כשהחלה העזיבה בשנת 48... היינו שבעה ילדים עם אמי ואבי, שניים נולדו אחרי הכבוש, בעכו העתיקה. משפחת אמי היו מבסה, ולא ידעתי, לצערי, שסבתי מאקרת'... כשהחלה הסכנה, לפני 48, לחצו על אבי לסוע ללבנון כמו שאר האנשים, אך אבי לא הסכים ואמר: אני אחיה ואמות במולדתי... דודי ובן דודי אספו את כל חפציהם, הלכו ללבנון ולקחו את אחותי הגדולה, הבכירה עמם, בכדי ללחוץ רגשת על אבי, ולמרות זאת הוא לא הסכים... אחותי חזרה בגל הראשון של איחוד המשפחות אחרי הכיבוש הישראלי, היתה לה עדיפות על אחרים מאחר והיתה נערה בודדה. השבים היו מגיעים ונפגשים בעיריית עכו, שליד החפיר, בבניין שעכשיו נמצא בו בית המורה.... כשחשנו בסכנה אבי אמר לאמי, בואו לישון בבית סבתי... אבי הלך לכיוון תל אלפח'אר, אנחנו היינו, כמובן, קטנים, ולא הבנו כלום... לפנות בוקר בא אבי ואמר לאמי, מהרי, הלבישי את הילדים, היהודים בשער... זה היה באביב, אמי הלבישה אותנו בחפזון, היא החזיקה על הידיים את אחי הקטן, שניים מאחי היו חולים כי בתקופה ההיא היה גל של הצטננויות... הייתי בת שמונה וחצי, אני זוכרת שהחזקתי בשמלת אחותי ביד אחת, וגולה ביד השנייה, עמדנו וחיכינו כדי לרדת לעיר, כי היה מסוכן להשאר כאן [בשכונות החדשות] הגולה נפלה מידי על המדרגה, רציתי להרים אותה... השחר רק החל לעלות... לא ידעתי שזה כדור רובה... זרקתי את כדור הרובה על העץ, והיא הרעישה, צרחתי, ואבי צרח עלי... אבי היה פעם עם הלוחמים וחזר... אבי אמר "משוגעת, את רוצה למות?!" ואני לא הבנתי למה הוא צועק, רק רציתי לשחק בגולה...
כשהיינו בדרך, במקום שהיום יש בית מרקחת ליד הצומת... ירו בתותח, זה היה מוקדם בבוקר, אני זוכרת שראיתי זקן שמעיו יצאו מבטנו. אבי אמר תמשיכו ללכת ועל תסתכלו לאחור... אני זוכרת את זה כילדה... אני זוכרת שאבי לקח מקל בכדי להזיז את הפצוע...נפל על האדמה וצעק עלינו... בא זקן ואמר, לכו חמודים... הלכנו, לא מבינים דבר, נצמדים לאמי מרוב פחד... עבר זקן שני על חמור ואמר [לאמי] דודה, תני לי את הילד... אני זוכרת שהוא שם את אחי על החמור כשהוא אומר "יאללה חמודים, תמהרו" את המשפט הזה שמעתי כל הזמן כשהלכנו... הגענו את בית הספר לבנות בעיר... שוב פעם ירה תותח, בקול רם מאוד... כשהגענו אל מסגד אלג'זאר אני זוכרת שכל הרחוב היה מלא בנשים שנשאו על ראשיהן צרורות בגדים ואמרו "אלוהים רחם עלינו, אלוהים רחם עלינו". שמעתי הכל, הילדים היו רצים, חלק מהם יחפים... זה מה שאני זוכרת. התותח ריסס את כל האזור של הגשר והקשתות, ליד הכנסייה האנגליקנית... הוא הרעיש ואנחנו נבהלנו מהקול... חלק בכו, חלק צרחו ואחרים קראו לאלוהים... אני זוכרת שירדנו אל הכנסייה האורתודוקסית... אח"כ ידענו שמרבית המוסלמים הלכו אל הכנסיות והמנזרים, והיתה לכך סיבה, למה הלכו לכנסיות ולא למסגדים... המאורעות רדפו זה את זה... בשנת 1947 ברחו אסירים מהכלא, חתכו כמה סורגי ברזל, קרעו סדין ועשו ממנו חבל, האסירים ירדו מהחלון וברחו... ברחו אל המוזיאון (חמאם אלבאשא) או אל המסגד... לכן [המוסלמים] פחדו ללכת למסגדים, כי זה היה המקום הראשון שאליו יכנסו היהודים. אני ומשפחתי לקחנו חדר במנזר, אני זוכרת שהנחנו את המזרונים לרוחב כדי שיהיה מקום ליותר אנשים... אם תשאל אותי מי מוסלמי ומי נוצרי אינני יודעת, אך אני יודעת שהמוסלמים והנוצרים תשפו פעולה זה עם זה, וכל מי שהצליח להציל קצת זעתר או לבנה התחלק בהם עם כולם... היו אנשים רבים במנזר...אני יודעת שהאב רוק, זכרונו לברכה, הכומר הקתולי, שהיה בעל אזרחות אנגלית אך היה ערבי אמיץ, הלך אל השיח' מוסא זכרונו לברכה, איפה שבית משפחת סעדי היום... ואמר לו "יא שיח', אני מזמין אותך אל מנזר טרהסנטא, מכיוון שהמקום בטוח יותר מביתך, ונתן לו את חדר השינה שלו ואמר לו שהמצב מתוח מאוד. האב רוק לא הסתפק בכך כשראה את התפתחות האירועים, וביקש מהשיח' להביא את משפחתו כולנ, ושיכן אותם בקומה הראשונה של המנזר ואמר לו, כולנו עובדי אלוהים, והמנזר שלך, ושל כל בני עדתך המוסלמים, וזוהי דוגמא לאהבה בין הנוצרים והמוסלמים...
נחזור לעכו... כשהעיר נכבשה אני זוכרת שאחמד עבדו, מחמד אדלבי, ואם אינני טועה האב רוק והאב אבראהים והאב אנדריי יצאו עם מטפחת לבנה, כלומר עכו נכנעה... כשעכו נכנעה, אני יודעת שכל ערבי שנותר בעכו החדשה נהרג... רבים כמונו ברחו אל העיר העתיקה... והיהודים כבשו את העיר החדשה והעתיקה, והיות ועכו היא עיר בצורה, היו בה אנשים רבים מיפו, נצרת, ג'דידה וכפרים אחרים... כולם באו אל העיר מרוב פחד לפני הכיבוש, ולא נשכח את תושבי חיפה... חלקם בספינות וחלקם ברחו... היו יהודים בעכו העתיקה, ואח"כ כולם יצאו, היהודיה האחרונה שיצאה היא מרים זיתוני... ההגנה הסתובבה בעכו העתיקה, חיילי רגלים... ואחרי השעה רבע לשש היה עוצר בעכו העתיקה, זה אחרי כניעת עכו...
היתה התנגדות בעכו. אני זוכרת שהיה לי דוד, היום הוא בלבנון, שהיה עם כוחות ההתנגדות. צעירי ההתנגדות הביאו חוברות וניסו ליצר נשק, אך ללא תוצאות. כשראה שכל האנשים עוזבים, עזב את רובה הסטן שלו ועזב... כשהלכנו למנזר התברר שאבי לקח את הסטן, השאיר אותנו במנזר והלך... אינני יודעת לאן הלך, ואחר כך ידעתי שהוא השתתף בקרבות הקשים ליד בית הקברות הנוצרי על החומה... אני זוכרת שבבית הקברות הנוצרי, כשהיה שם אבי, נפל חלל פואד עוויד כשהא נלחם, וא היה היכן לקבור אותו, אני שוכרת שהוא היה מונח בארון מתים פתוח, ובלוויה סובבו אותו שלוש פעמים סביב הכנסייה הקתולית בכיכר עבוד... פניו היו אדומים, וכל האנשים בכו, ילדים ומבוגרים, והיות ולא היה איפה לקבור אותו... ליד הכנסייה הקתולית היה חדר קבורה של בישופים, וקברו אותו שם, ראיתי זאת בעיני, יש עוד מוסלמים שקבורים שם.
אחרי הכיבוש הרשו לתושבים, אחרי שהניפו את דגלי הכניעה, לצאת רק באמצעות אישורים, נקודת המשטרה הרשמית היתה ליד החפיר, והיו שואלים, למשל, את אבי, איפה ביתך? כמה זמן לוקח לך להגיע אליו? הוא אמר להם עשר דקות... אמרו לו יש לך עשרים דקות, או חמש דקות נוספות בכדי לבדוק את ביתך ולסגור את הדלתות. כשהיה הולך לבית היא מביא אתו זעתר ולבנה כדי שנאכל ונאכיל את האחרים... למשל, ודיע אלנחאס קיבל אישור לבקר את ביתו, כשהלך אמר לאמי "אם ג'ורג', תשלחי את ג'ורג' איתי" בכדי שבזמן שהוא בודק את שלום ביתו הוא יבדוק את הבית שלנו כי אין זמן, בזמן ההוא היו יריות ואחי היה על הגג ונפל מהגג... בדיוק אז עברה אמה של המורה נביהה ח'ורי או סמיר ח'ורי, שגרו איפה שדאר אלשאוויש היום, ומצאה את אחי מתעלף על האדמה ודם זולג מאוזנו, אחי היה גדול ממני בשנתיים, כלומר היה עדיין ילד קטן, היא שכחה את ביתה ואת כל העולם, ורצה לטפל בו ומישהו שישא אותו...לקחו אותו אל בית החולים בעיר, במקום בו היה בית הספר הממשלתי לבנות, אחי ג'ורג' אמר "היהודים ירו עלי"... כנראה שנבהל מהירי ונפל מהגג... בית הספר הממשלתי היה מלא פצועים וחולים...
אפסה התקווה בעכו העתיקה, החלו האנשים לפתוח את בתי האנשים שעזבו ולגור בהם... היה בבתים רהוט שחלקו נגנב... אמי סרבה להכנס לבית של אנשים, ואמרה לאבי אינני רוצה בית מרוהט... אחר כך הלכנו וניקינו שני חדרים ליד הים, ולפני השעה שש לקחנו מזרונים וכריות מאחר והיה עוצר ואין זמן... בלילה באו ד"ר ברניג' וד"ר ג'ורג' דיב וקראו לאבי בצעקות לפתוח את הדלת... ואמרו לו שבית הספר הממשלתי מלא... לא נותר מקום לחולים ולפצועים, והבית שבו אתה נמצא גדול ומתאים, אנו מתחננים לפניך לחזור אל המנזר... אמר להם אבי, השעה מאוחרת מרבע ל... ירו בנו אם נצא, אמרו לו שהם רופאים ויש להם אישורים מיוחדים של הצלב האדם, נביא לך אישור מיוחד... ובאמת הביאו אישורים, חזרנו באותו הלילה, ליוו אותנו שני חמושים מההגנה, שהחזירו אותנו אל המנזר... וזו עוד הוכחה שהיו פצועים רבים....
הייתה התנגדות בעכו העתיקה... אני זוכרת שהיה חלון במנזר, בחדרו של הכומר אבראהים, בחדר שפנה אל כיכר עבוד. אני וביתו גדלנו כל ילדותנו ביחד, היו אומרים לנו התרחקו מהחלון כדי שלא ירו בכן... היינו רואים את הצעירים בכיכר עבוד כורעים וידיהם מורמות, והורינו אסרו עלינו לרדת... אני יודעת שאחרי הכניעה אספו את כל הבחורים ולא ידענו לאן העבירו אותם... חלק חזרו וחלק לא... הוריהם של אלו שנעלמו לתקופה ארוכה חיו בעצבים תמידיים, בלי לדעת אם הם חיים או מתים..
בחדר בו גרנו במנזר היתה דלת כניסה לחדרון ריק מלא כולו בפסולת. כשאמרו ,באו היהודים" היה אבי מכניס את הצעירים עם הפסולת וסוגר את הדלת, ואמי היתה מביאה את המזווה, וויושבת על כסא נמוך, ומעמידה פנים שהיא תופרת או מבררת עדשים... החבאנו בחורים רבים בחדר ההוא, אך למרות זאת לקחו צעירים רבים, כי הם היו באים בהפתעה. אחר כך אמרו שמי שיש לו נשק ימסור אותו... אבי, כנראה, לא רצה למסור את הנשק והתעקש... אחרי שלחצו על אבי, הוא עטף את הסטן בסדין ואמר לאחי ג'ורג' לך וזרוק אותו בים... אני זוכרת שלפני הקזינו, או מדרגות אלרהבאת כמו שקראנו למקום, היתה תעלה, ושם זרק אחי את הרובה, אבי אמר לי ללכת עם אחי...
לערבים לא היה נשק... לא היתה תחמושת... הכל היה מקולקל... אך ללא ספק, אצל חלק מהפלסטינים היה נשק, וצבא ערבי בא מסוריה אל תל אלפח'אר.
אני זוכרת גם שבתקופת המלחמה אמרו שהיהודים גונבים ילדים, וכולם החלו לשמור על ילדיהם... אני זוכרת שבן שכננו, שהיה בן שבע נעלם, וילדים רבים נעלמו עקבותיהם... אח"כ מצאו את הילדים מתים או בשק יוטה...
היהודים היו הולכים ושבים בכדי לאסוף את הנערים. אדם אחד מת כשהחלו לגנוב ולאסוף את כל הסחורה שבחנויות, נעלים וכדומה... הם לא השאירו כלום, אדם אחר בשם מישל חנא, בן 16 שנים, אמר לערבי שהסתובב עם ההגנה: התבייש לך (חראם עליך), מחר יבואו בעלי החנות... זה היה בכיכר עבוד, בחנותו של בשארה אלברדוויל, שהיה מוכר נעליים... אמר לו הערבי: אני אראה לך, לא תראה את עור הבוקר... ואני זוכרת שההגנה באו שלוש או ארבע פעמים אל המנזר לחפש את הבחור... כשהיו אומרים "באו, באו היהודים" היו מחביאים את הצעירים בחדרון... פעם אחת מישהו השאיר את דלת המנזר פתוחה והיהודים נכנסו, התיישב האב אבראהים על כסא קש נמוך, וכולם התיישבו מסביב כאילו הוא מלמד אותם שיעור דת, ולא היה זמן להחביא את הבחור, אז הוא ישב ביניהם. אבי לקח את אמו של הבחור והרחיק אותה מדלתות המנזר מפחד שהאמא תתרגש, וכך ניצל הבחור... פעם אחרת היהודים התחילו לגנוב את בית הדפוס של משפחת פרח, זה היה בית דפוס עשיר מאוד. הם היו באים ומסמנים או סוגרים בקרש, והעסק היה מופקע ואסור לפתחו... אבי אמר לכומר אבראהים: חבל... מחר יבואו בעלי העסק מלבנון ולא ימצאו דבר אמר לו הכומר: יא אבו ג'ורג', אין מה לעשות, חיינו בסכנה... אבי לא שמע בקולו, ולקח מבית הדפוס כמה שיותר ספרים וסיפורים בארגזים והביאו אותם למנזר תוך סכנת חיים... והיות שלא היו בתי ספר, היו הצעירים והצופים באים אלינו ולוקחים את הספרים, כאילו שיש אצלנו ספרייה. אבי אמר, הכי טוב שהצופים יקחו אחריות לספריה, וזה מה שקרה...
הרשו לנו פעם בשלושה ימים, בשעה מסוימת, להביא את חפצינו מעכו החדשה, אך מרבית החפצים נגנבו... לא היה לנו במה להעביר את הדברים, לא מכונית ולא עגלה ואפילו לא שקים שיכולנו לשים בהם את חפצינו... כל אחד מאיתנו, גדולים וקטנים היינו הולכים וסוחבים משהו...
אחרי שכבשו את עכו, כשהוציאו את האנשים מהבתים, נתנו לנו תעודות זהות, אך כמובן תעודות שמבדילות בין ערבי ויהודי, ללא ספק, וגם נתנו לנו פיסת נייר שבה היה רשום מספר בני המשפחה ושבאמצעותה הגיעה לנו עוף או בשר מיובש. האנשים היו עומדים בכיכר עבוד בתור בכדי לקבל שתי פיתות...
בשנת 1974 קניתי את ביתי מהיהודים... היהודים שגר [בדמי מפתח] בבית ידע שהבית שלי... הוא מכר לי את הבית אחרי שעבר לגור ליד ביתו שהתחתנה... את הבית רצו הדתיים, בכדי לעשות בו בית כנסת, וגם העירייה, בכדי להשתמש בו כגן ילדים, אך מאחר והייתי בעלת הביית הרשמית, כי אבי הצליח לשחרר אותו, העדיפות בקניית החזקה היתה שלי... שילמתי סכום גדול תמורת הבית, ונכנסתי לחובות בכדי לשלם את מחירו... קיבלתי את הבית כמו קופסת סרדינים מעוקמת, ובניתי אותו מחדש...