אני ממשפחת עיסא, אבא שלי היה המנהיג של כל המגרבים באזור, סבא שלי אבו אלסעדי היה שופט בטבריה. היה לנו מעמד מכובד בכפר. אבא שלי היה מנהיג והיו לו הרבה אדמות. פלאחים [שכירים] עבדו אצלו, הוא נתן להם אדמות ובנו בתים, קיבלו גם חלקות אדמה ועיבדו אותן בשביל עצמם. היו כ 15 – 20 משפחות מהכפר מועסקות אצלו. אלה באו מכפרים אחרים כדי לעבוד, חלקם מאזור שכם, אחר כך גרו בכפר באופן קבוע, וגם גורשו איתנו ב 1948.

אני, בעלי, הבנות הקטנות שלנו, חמי ועוד מעט אנשים נשארנו בכפר עד הסוף. רוב התושבים שלחו את הילדים והמשפחות שלהם לכפרים השכנים לפנינו, אפילו הצ'רקסים שכנינו העבירו את הילדים שלהם לכפרים אחרים. אנחנו לא יצאנו מהכפר בשלב מוקדם ולכן לא לקחנו איתנו חיטה או שעורה או את החפצים שלנו, הכל נשאר בכפר והפסדנו אותו. כשתקפו היהודים את הכפר, רוב האנשים כבר לא היו בכפר. היהודים תקפו אותנו יום לפני סיום ההפוגה הראשונה

[הושג הסכם בין ישראל לערבים בתיווך האו"ם לקיים הפוגה בין 10.6.1947 – 9.7.1948], איש צ'רקסי אמר לבעלי, אבו פתחי, שיהודים היו מכנים את הכפר שלנו "קו ההגנה". כי הם רצו את לוביא, שם הייתה ההנהגה, הכפר שלנו היה קטן ולא היה בו כלום. אנחנו היינו בבית, ישנו, גיסתי באה ודפקה בחלון שלנו וקראה, מחמוד מחמוד, היהודים באו. אחר כך בא גם עלי עבד אללה כדי להעיר את דודו, חמי. עלי גר היום בלוד. יצאנו מהבית מיד ללא שום התארגנות, בעלי נשא על כתפיו שתי בנות, תֻ'ריא בת 4 וזהַיָּה בת 3, אמר לי תקחי איתך כסף, הלך לעזור לאבא שלו ולא ידעתי לאן הלכו. יצאתי מהבית  ומצאתי את חמתי ואת גיסותיי עומדות בחצר הבית, שאלתי אותן איפה מחמוד? אמרו שהוא הלך לעזור לאבא שלו. אני לקחתי איתי את פתחיה, הבת הקטנה שלנו, בת פחות משנה, והתחלתי ללכת. כשיצאתי ראיתי שהיהודים היו כבר בתוך הכפר, ראיתי אותם על גג "אלבובריה", זה מבנה גדול, מבצר עתיק גבוה שהיה כלא בזמן הטורקים, זה ליד בית דודי עלי, אח של אבא שלי, היהודים היו מעבירים אחד לשני תחמושת מהאדמה לגג של אלבובריה, ראיתי אותם במו עיניי. ברחנו לכיוון לוביא, פגשנו את חמאד אלמדני ומשפחתו, זה שהבן שלו נהרג בגורן. בדרך, אשתו של חמאד שאלה אותו אם הוא העיר את בנם אחמד, הוא אמר שכן. אחמד היה צעיר, גורלו היה למות, מסכן, הוא ישן בגורן והרובה שלו לידו, אבא שלו העיר אותו אבל הוא לא התעורר, היהודים מצאו אותו ישן והרגו אותו. בדרכנו ללוביא, ליד אלעין אלספלא, יצאה יריה משם לכיוון כפר סבת, אז היהודים התחילו לירות ולזרוק לעברנו רימונים, התחלנו לזחול, איתי הבת שלי פתחיה בת 11 חודשים ואני גם בהריון, הרימונים היו מאירים את השדה, השעה הייתה שעת בוקר מוקדמת, לפני הזריחה, היינו אנחנו והשכנים שלנו משפחת מדני, מהירי נפצע אחיינו אלסעדי בן אחי עבד אלקאדר, היה צעיר בן 15-16 שנים. הגיעו אנשי עזרה ראשונה מלוביא ולקחו אותו לשם. מסתבר שראו אותנו מלוביא, לוביא היה כפר מרכזי ושם הייתה הנהגה, אנחנו המשכנו לרוץ לכיוון לוביא. ולא יודעת מה קרה לבעלי ולשתי בנותיי. כל זה ואנחנו בצום. היה רמדאן. סיפרנו להנהגה בלוביא על מה שקרה, הם אמרו בינתיים אנחנו בהפוגה, מחר ההפוגה תיגמר ונחזיר אתכם לכפר שלכם. אמרו לנו שאנחנו יכולים להישאר בלוביא. חיכיתי לאבו פתחי בעלי ולבנות שלי אבל הם לא הופיעו. חשבתי שהיהודים הרגו אותם. החלטנו ללכת לכפר אלרינה [ליד נצרת], יש לנו שם קרובי משפחה, גם אחותי נשואה שם. הלכנו דרך טרעאן [מערבית לצומת גולני], לפני כן מטוס התחיל להפציץ ליד לוביא, התחבאנו מתחת לגשר. זה היה אולי היום האחרון בהֻדנה, בה היהודים ייצרו כדורים והכינו נשק. בדרך נכנסנו לנוח בטרעאן אצל משפחה מגרבית שגרה בטרעאן מזמן, ומשם המשכנו לאלרינה, עברנו דרך כפר כנא, היה חם והייתי בצום, האנשים שהיו איתי שברו את הצום בטרעאן אך אני התעקשתי להישאר בצום, אבל בכפר כנא עברנו ליד המעיין, המים זרמו ממנו, שטפתי פנים ושתיתי. הלך הצום. טוב היה חם. בדרך לאלרינה התעניינו כמה צעירים שעמדו בצד הדרך מאיפה אנחנו ואז סיפרו שעוד מעט תגיע תחמושת מסוריה ותיגמר ההֻדנה ויהיה טוב. נשארתי יומיים באלרינה, ומשם הלכתי לנצרת כי האחים שלי שעזבו את כפר סבת לפני כחודשיים וגרים עכשיו בנצרת. הם גרו אצל חבר שלהם אדמון אסכנדר. הצטרפתי אליהם. כשהייתי שם, כבשו היהודים גם את נצרת. כל הזמן הזה דאגתי לבנות שלי. רק כחודשיים אחרי שנפרדתי מהן ידעתי שהן נמצאות באלסרקס [כפר כמא]. צ'רקסים שבאו מכפר כמא לנצרת סיפרו שראו במסגד של כפר כמא איש זקן, קוראים לו סאלח עבד אלקאדר, עם שתי בנות והיה בוכה על בנו שהיהודים לקחו אותו למעצר. רק אז ידעתי שבעלי נעצר כי חזר לכפר וישן בבית. הם אמרו לי גם שלא אוכל ללכת לכפר כמא ואי אפשר בינתיים להביא את הבנות שלי משם לנצרת. היה אסור ללכת ממקום למקום. לפחות נרגעתי כי ידעתי שהן בחיים. כשלושה חודשים אחר כך, חמי שלח איש מאלרינה וביקש שאני אבוא לכפר כמא, הלכתי איתו וגרתי בכפר כמא כחודשיים, עם הבנות שלי ועם חמי. הוא שכר שם בית וגר בו מאז שעזב את הכפר. הוא גם היה הולך לכפר שלנו לקטוף תירס כדי לאכול. יום אחד הביא מחמוד אבו שאויש, צ'רקסי שעבד עם הצבא של היהודים, מכתב ובו כתוב שהיהודים לא רוצים שערבים יגורו בכפר כמא ולכן אסור לנו להישאר שם. לקחו אותנו ברכב ושאלו את חמי לאן הוא רוצה שיקחו אותנו, הוא ביקש שיורידו אותנו במטע זיתים ליד כפר כנא, הוא אמר שהוא רוצה לישון מתחת לעצי הזית. קרוב משפחה מכפר סבת שגר בכפר כנא שמע שיש במטע הזיתים אנשים מכפר סבת, בא כדי לראות מי אלה. הוא לקח אותנו ונזף בחמי שלא יצא מוקדם יותר מהכפר כפי שעשו רוב האנשים. גרנו בכפר כנא. אחרי יומיים שלושה אני חזרתי שוב לנצרת כדי לגור עם האחים שלי. הלכתי ברגל מכפר כנא עד נצרת. שם גיליתי שהאחים שלי עזבו כבר את נצרת ועברו לדמשק חוץ מאחי הקטן מנאד שנשאר עם אמא שלי והאמא החורגת, שתיהן היו זקנות ולא רצו לעבור. גרתי איתם בנצרת עד שבעלי השתחרר, הוא היה בכלא ששה חודשים, בזמן הזה ילדתי את בננו פתחי. אבו פתחי בא לנצרת וגרנו שם כחודש ואחר כך עברנו לכפר כנא. אחרי עשר שנים עברנו לנצרת. קנינו דונם אדמה, התכווני לבנות בו בית אבל לא קיבלנו היתר. בנינו סככה וגרנו בה ואחר כך בנינו בית ללא היתר. הרשויות טענו שהאדמה שבנינו עליה הופקעה וכי עלינו לעזוב אותה. בסוף נאלצנו, אחרי שש שבע שנים, לעזוב גם את הבית הזה. הם נתנו לנו פיצויים אבל אני השתגעתי מהפינוי הזה. אז באנו לשכונה הזאת ובנינו את הבית הזה.                       

אמנה עיסא סעדי, נולדה 1925 / Amana Isa Saadi, born 1925

כפר סבת

כפר סבת / Kafr Sabt

אבני המסגד ההרוס בכפר סבת / Stones of the destroyed mosque in Kafr Sabt

אזור בית הקברות והמסגד בכפר סבת / Area of Kafr Sabt cemetery and mosque

אבני המסגד ההרוס בכפר סבת / Stones from the destroyed mosque at Kafr Sabt

קבר בכפר סַבְּת / Grave at Kafr Sabt

הדרך לכפר סַבְּת / Road to Kafr Sabt

שרידי ביתו של אלטייב אלסעדי (מנהיג הכפר )בכפר סַבְּת