אני גר בעכו, נולדתי ב- 27.7.1937, אני זוכר את הימים האחרונים של הכיבוש, אבל ראשית כל חשוב לי לומר, שלפני 1948 היינו בקשרים טובים עם היהודים, אך קשרים אלה התחילו להתדרדר אחרי פרוץ המלחמה. באותם ימים קשים התרגלנו לשמוע כל יום ירי, פצצות וכו', היהודים גרו במעלה ההר ואנחנו גרנו בעיר התחתית.

בסוף המנדט הבריטי ותחילת המלחמה הייתי בן שמונה או תשע, אני זוכר יום אחד בו ישנו כשדלתות הבית סגורות. פתאום בשעות הבוקר שמענו דפיקות חזקות בדלת, דודי נכנס בבהלה ושאל למה אנחנו עדיין ישנים ... חיפה נפלה !... היהודים נכנסו וכבשו אותה!  כשפתחנו את הדלת ראינו כדורים וברזל ופצצות ליד הדלת בחצר, לא יכולנו לצאת כי הכל היה שבור והרוס. צפינו מהחלונות וראינו את כל האנשים רצים... הלכנו אל המנזר, לשם הגיעו והתאספו אנשים, ישבנו על הרצפה חסרי אונים ופוחדים, אך התברר אחר כך כי הכל היה מתוכנן כך שהתחילו להגיע אנשים שדברו איתנו בערבית והתחילו לחלק אותנו לקבוצות, כשבכל קבוצה כעשרים איש, ולקחו אותם אל הנמל, שם התרכז הצבא הבריטי החמוש שטרנספר אותנו ללבנון דרך עכו. למזלנו הספינה שלנו איחרה ועגנה בעכו, והיתה אמורה להמשיך בנסיעתה למחרת היום, כך שירדנו מהאוניה, אני ומשפחתי נשארנו בעכו אצל קרובי משפחה, ואילו האחרים המשיכו בנסיעה באותו היום.

לאוניה שבה היינו אמורים לנסוע ללבנון למחרת קראו "זחאפה" - אוניה קטנה שרק מעט אנשים נכנסים לתוכה – אך האוניה לא הגיעה. חשבנו לנסוע בדרך היבשה, דרך ראש הנקרה, אך באותו יום המושל הצבאי באזור היה חולה. החלטנו לדחות את הנסיעה בשבוע, אך כשניסינו לנסוע ללבנון אחרי שבוע, הדרך הייתה סגורה.

כל הבתים בעכו היו פתוחים, מלאים רהיטים, מרוקנים מאנשים, משפחתי מצאה בית שבו היו רק מיטה וכמה רהיטים, כנראה שאנשים עניים גרו שם. נשארנו בבית יום או יומיים ולאחר מכן הגיעו היהודים ואספו כל הנערים בגילאי 17 -18. אחי היה בין העצורים, לא הבנו למה עצרו את הנערים, אמא סירבה ללכת ללבנון ללא אחי וזאת הייתה הסיבה שבגללה נשארנו בעכו. בסוף היהודים שיחררו את הנערים, וביניהם אחי, לאחר שלא ראו בהם חשודים ומסוכנים.

באותה תקופה דודי, שהיה בעל חנות בחיפה, החליט לנסוע לעיר בכדי להביא כסף שהשאיר בחנות, כי ביום בו נפלה חיפה והאנשים ברחו דודי עזב את מגירת החנות מלאה בכסף;  משפחתי ביקשה ממנו לעבור דרך ביתנו ולהביא ממנו רהיטים וחפצים אחרים, אך כשנסע מצא את הדירה ריקה ואת החנות גנובה, וחזר חסר כל לעכו.

בעכו היו הרבה קצינים ופקידים יהודים אשר נתנו אישורים, חקרו, רדפו ועקבו אחר האנשים. אני הייתי קטן ולא הבנתי מה קורה סביבי. לא חזרנו לביתנו כי הבית הפך לחורבה וכל מה שהיה בו נשבר ונהרס; פצצה פגעה בבית וכל מה שהיה בו ולידו נהרס, כל השכנים ברחו ולא נשאר איש. פחדנו לחזור כי המצב היה לא יציב והיו הפצצות ומלחמה ובגידה. האנשים חששו לחזור כי פחדו שיהרגו אותם.

בבעלות משפחתי היה בית, היהודים נכנסו וכבשו אותו, הבית היה מוקם ב"דרג' אל ימן", אינני יודע איך קוראים לאזור זה היום,  כעבור זמן אבי הצליח לשחרר את הבית, להוכיח שהוא רכושו, ולהשכיר אותו לאנשים, אך לאחר תקופה קצרה הבית נהרס ולא ידוע עד היום מי הרס אותו, איש לא הודיע לנו על ההריסה.  לא נותר לבית שלנו שריד ובמקומו נבנה בניין שאינני יודע למה הוא שייך.

לבסוף ברצוני להדגיש כי לפני הכיבוש היו לנו קשרים טובים עם היהודים, כשהיינו הולכים להדר לעשות קניות אצלם היחסים בינינו היו טובים ואמיצים, אך כשהחלו ההתקלויות נוצרו שנאה ובגידה, נעלם האמון בין שני הצדדים ונהיה מאוד קשה לערבי לדבר עם חברו היהודי.
פעם שמעתי סיפור שאחד הפלשתינים רצה לגבות חוב מאיש יהודי, וכשבקש ממנו את כספו, יהודים רצחו ובתרו אותו ושמו אותו בשקית והפילו אותו מ"דרג' אל ימן". אני לא ראיתי את האירוע כי הייתי קטן, אבל שמעתי הרבה שאנשים דיברו עליו.

 

 

משפחת אבראהים ביירומי

פליטים פלסטינים על ספינות בריטיות עוזבים את חיפה לכיוון עכו

פליטים פלסטינים אוספים את חפציהם לקראת העליה על הספינה הבריטית

חייל בריטי מדווח מהגג של אחד מבתי המלון הערביים בחיפה

כוחות מיוחדים של ההגנה צועדים ברחובות חיפה

כוחות ההנגנה מסתובבים בכיכר אלח'מרה ההרוס