השם עמקא מקורו במילה העברית "עמק". הכפר שוכן מצפון-מזרח לעיר עכו. בתקופה הרומאית נקרא הכפר, ששכן באותו המקום, "כפר עמכּא" ולאחריה הוא נודע בשם עמקא. הכפר התנשא על גבי גבעה סלעית במקום בו נפגשים מורדות הגליל המערבי התחתון עם מישור עכו.
בשנת 1945 היו בעמקא כ-1240 תושבים מוסלמים, רוב תושבי הכפר עבדו בחקלאות ובייצור מוצרי חלב כדי למוכרם בערים ובכפרים השכנים. על כך סיפרה לי הנא נאטור (1918) שמתגוררת כעת בכּפר יאסיף:

היינו מרוצים, מי שהייתה לו אדמה חרש וזרע... זרענו תירס, חיטה, שעורה, פול, עדשים, הכל... ומי שהצליח היה מאכיל את העניים. היינו נושאות את העצים על ראשינו מהכפר ג'דין(1) ומכבסות ביד... היינו מבשלות סאג'(2) ואת כל התבשילים הכנו על האש... כשהייתי בהריון בחודש התשיעי הייתי הולכת עם שחר לחורשה להביא עצים.
אני הייתי כל הזמן בבית כי לא הייתה לנו אדמה... מבשלת ואופה... נישאתי בגיל 17. הייתי קמה בבוקר להכין ארוחת בוקר לילדים, להלביש ולהכין אותם לביה"ס. כאשר היו חוזרים הייתי מכינה להם ארוחת צהריים.
ומוסיפה על כך תפאחה אחמד נאטור (1935) שגרה בכפר יאסיף:

הנשים היו נושאות את הילדים על ראשיהן ויוצאות לקצור חיטה. הרבה ילדים מתו בשדות החיטה, היו משאירים אותם בשדה ואחר כך מצאו עליהם חרקים ומזיקים... מה את חושבת, האנשים היו חיים אז בחסד. בכלל לא היה מעניין את הנשים שהן בהריון, הן היו נושאות את הסיר על הראש והולכות.
דוד שלי ייצר שמן זית. הוא ייצר את השמן והלך למכור אותו בחיפה, עכו ואל-טירה. כשהלכנו להביא כלה מאל-מנשיה, סמוך לעכו, לא היינו הולכים ברגל... אני רכבתי עם אבי על סוס, וכשהבאנו לבן דוד של אבי כלה מחיפה, מאל-כבּאבּיר, רכבנו על סוסים וחמורים.

יצרניות הגבינה של עמקא

על יצרניות הגבינה של עמקא סיפרה לי חוא מג'דוב (1931):
הנשים שעסקו בייצור גבינות היו הולכות לבדואים בחורשות ומביאות חלב כשלא היה בכפר, ומי שהיו לה פרות הייתה חולבת. הן הכינו את הגבינות בסיר נחושת. הן היו ערות מתפילת הבוקר וממתינות באזור אל-לוזה (מטע זיתים ששתלו בו עצי שקד), וכשכולן התאספו שם הן היו הולכות ביחד לעכא (עכו). הן היו עוצרות במספר תחנות, למשל ליד האל-סדרה (עץ מרכזי וגדול בכפר), כדי לנוח או להמתין לשאר. הן יצאו יחפות והחזיקו את הנעליים בידיים וכשהגיעו לעכא נעלו אותן. הן היו גם מוכרות ביצים ונשאו אותן מעל לסיר הלבן. אחרי שסיימו, הן עשו קצת קניות וחזרו לעמקא. הכסף חולק בין בני המשפחה. לא הייתה אפליה בין הגבר לאישה בכספים ובהכנסות, הכל היה שייך לבית ולילדים.

ב-1944 היו לכפר 3348 דונם אדמה חקלאית לזריעה, 1648 דונם אדמה מושקית עבור עצי בוסתן, בעוד ששטח הכפר עצמו היה 36 דונמים. בעמקא היה אתר עתיקות ובו שרידי מבנים, מאגרי מים וקברים. כמו כן, בסמוך אליה היו שלוש חורבות ובהן יסודות של מבנים, אבנים מסותתות לבנייה ובארות מים.
על הבעלות על האדמות סיפר לי אבו מחמד אבראהים ג'מעה (1927) שמתגורר כעת בכּפר יאסיף:

בעמקא הייתה הרבה פרנסה ואדמותיה הגיעו עד לכפר אל-סמיריה(3), אבל היו זרים רבים שקנו אדמות בתקופה העות'מאנית. לדוגמא, בבעלות משפחת אל-עכי ומשפחת אל-מע'רבי הייתה יותר ממחצית מאדמות הכפר. בעלי האדמות האלה היו ממנים נציגים מטעמם בכפר ואותם נציגים היו נותנים אדמות לחקלאים כדי שיעבּדו אותן.
ומוסיפה על כך חוא מג'דוב בעודה צוחקת (1931):
אבי היה חקלאי. היו לנו עשרה ראשי בקר ושני חמורים: זערור ושרתוק. שרתוק היה מהחמורים הקוברוסים (מקפריסין), גבוה וגדול. זערור היה החמור הקטן. אני ואחי היינו עולים על החמור והולכים למלא [מים] מהנהר שליד אל-כאברי, מעין אל-עסל, כי בעמקא לא היה מעיין והיו מעט מים. היה לנו שור שקראו לו ע'זאל, שור שנקרא ג'מיל, שור ששמו אל-אכּחל (שחור עיניים), שור שקראו לו צבאח, כי הוא נולד בבוקר, ופרה ששמה ת'ריא. הבקר שלנו היה קשור מתחת לעץ האזדרכת.

בתי הספר בעמקא

בעמקא היו שלושה בתי-ספר, שאחד מהם נבנה בתקופה העות'מאנית, בשנת 1887. על בתי הספר המשיך לספר לי אבו מחמד אבראהים ג'מעה (1927):
היו שלושה בתי ספר בעמקא: בית ספר ליד משפחת אבו מפלח (נאיף), ובית ספר לבנים ליד המסגד וגם במסגד היו מלמדים. רק בבית ספר אחד הייתה כיתה ד'... אבל שנה או שנתיים לפני שסיימנו הוסיפו בו שתי כיתות. בית הספר היה לבנות ולבנים, אבל מעטים היו שולחים בנות לבית הספר, למשל בשכבה שלי היו רק שתי בנות. בית הספר היה ממשלתי, והמורים קיבלו משכורות מהממשלה הבריטית.
למדנו היסטוריה, גיאוגרפיה וקוראן. היה לנו מורה שקראו לו חאמד, וכעבור שנה הביאו עוד מורה מצפד (צפת) בשם סאמי, לאחר מכן שני מורים נוספים מתרשיחא ואת המורה מחמוד מאל-מכּר.
בבית הספר היו הרבה תלמידים, לכן היה רק מורה אחד לארבע כיתות. מי שרצה להמשיך ללמוד היה הולך לכּפר יאסיף, שם היו לימודים ברמה גבוהה.

זהיה וזרזורה רוקדות באירועים בעמקא

חוא מג'דוב סיפרה לי על השתתפות תושבי עמקא בחתונות:
האנשים והחברים היו מגיעים מהכפרים השכנים דוגמת אל-כאברי, ירכא ותרשיחא כדי לעזור ולהשתתף בחתונות. מי שהייתה לו עששית או לוקס (סוג מנורה), היה תולה אותן. אם החתן הייתה מסתובבת ומזמינה את מקוששות העצים, הן היו הולכות בערך 50 נשים ביחד כדי לאסוף עצים למשפחת החתן, עצי אלון ועוד סוגים, כדי שיוכלו לבשל ולהכין [אוכל] לחתונה... תושבי הכפר היו עוזרים אחד לשני – היום בנך, מחר בני. תושבי עמקא היו מתחתנים אחד עם השני וגם עם [תושבי] הכפרים הסמוכים, לדוגמא אל-סמיריה או אל-מכּר. אמי, לדוגמא, מאל-כאברי. היו שתי נשים שקראו להן זהיה וזרזורה. הן היו רקדניות צועניות שרקדו באירועים ובחתונות, למשל כשנולד ילד הן שרו לו: "מנדל מנדל מנדילה". רק לנשים היה מותר לצפות בהן. הן גרו באזור שלנו למשך שבוע או עשרה ימים ולאחר מכן עזבו וחזרו אחרי ששה חודשים.

עמקא בתקופת המנדט הבריטי

עמקא, כמו רוב הערים והכפרים הפלסטיניים, לא חמקה מהברוטאליות של המנדט הבריטי וחייליו. על כך סיפרה לי הנא נאטור (1918):
בזמן המרד האנגלים נהגו להיכנס לכפר ולחפור את הרחובות כדי לשבש את תנועת המורדים. הם גם עצרו מורדים והיכו אנשים. המורדים היו תמיד בהרים. פעם אחת הם לקחו שבעה או שמונה נערים מהכפר שלנו ואסרו אותם באזור כפר עראמשה ליותר משנה וחצי.

"היהודים, היהודים... היהודים הגיעו אלינו"

למרות שתקיפת ישובי העמק החלה בדצמבר 1947, המלחמה שניהלה ההגנה לא הגיעה אל עמקא מייד. תושבי הכפרים השכנים התחילו להימלט אל עמקא במאי 1948 עד שהכפר הותקף במרגמה ב- 10-11 ביולי, במהלך השלב הראשון של "מבצע דקל".
כיבוש הכפר הסמוך אל-כּויכּאת(4) , המרוחק כשלושה קילומטרים בלבד מעמקא, יצר בהלה גדולה בקרב תושביו. הכפר אל-כויכאת הותקף ב-9 ביולי ותושביו עזבו מתוך פחד לעמקא. על העזיבה סיפרה לי בפחד ובכעס תפאחה
נאטור (1935):
בעמקא היו שני מוח'תארים: אחד ממשפחת מג'דוב ואחד ממשפחת עבד אל-ראזק. הייתה מחלוקת בין שתי המשפחות – משפחת מג'דוב רצתה להיכנע ולהרים דגל לבן, ועבד אל-ראזק רצתה להילחם והם התחילו לאסוף בכוח כסף מהאנשים כדי לקנות רובים. הם חשבו את עצמם מנהיגים ועשו את עצמם כנופיה. הם איימו להרוג אנשים אם הם לא יקנו רובים.
התחלנו להרגיש בסכנה כשהגיעו אלינו פליטים מאל-סמיריה ואל-כויכאת ומהכפרים הסמוכים. חלק מהם ישנו בבתים שלנו וחלק ישנו תחת עצי הזית... הפליטים היו נכנסים לעמקא כשהם אומרים: "היהודים, היהודים... היהודים הגיעו אלינו". לאחר מכן החלו מטוסים לחוג מעל הכפר... לולא המטוסים מעלינו לא היינו יוצאים מעמקא. לתושבי עמקא לא היו רובים... בלילות היו עושים סיורי שמירה, אבל השמירה לא הייתה מהכפר שלנו, היא הייתה מהכפרים הסמוכים... תושבי הכפר שלנו היו מאוד עניים.
היהודים הגיעו מאל-כויכאת ונכנסו עם הטנקים בלילה לעמקא ועם המטוסים מעליהם... האנשים התחילו לברוח ולא נשאר בעמקא אף אחד. הרבה ילדים מתו בזמן שהם יצאו עם אימותיהם... מי שנושאת שניים-שלושה ילדים וסוחבת אתה צידה ומעט אוכל, מה היתה יכולה לעשות...?!  הייתה אם ששכחה את בנה בבית ולקחה עמה כרית... כשהאנשים יצאו היא רצה בלי לחשוב. כשיצאנו הלכנו להתחבא מהמטוסים בסמטא צרה  שהייתה בעמקא. לא לקחנו איתנו חפצים, יצאנו רק עם הבגדים שלנו. לאחר מכן הלכנו לירכא. אני זוכרת שאמי החזיקה את הידיים שלי, וכשלא יכולתי ללכת היא התחילה לגרור אותי בשיער.
כשיצאנו מעמקא, היהודים הביאו תימנים ושכנו אותם בבתינו. אני זוכרת אחת ששמה זינב סלימאן שרבה עם אשתו של אבו אסעד אל-ח'טיב, והן התחילו לקלל אחת את השנייה... אני הייתי באותו הזמן עם אבי, נשאתי קערת תבלינים על ראשי... הגענו אליהן ומצאנו אותן רבות, שמענו את זינב אומרת לה: "הלוואי שבעמקא לא יגורו אלא התימנים", ובאמת גרו שם התימנים.

ומוסיף על כך אבו מחמד אבראהים ג'מעה (1927):
היהודים נכנסו לעמקא בטנקים ושריוניות, הם נכנסו בזמן ארוחת הבוקר. כשהם נכנסו תושבי עמקא החלו לצאת ורק מי שהיה לו נשק נשאר בכפר. רוב התושבים יצאו לכיוון עצי הזית. צבא ההצלה והלוחמים אמרו להם לצאת כדי שהם יוכלו להגן על הכפר. האנשים יצאו מתוך פחד... הכפר שלנו התרוקן מפחד פעמיים לפני שהיהודים הגיעו אליו.
אני ומשפחתי יצאנו וישבנו מתחת לעצי הזית, וכשנעשה מעט קר האנשים התחילו לצאת לכיוון ג'ת, יאנוח, כּפר יאסיף ולבנון. אבל כשתרשיחא נפלה כל האנשים עזבו ללבנון(5).

הירי על השבים

סיפרה לי על כך אֻם חסין מג'דוב (1931):
כשהיהודים נכנסו לעמקא הם הקימו עמדה בכפר במקום בו היה הבית של אחמד אל-עכּי, כי הוא היה הבית הכי גדול בכפר. אותו אל-עכי החזיק בכחצי מכלכלת עמקא. היו לו בית בד וטחנת קמח ועבדו אצלו גם כ-30 פועלים בחקלאות. היו בעמקא אנשים שהיו תלויים בפרנסה שהוא סיפק להם. אחמד אל-עכי לא התגורר בעמקא, אבל היה לו בית בכפר.
לאחר שיצאנו מעמקא, אנשים התחילו לחזור בלילות ולהסתנן לכפר כדי להביא חפצים מהבתים... מצעים, שמן, כלי נחושת ורהיטים... כשיצאנו לא לקחנו אתנו שום דבר, הלחם שלנו נשאר בקערה, טיפת מים לא לקחנו.
סיור של הצבא הרג שתי נשים שניסו לחזור לכפר בלילה כדי להביא אוכל וחפצים. אחת מהן היא אשתו של אבו עישה והשנייה אשתו של מחמוד. אשתו של אבו עישה נכנסה לביתה בלילה ולקחת אתה הרבה חפצים. כשהיא יצאה היא נפלה במראח (חצר ציבורית לאירועים), סיור של הצבא הבחין בה וחייליו ירו בה למוות.
אשה אחרת נכנסה לביתה ולא מצאה כלום, הלכה לבית אחר בקצה הכפר והחיילים ראו אותה וירו ברגלה. היא התחילה לזחול על הקרקע עד שהגיעה לוואדי ונשארה בחיים.
על המצוקה שלוותה את העזיבה סיפרה לי תפאחה נאטור (1935):
כאשר יצאנו מעמקא הלכנו לכפר ירכא וישנו תחת עצי הזית. היינו אני, שני אחיי, אבי ואמי. כשנעשה קר, אבי הלך לחפש מקום ועברנו למשך כשנה לגור בבית בד עד שהגיעה עונת המסיק ובעלי הבית הבד היו זקוקים לה... אז יצאנו והתגוררנו בבית של אנשים. לאחר מכן עברנו לבית אחר... עברנו בין הרבה בתים בירכא. אמי עבדה עם הנשים והביאה אוכל... הייתה הולכת לכבס ולשאוב מים מהבארות עד שגדלנו ואז לא נתנו לה לעבוד יותר. אבי כלל לא עבד. פעם הלכתי לבדי מירכא לעמקא כדי לקטוף במיה, תירס, עגבניות ומלפפונים מאדמת הכפר. רציתי להביא סל ולשים בו דברים כדי שיהיה לנו מה לאכול. פעם ירו עלי מעמקא, מגבעת אל-מרחאן, והכדור פגע במרכז הסל, שהיו בו מלפפונים ועגבניות, ובקע את המלפפון לשניים! התחלתי לרוץ מרוב פחד.

הזקנים נשארו לבד. הם מתו ועד היום לא יודעים מה קרה אתם. ביניהם הייתה סבתי, סבי (אבא של אבי) ודודי מוסטפא. שמו אותם בבית אל-עכי ואת מי שמת היו זורקים ואלוהים יודע אם קברו אותם.

הנא אל-נאטור (1918) מוסיפה ומספרת:
אבראהים אבו אחמד סירב לצאת מעמקא. הוא היה חקלאי ונשאר לשבת בביתו. יום אחד באו אנשים ממזרעה לעמקא, לעבוד אצל היהודים. הם לקחו את השמן והקמח מביתו בעוד הוא יושב וצופה בהם. הוא המשיך לשבת ליד החלון עד שמת. בתו הייתה מבקרת אותו בבקרים. אמה ואחיה היו מחכים לה ליד עצי הזית שבאזור המערה. היא הייתה באה לאביה ומבשלת לו אוכל. יום אחד היא הלכה לביתם ולא מצאה אותו. החלה לרוץ ולקרוא בקול. אחד שנקרא אל-חג' אסעד ראה אותה ואמר לה אביך מת והיהודים קברו אותו. הוא לקח אותה לבית הקברות כדי שתראה את קבר אביה.
מהיום שעזבנו את עמקא לא נכנסתי אל הכפר ולא ראיתי אותו, חוץ מהתקופות שהיינו עוברים באוטובוס משם. בכינו הרבה מאוד כשעזבנו את עמקא. כשבאנו לג'ת לא הצלחנו למצוא כיכר לחם לאכול. הייתה בריכה בג'ת שהבקר והצאן היו שותים ממנה, גם אנחנו הלכנו להביא מים ממנה כדי שנוכל לכבס ולשתות. אחר כך אנשים נדבקו במחלות.

הכפר היום

בשנת 1949 נכנסו לעמקא עולים חדשים, יהודים, מתימן. בהתחלה חלק מהם גרו במסגד של הכפר ולאחר מכן עברו לגור בבתי הכפר הריקים, עד שהוקם הישוב עמקה מצפון לאדמות הכפר, לפי תוכנית שגיבשה קק"ל שכללה הקמת יישובים יהודיים חדשים בשטחם של 31 כפרים, ביניהם עמקא.
כיום נותרו מספר בתים מהכפר, מסגד הכפר ובית הקברות המכוסה בעשבים ובצמחיית בר. ראוי לציין, שב- 3.7.2001 התמוטט הקיר המזרחי של המסגד שהיה מועד לקריסה. ארגון אל-אקסא לשמירה על המקומות האסלאמיים הקדושים דרש בעבר לשפץ את המסגד מתוך חשש לקריסתו, אך בקשתו נדחתה בטענה שהדבר מהווה פרובוקציה כלפי היהודים באזור.


הערות שוליים:

1  כיום סמוך לקיבוץ יחיעם.
2  פיתות דקות, מעין לאפות.
3  כיום סמוך לקיבוץ לוחמי הגיטאות.
4  כיום קיבוץ בית העמק.
5 תרשיחא נכבשה באוקטובר 1948 וכמעט התרוקנה מתושביה. מאוחר יותר שבו אליה רק כחמישית מתושביה והיתר נותרו כפליטים בלבנון. לקריאה נוספת "זוכרות את תרשיחא" לחץ/י כאן

 

تفاحه احمد ناطور / תופאחה אחמד נאטור

هنا الناطور / הנא אלנאטור

ابو محمد ابراهيم جمعه / אבו מוחמד אברהים ג'מעה