היו הרבה תחנות משטרה בריטיות בפלסטין, והיו הרבה חיילים בריטיים שלא היתה איתם אף אישה. אף אחד מהם לא הביא את המשפחה שלו לגור באל-סבע (קיצור של ביר א-סבע). בחיים שלי לא ראיתי אישה בריטית שבאה לבקר בפלסטין.
המושל היה מוסלמי והקצינים היו מוסלמים... בכל תחנה היו שניים או שלושה בריטים והשאר קצינים ערבים. המושל היה ערבי מיפו ששמו היה עארף אל-עארף, והיה עוד מושל שקראו לו עבד א-רזאק. אני אף פעם לא פגשתי לא מושלים ולא קצינים. אסור היה לנשים להיחשף בפני גברים, אבל אני יודעת עליהם מאבא שלי ז"ל.
כל החיילים והקצינים היו בדואים. השוטרים היו בדואים, וככה גם הקצינים והמפקד. כולם היו פלאחים ובדואים מוסלמים.
היה לנו חדר לאורחים בבית, ועארף אל-עארף היה בא לבקר אצל אבא שלי. אבא שלי היה מזמין לפעמים את המושלים אלינו הביתה, וכך היינו רואים אותם. לפעמים היו באים אלינו כדי לגייס צעירים לצבא.
לאבא שלי קראו, חאג' איברהים א-סאנע. הוא היה השייח' של השבט שלו. כאן בנגב היו בערך שבעים שייח'ים. הם היו באים לפגישות אצלנו במועצה באל-סבע, ומטפלים בבקשות של אנשים. אבא שלי היה מגיע ברכיבה על סוס מאזור ליד עזה עד לפגישה של השייח'ים שהיתה באל-סבע. איזה שעה וחצי (לקח לו להגיע) על הסוס.
באל-סבע היו הרבה אנשים, אבל העיר היתה קטנה, לא כמו היום. היינו עולים לאוטובוסים ונוסעים לעזה. אני הייתי רוכבת על אתון, ולוקחת איתי את הבן הקטן, לרופא באל-סבע. באל-סבע היה בית-חולים, ורוב הרופאים היו נוצרים ממשפחת אל-מופתי וממשפחת אבו-בסיסו. עד היום יש בתים באל-סבע, כמו הבתים של (משפחת) אל-שווא, אל-ע'זאזווה, אבו-הניה, אבו-בסיסו, הרבה אחרים היו גרים באל-סבע. אנחנו לא גרנו הרבה באל-סבע אבל נתנו לאנשים אחרים להשתמש בבתים שלנו. למשל בני משפחה שהגיעו לאל-סבע בשביל טיפול רפואי– נתנו להם לגור בבתים שלנו, ואבא שלי נהג לפגוש שם שייח'ים.
החיים בזמן הבריטים היו שמחים. חיינו חיי רווחה, חיים טובים. קצרנו ודשנו את התבואה ועבדנו, היינו מבסוטים. אבל כשהבריטים עזבו את פלסטין בקלות, ידענו שהם רוצים למסור אותה ליהודים. באל-סבע היו איזה 70 מוחתארים. הם היו באים מכל הנגב כדי להיפגש באל-סבע. כשהתחילו למכור ליהודים, בא חאג' אמין אל-חוסייני כדי להתייעץ עם אבא שלי איך למנוע את המכירה. הם ביקשו מאנשים לא למכור ליהודים ואמרו להם "מחר הציונים יכבשו אתכם". חאג' אמין ברח אח"כ כי הם רצו להרוג אותו. הפגישה הזו היתה באל-שריעה ב-1936 ביוזמה של אבא שלי. חאג' אמין הביא את כל השיח'ים מהנגב כדי להשביע אותם שלא ימכרו אדמות ליהודים. אבא שלי אסף את כל הפלאחים המוסלמים כדי שיפגשו את חאג' אמין. הם באו מיפו ומנצרת ומירושלים, ועשו סעודה גדולה, והנשים בישלו ועשו קפה, הנשים היו עובדות את האדמה וקוצרות, ועסקו באריגה ובסריגה, והיו עובדות בבתים. הנשים היו עובדות יותר קשה מהגברים.
חאג' אמין הביא חרב גדולה והניח עליה את הקוראן ואמר: "תגידו 'אני נשבע שלא אמכור את האדמה ולא אבגוד בכבוד'" וכך הוא השביע אותם אחד-אחד. את שאריות האוכל חילקו ליתומים בעזה. אחרי שנשבעו, הם בכל זאת מכרו את האדמות. אח"כ חאג' אמין ברח, ואבא שלי שתק ולא אמר יותר מילה בנושא. למרבה הצער הם מכרו את האדמות ובגדו בכבוד.
איזה אפנדי אחד בשם איברהים אלמופתי מעזה, הביא לאבא שלי מתנה. הוא שלח לו מונית עמוסה באורז, סוכר ובדים וביקש מאבא שלי לחתום לו על מסמך לטובת היהודים. אבא שלי סרב לחתום ואמר לו שיחזור לעזה. היו אנשים שמכרו אדמות ליהודים. אני יודעת על הראשון שמכר את אדמות שבטו ליהודים, לפי מה ששמעתי. בני השבט הזה תמיד היו הולכים יחפים, ופתאום הם התחילו לנעול נעליים. פתאום היה להם כסף
אנחנו לא גרנו הרבה זמן באל-סבע. גרנו בפריפריה, אבל היינו הולכים לאל-סבע לבית-החולים למשל... באל-סבע היו לנו שבעה בתים. היום הבתים נמצאים קרוב לרחוב הראשי. הבתים שלנו באל – סבע היו שייכים לאבא שלי, חאג' איברהים, ולחאג' עבד-אלכרים. הם היו הולכים לבתים שלהם בעת הצורך או כשהם רצו לארח שייח'ים אחרים ולערוך ישיבות. הנשים היו הולכות לשם לפעמים כדי לבשל ולאפות.
אנחנו גרנו רוב הזמן כאן, בלקיה. היו לנו בתים כאן, וכל החפצים שלנו היו כאן.
היהודים באו, לקחו לנו את האדמות בכוח, ואמרו לנו שאין לנו מה לחפש כאן. הם סגרו את המסגד, ולא נתנו לאף אחד להיכנס. לערבים לא היה נשק כדי להתגונן ולהילחם כמו שהיה ליהודים. אחר-כך גרנו בלקיה שלוש שנים, ואז גירשו אותנו לתל-ערד.
ביום שבו כבשו היהודים את אל-סבע, אבא שלי נסע לשם. הוא רצה לשתות מים מברז ליד הבית שלו, אבל היהודי שגר שם לא נתן לו. אבא שלי אמר לו "יא ח'וואג'ה, אני התקנתי את הצינור הזה במו ידי, ויש לי מסמכים שמוכיחים שהבתים האלה שלנו". אז הח'וואג'ה הסכים שאבא שלי ישתה מים. כמה חבל, ישראל השתלטה על הארץ הזאת ולא נתנה לאנשים לשתות את המים מהבתים שלהם עצמם.
לאבא שלי היה בית מפגש לשייח'ים, והיה גם בית מגורים לנשים, ואת החיות היו קושרים בחצר.
ישראל חפצה באדמות ללא אנשים. הבריטים הם אלה שהביאו את היהודים ומכרו להם את האדמה. היהודים היו באים ובודקים את האדמה, ואנחנו חשבנו שהם רוצים מים. לא ידענו שהם רוצים את האדמה. הם היו באים למקום מסוים, מקימים אוהלים ואז הולכים. היינו רואים את עקבות האוהלים, אך בדיעבד הבנו שהם תכננו לכבוש את הארץ.
הייתי שומעת על המרד ועל המורדים. בימים של המרד היה תוהו ובוהו רב. המורדים היו באים מההר, מחברון, מירושלים, אבל אח"כ הם התחילו לפחוד, והמרד נגמר, והבריטים חזרו לאל-סבע. הבריטים שלטו בארץ 35 שנה, ואז עזבו. באחד הלילות פתאום ראינו שהיהודים נכנסו לאל-סבע. והתחילו להעלות אנשים על משאיות ולשלוח אותם לעזה. אחרי שגירשו את האנשים הם התיישבו במקומם, ואמרו לנו: "לכו להר, אם נראה כאן מישהו מחר עד השעה שמונה, אנחנו נהרוג אותו". אנשים התחילו לעלות על אוטובוסים ולנסוע לעזה, והיו כאלה שבחרו לעבור לגור במדבר. מושלי אל-סבע, עארף אל-עארף ועבד אל-רזאק הם אלה שמסרו את העיר.
ההרג והרציחות החלו בצפון הארץ, אח"כ עברו מערבה, ואז הגיעו לאל-סבע. העיר נכנעה במהירות, בלי מלחמה או התנגדות. הנשים העירוניות היו רצות יחפות, והדם נזל להן מהרגלים... ואז גרשו את האנשים לגדה.
אנחנו נשארנו באל-לקיה כי היו לנו אדמות ובתים במקום, וכי עזה היתה רחוקה מאיתנו. השאר יצאו מחוץ לארץ.
אז הגיע המוח'תאר ואמר: "הישארו במקומותיכם, אך וותרו את האדמות... מי שייכנע לא יירע לו... אם תיכנעו, ניתן לכם תעודות זהות... היכנעו למען המולדת שלכם ולמען הילדים שלכם".
פעם הביאו אישה אחת והושיבו אותה על כיסא כדי לצלם אותה ולתת לה תעודת זהות. בא אבא שלי ואמר להם: "לאישה אסור להצטלם" וביקש ממנה לקום מהכיסא. ומכאן החלו לתת לנשים תעודות זהות בלי תמונה. אני מעולם לא הצטלמתי פרט לצורך הנסיעה לחג' (העליה לרגל). אחרי שנתנו לנו תעודות זהות נשארנו שלוש שנים בלקיה, באותן שנים, כעס נורא דבק ביהודים. הם באו לאבא שלי ואמרו לו "תעבור לתל ערד". אבא שלי אמר להם "אני לא רוצה את תל-ערד. אני רוצה ללכת לעבדאללה (מלך ירדן)", והוא ביקש שיאפשרו לו לצאת לירדן. אבל עבדאללה סרב להכניס אותנו, וישבנו איזה 40 יום על הגבול. כל האנשים הלכו אחרי אבא שלי כי הוא היה המנהיג. אבל אז התחילו להגיד לו שהוא צריך לחזור לארץ שלו ולחיות בה. ואבא שלי החליט לחזור. כשחזרנו לכאן אמרו הקצינים לאבי שהוא צריך לעבור לתל-ערד. אבי ואחי מחמד אבו ח'ליל אמרו שהם לא רוצים לעבור לתל ערד. הצבא התחיל לרדוף את אחי כדי להחזיר אותו. הוציאו את אבא שלי מהבית בכוח והרסו את הבית. השמים נהיו אדומים מעצמת היריות והאש. וכל זה היה כדי להפחיד את האנשים. התחילו להכות באנשים, ולהכריח אותם לקחת את החפצים שלהם על הגב. פעם, שברו למישהו את היד ואמרו לו "יאללה, תרים... תרים". הכריחו אותו לסחוב את החפצים עם היד השבורה. וכך העבירו אותנו מלקיה לתל ערד.
אני זוכרת שפעם הם הרגו 6 אנשים ממועצת אל-שריעה, אל-שריעה זה ליד אשדוד, נתיבות, קרוב לעזה. האדמות היו אדמות שבט אל-סאנע. הם הרגו שישה כדי שהאנשים יפחדו ויעזבו.
הם שרפו בתים, שרפו שדות, הרגו גברים והתחילו לגרש אנשים לנחלים, וככה אנשים פחדו ועזבו. לאבא שלי היה בית חדש מצופה אבן, והיהודים שרפו אותו, ומה שנותר ממנו היום זה רק שני עמודים. הם הרסו גם את ארמון החאג' חסן אשר נלחם נגד היהודים וגירשו אותו לעזה. הם ירו בדוד שלי, ח'ליל, אחרי שקטעו לו את הידיים, והיה עוד אחד שמת בזמן שנלחם. אח שלי יחד עם אבו אל-וליד מעזה ודוד שלי, עבד רבו, היו ביחד בהתנגדות. לאח שלי קטעו שתי אצבעות, אבל הוא הצליח לחמוק מהירי.
דוד שלי היה מנהיג כנופייה, הוא בנה מסביב לארמון חומה משקי חול כדי שאפשר יהיה לירות בעזרתה. והיה להם נשק. ואז אנשים אמרו לחאג' חסן, בעל הארמון, שיסיר את השקים מהארמון וירחיק את הכנופיה ואת הנשק, כי אם היהודים יבואו ויראו את זה, הם יהרגו אותו. כשהגיע דוד שלי בערב ונודע לו על כך, הוא ביקש שיעזבו לעזה. אמא שלי היתה אורחת שלהם והיא עזבה יחד איתם. בבוקר באו היהודים ולא מצאו אף אחד בבית. הם מצאו רועה צאן והרגו אותו. חשבו שהוא דוד שלי. אבל יותר מאוחר הם עצרו את דוד שלי, והוא ישב בכלא שלוש שנים. שמו אותו בכלא עם כלב משוגע.
היה אח שעבד עם הרופא בבית החולים באל-סבע, שמו סאבר. היהודים באו וירו בו בבטן. היהודים היו באים כדי לעצור אנשים, אבל אבא שלי היה אומר להם שאלה אנשים מסכנים, כדי שלא יעצרו אותם. אחר-כך הכריחו אותנו לעבור לתל ערד. לקחנו איתנו את כל מה שהיה בבית יחד עם התבואה והצאן.
כשבאו לגרש אותנו לתל ערד, היהודים הקיפו את לקיה כדי שלא נברח. כאן היתה תחנת משטרה של היהודים. אני זוכרת שביום בו ברחנו, אמא שלי שכחה תבשיל על האש, אבא שלי משך אותי ביד, ודוד שלי, אחמד, החזיק שרשרת ברזל, והשיער שלי נתקע בה.
הוציאו אותנו בכוח, העלו אותנו על אוטובוסים בכוח, ומי שהתנגד ירו בו. אותנו הכו באלות, והרגו נשים וגברים קרוב לדרך המזרחית. הדרך המזרחית זאת הדרך שמובילה לבאר שבע ממחלף חברון.
היו אנשים שיצאו בלי לקחת שום דבר מהבית. היתה משפחה ששכחה את הבן שלה בבית מרוב פחד וברחה.
עשרים יום אחרי שעברנו לתל ערד (ישוב קרוב לגדה) אבא שלי מת שם. הוא מת מצער. ואנחנו נשארנו לזרוע ולקצור את האדמה. סבלנו נורא כדי להשיג מים בתל ערד. היינו צריכים לנסוע למרחקים ארוכים ולעלות על גבעות כדי לחפש מים. ניתקו לנו את המים והרסו לנו את הבארות. החיילים היו נכנסים עם טנקים ומכוונים לעברנו, והאנשים פחדו. אני זוכרת שהם היו נכנסים לבתים שלנו בלילה ומחפשים מתחת לילדים הקטנים כדי לראות אם יש נשק בבתים.
עשו נגדנו מלחמה כלכלית. הכל היה אסור: בצל, שמן, עוף... לא הרשו שום דבר, והיינו צריכים להבריח מהגדה. אבל כשהם היו תופסים מישהו מבריח היו הורגים אותו. אפילו סוכר היה אסור. בחיי, כשילדתי את הבן שלי, עבד אל-רחמן, אבא שלי הלך לבקש רשות מהקצין להביא שמן כדי למשוח את הילד. כשאנשים היו רואים את הטנקים מתקרבים לאזור, הם היו זורקים את השמן כדי שלא יראוהו. אפילו את התמרים הם היו מחביאים בלולים, כי זה היה אסור.
בתל-ערד גרנו בערך 25 שנה, אח"כ באו לחאג' חסן ואמרו לו: "מה דעתך לעזוב יחד עם השבט שלך את תל ערד?" חאג' חסן אמר שהוא רוצה להתייעץ עם השבט. הזקנים אמרו שהם לא רוצים לעזוב את תל-ערד, אבל הצעירים אמרו: "שיח' חסן, עדיף לחזור הביתה אפילו עם נאכל שם חול. אנחנו עובדים בעיר רחובות ונוסעים לשם כל יום מתל-ערד, שנמצאת 50 ק"מ מבאר-שבע, וזה רחוק. אנחנו רוצים להתקרב קצת." רק בשנות ה-70 חזרנו ללקיה. אבל את הילדים שלי, אאמנה, עבד אל-רחמן, אחמד, חוסן ומרים ילדתי בתל-ערד.
הלוואי שהיו מחזירים לנו את האדמות והבתים שלנו. היהודים ניסו להתמקח איתנו על האדמות ולשלם לנו, אבל אנחנו סירבנו. הם רצו לשלם לנו תמורת 100 דונם שקיבלו דונם אחד. לא הסכמנו. אנחנו רוצים את האדמות שלנו בחזרה. אין צדק. היום אנחנו קונים את האדמה שלנו מהיהודים... אין צדק. הממשלה רוצה שטחים ללא אנשים.
אין שיוויון. היהודים שקרנים. הם רק רוצים את הארץ. רוצים למחוק אותנו. היום הם חונקים את הישובים והכפרים שלנו כדי שלא נבנה ונרחיב את הכפרים. אנחנו לא נוכל להילחם ביהודים. היהודים יכולים לגרש אותנו ולהרוג אותנו, ואנחנו לא יכולים לעשות דבר.
ההורים שלי שכרו יותר מעורך דין אחד שיחזיר לנו את הבתים והאדמות שלנו, יש לנו מסמכים וטאבו, אבל המדינה לא רוצה להחזיר לנו את האדמה שלנו.
באר שבע בשנת 1911
בית הספר לבנים בביר אלסבע
סיור לביר אלסבע (באר שבע)
סיור לביר אלסבע (באר שבע)
סיור לביר אלסבע (באר שבע)
סיור לביר אלסבע (באר שבע)
סיור לביר אלסבע (באר שבע)
המסגד הגדול בביר אלסבע (באר שבע)
סיור לביר אלסבע (באר שבע)
סיור לביר אלסבע (באר שבע)
סיור לביר אלסבע (באר שבע)
جوله الى بئر السبع / סיור לביר אלסבע (באר שבע)
סיור לביר אלסבע (באר שבע)
סיור לביר אלסבע (באר שבע)