים מעילבון, אמר שלדעתו הם בעין אִבִּל, והוא נוסע לשם. נסענו איתו, היינו שישה-עשר אנשים בתוך בוילז [ג'יפ] שלו. הגענו לעין אבּל בזמן שהאנשים יצאו מהכנסייה. ראיתי את אבו אלסעיד מעילבון, אבל הוא לא ידע כלום. נפגשתי עם חיילים מצבא ההגנה שהיו ליד עילבון. "ירדתי" עליהם, אמרו לי שהם שמעו אותה נזיפה מאבא שלי לפני שלושה ימים. לקחו אותי לבסיס שלהם ליד מטעי עין אבּל, קראו למפקד אבו פיסל, אמרו החבר שלך בֻּטְרֻס כאן. אני והוא היינו חברים כשצבא ההצלה היה ליד עילבון. הם נתנו לנו אוכל, טבק ואספו בשבילנו כסף, 10-12 לירה לבנונית, ואמרו לנו שאנשי עילבון נמצאים בצור.
מכאן עד צור יקח שעתיים וקצת במונית. אבו פיסל בא איתנו עד לכביש הראשי, עצר בשבילנו מונית ונסענו לצור. לא מצאנו שם אנשים מעילבון. היו מכפרים אחרים אבל לא מעילבון. אמרו לנו שאנשי עילבון בצידון. נסענו לצידון, חיפשנו בין האוהלים, לא מצאנו, ראינו הרבה מלובּיה. שאלתי שוטר לבנוני ואמר לי שהם נמצאים שם בבניין שמחלקים בו מזון, במחנה אלמִיֶּה וּמִיֶּה. הלכנו ומצאנו אותם שם. אוהלים צפופים. סיפרתי להם כל מה שקרה. אמרתי להם תחזרו לכפר, אבל שתדעו שהבתים שלכם נבזזו והוחרבו. הצבא הישראלי אסור לו להפריע לכם, רק תגידו שאתם מעילבון. סיפרתי להם על הצעירים שנרצחו. אמרתי להם שלמחרת בבוקר אני חוזר לעילבון. אמרתי למח'תאר פ'רג' שאני לא רואה אף אחד ממשפחת זריק. אמר לי שהם עברו לאלבּתרול, מעבר לבירות. ביקשתי שיעביר להם הודעה באופן דחוף ובכל דרך שיחזרו הביתה. למחרת חזרתי ואתי שישה-עשר אנשים מאנשי עילבון. אשתו של נעים אלוּדיע, אם אלד'יב ואבו אלד'יב, נעמה, משפחת אבו חסיב, אשתו של אבו חסיב עם הבנות שלה והבן, ג'וזף אלסלַיֵּח ועוד. שישה-עשר אנשים. ביקשתי שיחכו ליד בסתן ג'מיל אבו נקולא, שישארו עד הזריחה, ויכנסו לכפר מכיוון דיר חנא ואפגוש אותם שם. אני רוצה ללכת עכשיו לבד כדי להודיע לכומר שיבוא לפגוש אתכם ליד המעיין, כי הכפר מלא בחיילים וליתר בטחון כדי שאף אחד לא יפגע בקבוצה הראשונה שחוזרת לכפר. עם הזריחה היינו בפתח החדר של הכומר. זה היה יום שלישי בבוקר. סיפרתי לו מה עשיתי. ירד בריצה למעיין ופגש את האנשים. התחילו אנשים אחרים לחזור, כל שעה שעתיים הייתה מגיעה קבוצה.
ראשוני החוזרים בעצם חזרו אחרי הגירוש ב 17 יום. יש אנשים שנשארו בלבנון יותר מחודשיים. אפילו שניים, שלושה לא חזרו בכלל ונשארו שם.
יש הרבה אנשים מכפרים אחרים שחזרו תחת השם של עילבון. טענו שהם מעילבון. תושבי עילבון היו שש-מאות ושבעים אנשים. חזרו לתוך ישראל אולי ארבעת אלפים אנשים שאמרו שהם מעילבון. הם היו מספוריה, לוביה ואחרים. כאשר הממשלה שמה לב היא הפסיקה הכל.
كنيسة الروم الكاثوليك / הכנסיה הקתולית
كنيسة الروم الكاثوليك / הכנסיה הקתולית
ساحة الشهداء في قرية عيلبون / כיכר החללים בכפר עילבון
لافته لأحياء ذكرى مجزة عيبلون / שלט לזכר הטבח בעילבון
نصب تذكاري لذكرى ضحايا المجزرة / אנדרטה בעילבון לזכר קורבנות הטבח
نصب تذكاري لذكرى ضحايا المجزرة / אנדרטה בעילבון לזכר קורבנות הטבח
شهداء مجزرة في عيلبون / קורבנות הטבח בעילבון
نصب تذكاري لضحايا عرب المواسي / אנדרטה לזכר קורבנות טבח שבט אלמואסי
نصب تذكاري لضحايا عرب المواسي / אנטרדה לזכר קוברנות טבח שבט אלמואסי
كنيسة الروم الكاثوليك / הכנסיה הקתולית
احد بيوت القرية / אחד הבתים בכפר
احد بيوت القرية / אחד הבתים בכפר