נולדתי בטבריה והגעתי לחיפה שנת 1938, ב -1948 הייתי בת 16. אני זוכרת שבאותה שנה שמענו כי הבריטים תכננו לעזוב את הארץ, וכי היהודים יכבשו את הארץ וישתלטו עליה. אני לא זוכרת בדיוק איך המלחמה התחילה, אך שמענו באותה תקופה שנציג בריטי הגיע לאזור, ורצה לחלק את הארץ בין היהודים לפלשתינים. המנהיגים הערבים סירבו להיפגש איתו, ואילו היהודים לקחו אותו לצד שלהם ונתנו לו לראות את האזורים שהם מעוניינים לשלוט בהם. בסוף המנהיגים הערבים סירבו לקבל את החלטת החלוקה והמלחמה התחילה.

המלחמה התחילה בכפרים הקטנים שהיהודים כבשו והשתלטו עליהם. הכפרים שנאבקו והתקוממו נהרסו ותושביהם גורשו, ואילו הכפרים שנכנעו ולא נאבקו קיימים עד היום. היהודים בחיפה גרו רובם באזור הכרמל והדר, ואילו הערבים גרו בעיר העתיקה ברחובות כמו יאפא, אלנבי, סתאנתון, אלמולוכ (העצמאות היום), ועבאס,  ובשכונות בת גלים, ואדי אלניסנאס, ואדי אלג'מאל וכו'. העיר העתיקה הייתה קרובה לים. כמו כן היו שכונות שבהן גרו ערבים ויהודים יחד, והיחסים בין שני הצדדים היו טובים וחברותיים. השכן היהודי שלנו, למשל, היה החבר הכי טוב של המשפחה, הוא עזר לנו במלחמה והחביא את הצעירים הערבים אצלו בבית.

כששמעו המשפחות העשירות שהבריטים רוצים לעזוב את הארץ והיהודים הולכים לכבוש אותה, הן הרגישו איום על חייהם ונסעו לפני תחילת הקרב, ללבנון וסוריה ומצרים, ואילו המשפחות העניות, גורשו מחיפה ע"י הבריטים והיהודים שהכריחו אותם לנסוע במשאיות ובספינות ללבנון. היהודים והבריטים "סייעו" להם לעזוב את העיר והבטיחו  שיאפשרו להם לחזור לאחר שהמצב יירגע, דבר שכידוע לא קרה. משפחתי נשארה בביתה עד היום האחרון בו נפלה חיפה. היינו הבית היחידי בשכונה שהבעלים שלו נשארו בו, משפחתי סירבה לעזוב את הבית שהיה ברחוב אלנבי. אני זוכרת ששמענו את ההפצצות והירי, וראינו כל יום את השריפות וההרוגים ברחובות. ליד הבית היה מקלט שהתחבאנו בו לאורך שעות בזמן המלחמה.

לאחר חודשיים של לחימה קשה חיפה נפלה.... משפחתי החליטה לעזוב את הבית וללכת אל קרובי משפחה בנצרת. בנצרת לא היה קרב כי העיר הסגירה את עצמה ולא נאבקה. יצאנו מהבית ללא בגדים וחפצים ורהיטים, אמרו לנו שנחזור תוך שבועיים לאחר שהמצב יירגע. לאחר שבועיים נסענו אני ודודתי לחיפה, לאחר שהשגנו אישור מהיהודים, כי היה עוצר. נסענו להביא חפצים ובגדים מהבית אבל הופתענו למצוא אותו הרוס... דודתי גרה בכנסיה לפני שנסעה איתנו לנצרת, הלכנו לכנסיה והבאנו כמה חפצים משם וחזרנו במשאית. בדרך חזרה עברנו ברחובות חיפה, הרחובות היו ריקים מאנשים, הבתים והחנויות פתוחים, ורק קבוצות "ההגנה" החמושות הסתובבו בשטח.

לאחר שהוקמה הממשלה ומדינת ישראל, חזרו חלק מהמשפחות הערביות שנשארו בארץ, אבל אנחנו לא חזרנו כי הבית היה הרוס, וכך נשארנו בנצרת. אני זוכרת שהגעתי לחיפה שבועיים לאחר נפילתה, פגשתי ידיד שסיפר לי כי הוא וכמה מחבריו היו מהמתנגדים והפידאייה (לוחמים המוכנים להקריב את נפשרם) בזמן העימותים והקרב, והמרכז שלהם היה ברחוב אל מולוכ, הוא סיפר כי הגברים והנערים נאבקו עד הרגע האחרון אך לא יכלו להיאבק יותר.

הרבה אנשים בחיפה נהרגו וגורשו, יש לנו הרבה קרובי משפחה בלבנון וירדן וסוריה, אך רוב הפלשתיניים בחיפה גורשו ללבנון. בנצרת חיינו תקופה מאוד קשה. לא היה לנו בית וגרנו תקופה ארוכה אצל קרובי משפחה, לאחר מכן שכרנו בית ורהטנו אותו בהדרגה. כל פעם שהייתי נזכרת במלחמה ובביתנו ההרוס הייתי בוכה הרבה, אך אבא היה מנחם אותי ואומר "אל תהיי עצובה, אנחנו נחזור לחיפה !"

ג'רג'יט ג'רג'ורה-ג'רייס יחד עם בעלה עווד - עכו

פליטים פלסטינים על ספינות בריטיות עוזבים את חיפה לכיוון עכו

פליטים פלסטינים אוספים את חפציהם לקראת העליה על הספינה הבריטית

חייל בריטי מדווח מהגג של אחד מבתי המלון הערביים בחיפה

פליטים פלסטינים על ספינות בריטיות עוזבים את חיפה לכיוון עכו

כוחות מיוחדים של ההגנה צועדים ברחובות חיפה

כוחות ההנגנה מסתובבים בכיכר אלח'מרה ההרוס