מילאד אשקר – אבו זיאד (1931): " תושבי הכפר עבדו הרבה בחקלאות. עבדו בגורן. הזקנים היו בונים סוכה בגורן ויושבים בה. לכל משפחה היה גורן , אחד ליד השני. היינו מעבירים את החיטה לגורן, דשים אותה במשך חודש חודשים על ידי סוס או פרה. כשמסיימים את הגורן היינו עושים ערימה גדולה של שברי השיבולת שעדיין החיטה והקש מעורבבים בה יחד. היינו מודיעים לכל האנשים שמחר, לדוגמא, אבו אליאס הולך לזרות את החיטה שלו, להפריד את החיטה מהקש. האנשים היו באים ועוזרים לו. היו באים עשרה, עשרים אנשים, כל אחד מביא מזרה, היא סוג של את אבל עם חמש אצבעות ארוכות. היו "נכנסים" בערימה. תופסים את היבול באצבעות ומעיפים כלפי מעלה באויר.  האויר היה מעיף את הקש והחיטה הייתה נוחתת על האדמה. הקש היה משני סוגים, אחד דק וקטן, שהיה טוב לערבב בטית לבניית קירות וגגות בתים, וסוג שהיה מספוא לבקר.
ב[תקופת] הגורן, אחרי שהחיטה היתה מוכנה, היה מגיע הנוטר, הרועה השכיר, הספּר, השומר, מנעיל הפּרסות, כולם היו באים כדי לקבל את שכרם (חובות). באותם ימים לא היו מזומנים או ויזה כמו היום.
אחר כך היו מכניסים את החיטה לתוך נפה, הייתה נפה לגרגירים הקטנים ונפה לגרגירים הגדולים. זאת עבודה לנשים. ה "רד'איד'" הם גרגירי החטה החולים והקטנים (מלשון גשם קטן, דלף), אלה לא ניתן היה למכור אותם, בדרך כלל אלה היו מאכל לבעלי החיים. לעומת זאת יש " קַמְחְ", זאת חיטה טובה וגדולה שהייתה נשארת בתוך הנפה, זו הייתה חיטה נקייה כמו זהב. זה מקור הפתגם שעדיף " הרד'איד' שלנו על קַמְחְ אלסַּליבִּיין" (הצלבנים). זאת אומרת,  תעדיף את הדֶלף שלך על החיטה הטובה של הזרים. זה פתגם שהיו אומרים אותו לגברים מהכפר שהתחתנו עם נשים זרות מחוץ לכפר. כי הבנות שלנו, אפילו אם היו "רד'איד'" (לא יפות, חלשות) יישארו עדיפות על הבנות הזרות שמביאים מחוץ לכפר.

נג'מה יעקובּ – אם יעקוב (נולדה ב 1927 באקרת' וגרה כיום בכפר יאסיף): " התושבים היו מגדלים עונה חיטה ועונה טבק. גם זרעו עדשים, פול, חומוס, בצל. לא היינו קונים שום דבר מבחוץ. הכל מהבית. אף אחד לא קנה בכסף. את הטבק היינו מוכרים לחברה מבחוץ, היו באים ואוספים את הטבק מהכפר. האנשים קיבלו כסף תמורת הטבק. היו חוסכים אותם לחג ואז היו קונים בגדים, ממתקים ומצרכי החג".

ג'ריס טעמה – אבו ריאד (1932) נולד באקרת' וגר היום בכפר יאסיף:
"גרתי בבית עם אמא, אבא וארבעה אחים. משפחה מודרנית. (צוחק). אין הרבה ילדים. בתי הכפר היו בנויים מאבן. רובם קומה אחת, ובעלי החיים היו גם בתוך הבית. הבית שלנו היה בן קומה אחת אבל מאוד גדול. מי שהיה מתחתן מהכפר היה עושה את מסיבת החתונה אצלנו. הבית היה בנוי מקשתות ותקרה. לא היו בו חדרים. הקשתות היו מופרדות באמצעות ארונות. לא היה כמו היום שכל אחד יכול להתחתן ולגור לבד עם אשתו בבית של 100, 150 מטר. האנשים היו מחלקים את הבית ביניהם. אני הייתי עובד כל היום בפלחה. לפעמים היה יורד גשם ולא הייתי חוזר הביתה עד שאני מסיים את העבודה. אמא שלי הייתה "גברית". הייתה עובדת יום ולילה. הייתה הלכת עם אבא שלי לאדמה, הייתה עובדת בכל דבר, במיוחד בזריעת בשתילת טבק ובהכנת שרשרת מעלי הטבק המוכנים."  (צוחק).   

חתונות

אם יעקוב: " אני התחתנתי בגיל 18. כאשר פינו אותנו מהכפר, הבת שלי אבּתִהאג' הייתה בת 7 חודשים. החתנות בימים ההם היה להם טעם וכבוד. האנשים היו שמחים יותר. לא כמו היום, אנשים הולכים לאולם [חתונות]. אז האנשים היו עושים מסיבות במשך שבוע. הנשים היו יושבות ומכינות בעצמן אטריות לחתונה. לא כמו היום קונים מוכן. אחר כך הצעירים, בנים ובנות, היו מחזיקים ידיים ורוקדים דבקה יחד.
השושבין של בעלי היה חנא שיבּאן סבית. השושבינה שלי הייתה רדא עטאללה. האנשים היו מאחלים לעצמם שהשושבין יהיה ממשפחת שיבאן. כי הם  שרו וניגנו על כלי מוסיקה בחתונות, היו מלהיבים את החתונה. אם דרע'אם, אשתו של חנא שיבאן סבית, הייתה גם היא שרה בחתונות.    

בית הספר

מערוף אשקר – אבו נעמה (1929): " בית הספר של אקרת' היה חדש. הוא נבנה בתקופת המנדט, בתחילת שנות השלושים. אני למדתי עד כיתה ז' באקרת'. אבל אני עד היום ממשיך לקרוא ולכתוב מאמרים ולשלוח מכתבים לעיתונים. האחים שלי למדו בבית הספר. יש לי אח שסיים תיכון. באקרת' היה אפשר ללמוד עד כיתה ז' ואחר כך ללכת לכפר אלבסה או לעכא להמשיך את הלימודים.
 
רמת הלימודים באקרת' הייתה טובה מאוד. אני זוכר בשיעורי אנגלית היו מבקשים מאתנו אחרי יום הלימודים לדבר רק אנגלית ואסור היה לדבר ערבית, כדי לחזק את האנגלית שלנו. המורה נתן לנו מקל קראנו לו סיגנל ( Signal), בהתחלה קראנו למקל punishment, זאת אומרת עונש. מי שהיה שוכח ומדבר ערבית, החברים מהכיתה היו נותנים לו את המקל ואומרים לו take the signal . למחרת בכיתה, המורה היה שואל אצל מי נמצא הסיגנל השבוע?. והיה מעמיד אותו בפני התלמידים, מוריד לו ציונים ונותן מכות עם המקל על הידיים.
המורה לאנגלית היה מאקרת'. שמו ד'יבּ אליאס עטאללה. לפעמים גם הכומר היה מלמד אותנו. היה אצלנו גם מורה מכפר עלמא אלשעב, מלבנון. הוא היה אמור ללמד אותנו אנגלית, אבל פעם בשיעור היה אומר Ze boy  במקום The boy. פיטרו אותו והמורה ד'יבּ המשיך במקומו.  
בסוף השנה בית הספר ביקש מכל ילד לשלם 20 גרוש יותר כדי להביא מורה נוסף לבית הספר. שילמנו. הם הביאו מורה מכפר אלבסה. שמו פ'הד. למדנו אצלו אבל לא עזר לנו חוץ מאשר באנגלית. למדנו לקרוא, לתרגם, לשוחח, לכתוב חיבור ולמדנו דקדוק. בשיעורי הגאוגרפיה הוא היה יושב על הכסא ונרדם. הבנות לא למדו. פעם הביאו מורה ופתחה כיתה לבנות אבל לא המשיכה. הייתה משפחה אחת שהתעקשה ללמד את הבת שלה ודאגה שתלמד אצל מורה פרטי, לילדה קראו נורא סבית, אמא של ג'ריס אשקר. אני זוכר שיום אחד היא מילאה שני מיכלי מים מהמעיין והלכה לשדה כדי להרטיב את הטבק, ואז פגש אותה שוטר בריטי ושאל אותה באנגלית למה את עובדת? אז היא ענתה לו באנגלית
  I work to assist my parents because my father is an old man also my mother.
בשנת 1947, ילדים רבים עזבו את בית הספר בגלל המלחמה והמתח. מספר התלמידים התחיל לרדת בהדרגה עד שנשארתי בכיתה לבד. אז גם אני עזבתי את בית הספר."

משחקי ילדים

אבו נעמה: "כשהיינו ילדים שיחקנו הרבה משחקים. בעיקר כדורגל. הכדור היה עשוי מעור של חיות. שיחקנו את משחק הדבורה והדבור, שני אנשים עומדים גב אל גב, משלבים ידיים, הראשון מתכופף ובכך מרים את חברו על גבו כאשר הפנים של החבר כלפי מעלה. כל אחד עושה את התרגיל בתורו. במשחק אחר הטמנו זתים בתוך ערימת עפר והיינו אמורים להחדיר קוץ לתוך הערימה, ולאתר את הזתים אחד אחד, מי שהיה חושף שניים במכה אחת היה מפסיד את תורו. היו הרבה משחקים, נדנדות, גולות, היאבקות תרנגולות, ועוד משחקים כמו אלמַנָּה, אלזקאל, אלכּאזי, אלסבּרכּי, אלזקאליט, [כל אלה שמות משחקים]. בקיץ שיחקנו בגורן מחבואים".

גיוס לצבא בזמן הטורקים

אבו זיאד: " בשנת 1914, היה גיוס חובה לצבא הטורקי. אבא שלי התגייס ונסע לטורקיה כשהיה בן 17. לקחו אותו לאלשאם [דמשק], אחרי איזה תקופה הוא ברח עם חבר שלו אנדראוס, שמכפר עלמא. הם הלכו בלילות וישנו בימים. הדרך מדמשק לאקרת' לקחה להם הרבה זמן. עברו דרך אזור אלשריעה בין סוריה ופלסטין, ליד גשר בנות יעקוב. כשהתקרבו לכפר, הבנות של מח'תאר הכפר ראו אור בשדות. היה ידוע באותם ימים שאם רואים אור רחוק אז יש שם עריקים מהצבא. הבנות סיפרו לאבא שלהם שראו אור בשדות. המח'תאר דיווח לצבא. הצבא הגיע ועצר את אבא שלי והחזיר אותו ברכבת לדמשק. שם הוא למד סיעוד ועבד בתור אח בצבא. הוא גם עבד דוור בין דמשק וג'בּל אלדרוּז. הוא עבד ארבע שנים. בסוף, טורקיה התחילה לסגת ולתפורר, אז אבא שלי חזר לאקרת'".  

הפינוי השני

אם יעקובּ: " אני, בעלי והבת שלי אבתהאג' היינו בין האנשים שנשארו לשמור על הכפר אחרי שהצבא פינה את רוב התושבים בפינוי הראשון. נשארנו בכפר כששים אנשים. אני לא רציתי להישאר בכפר. כבר הכנתי כמה בגדים כדי לנסוע לאלראמה ואצטרף למשפחה שלי, הייתי צעירה ורציתי להישאר עם משפחתי. אבל בעלי אמר לי תשארי באקרת'.   
עברנו תקופה כמעט נורמלית באקרת' מנובמבר עד מאי 1949. כל הזמן החזקתי את הבת שלי. לידי גרה אשתו של מוסא אלח'ליל עם הבת שלה והיינו מבקרות אחת את השנייה. הכפר כמעט ריק. לא היו אנשים. הייתי נכנסת לכפר והייתי נתקפת פחד, כי הכפר שומם. האנשים עבדו באדמתם וזרעו תירס במקום טבק. כי התירס דורש פחות עבודה, טיפול וזמן מאשר הטבק. הצבא ראה את המשפחות ולא הפריע.  
אני זוכרת שאנשים מהכפרים הסמוכים היו גונבים את חבילות הטבק ואת החיטה מתוך הכפר. היו באים גנבים מפסוטה ומלבנון.
אנשים מאקרת' ניסו לחזור לכפר. הם הבינו שהצבא לא מקיים את הבטחתו. אבל הצבא הביא משאית והחליט לפנות מהכפר את כולם. הצבא לא נתן לאנשים לקחת איתם בגדים. אלחאג'ה פהדה ביקשה מהחיילים שיתנו לה לקחת את סבון השמן שלה, ולא הסכימו. אשתו של חביב אלשבלי, מסכנה, ביקשה לקחת את הזהב שלה, היא ביקשה רק לקחת את הצרור שהכינה ולא הסכימו. המשאית הורידה את האנשים ליד הסיבוב הראשון של אלראמה. היו איתנו זקנים שלא יכלו ללכת. הגיע סלימאן סבית ולקח אנשים על הגב שלו, מלמטה אל תוך אלראמה. מצאתי את המשפחה שלי, הלכנו, אני, הבת שלי ובעלי לגור איתם.     
גרנו באלראמה כמה חודשים. עבדנו במסיק זיתים. בעלי מצא עבודה במעליא עם האח שלו ולכן עברנו לגור שם בשכירות . ניסינו לקנות אדמה במעליא אבל תושבי מעליא לא מכרו לנו. קנינו בכפר יאסיף ועברנו לגור שם".

אבו נעמה: " תושבי אלראמה היו פלאחים ולא היה להם מקומות תעסוקה. הפליטים חיפשו עבודה מחוץ לאלראמה, וכדי לצאת מהכפר היית צריך לבקש אישור מהמושל הצבאי. חלק מהאנשים קיבלו היתר וחלק לא. מי שלא קיבל אישור יצא לעבוד בסתר. מה שכאב לנו הוא לא רק המצב הכלכלי, כאב יותר שהפסדנו מולדת.   
בתקופת השלטון הצבאי, היה מותר לנו לבקר את אקרת' רק ביום העצמאות של ישראל. ביום הזה היה אפשר לנסוע ללא אישורים. אני זוכר את הביקור הראשון שלי לאקרת' אחרי הפינוי משם, אני והמשפחה שלי שכרנו רכב עם נהג מאלראמה ונסענו לכפר. הכפר אז לא היה הרוס. כשראיתי את הכפר לא הפסקתי לבכות. מרוב עצב לא הצלחתי ללכת לבית שלנו. ראיתי מרחוק שדלת הבית פתוחה, הכפר היה שומם.
באותם ימים, האנשים היו עדיין בטוחים שהם יחזרו לבתיהם באקרת'. פנינו לבתי המשפט הישראליים ודרשנו לחזור לכפר. בתקופה שקיבלנו את החלטת בית המשפט שניתן להיכנס לכפר, והתכוננו ללכת לשפץ את הבתים, הצבא נכנס לכפר ערב חג המולד בשנת 51 ופוצץ את כל הבתים בחומרי נפץ ובהפגזה והרס את כל המבנים חוץ מהכנסייה.  
אני עד היום, מרגיש שחסר לי משהו. חסרה לי המלה מולדת. אני ישן, מתעורר ואוכל וחושב כל הזמן על הכפר. אני מבקר תמיד בכפר. אני אומר שבני אדם גרים במולדת, אבל אצלי זה הפוך, המולדת גרה בתוכי.
רצינו להשתקע באלראמה. היינו הפליטים הראשונים שקנו בית באלראמה. פליטי אקרת' האחרים כעסו עלינו כי חשבו שויתרנו על הכפר שלנו. אחר כך, התחילו גם פליטים אחרים לקנות ולבנות בתים. זה היה בשנות 56 -57. בשנת 1971 עברנו לגור בכפר יאסיף. אני עדיין חותם בסוף המאמרים שאני כותב, מערוף אשקר, אקרת', כפר יאסיף".  

מאבק משפטי

אבו ריאד: " כשהיינו באלראמה הציע לנו המושל הצבאי פעמים רבות שיתן לנו אדמות במקום האדמות שלנו באקרת'. תמיד סירבנו. הציעו לנו להחליף עם אדמות פליטים מכפר שעבּ, פסוטה, כפר ענאן, אלסֻוּאנה או כפרים אחרים. עם הזמן המדינה התחילה לבנות על האדמות שלנו. היא בנתה את מושב גרנות הגליל על האדמות שלי ושל בני דוד שלי. אחרי סיום הממשל הצבאי היה אפשר לבקר בכפר. ביקשנו מהכומר לפעול אצל השלטונות כדי לקבל אישור לשפץ את הכנסיה ובית הקברות. אכן קיבלנו היתר ושיפצנו את הכנסיה ואנחנו מתפללים בה עד היום. בשנת 71 קיבלנו, אחרי בקשות רבות, אישור לקבור את מתינו בבית הקברות. היום מי שחוזר לאקרת' הם רק המתים שלנו. אנשי אקרת' אינם יושבים בשקט. מאז הפינוי ועד היום אנחנו במאבק משפטי מול המדינה. קיימנו הרבה הפגנות ועצרות מחאה. וכל שנה אנשי ברעם מארגנים קייטנה לילדים ולצעירים של אקרת' כדי שהם ימשיכו את המסע".