מדוע סירבה מדינת ישראל לאפשר לפליטים הפלסטינים לחזור לבתיהם; מדוע מסרבים הפליטים הפלסטינים עד היום לוותר על זכות השיבה; על אילו עקרונות ואמנות בינלאומיות מבססים הפלסטינים את דרישתם לשיבה. 

---

מיקום הסדק בתכנית הלימודים
יחידה 4, בונים את מדינת ישראל במזרח התיכון: פרק 1, המאבק להקמת המדינה ומלחמת העצמאות בשנים 1949-1945: ז. הסכמי שביתת הנשק והיווצרות בעיית הפליטים הפלסטינים– בחלק העוסק בהיווצרות בעיית הפליטים הפלסטינים.

---

שלב ראשון: עבודה בקבוצות

חלוקת הכיתה לקבוצות של ארבעה תלמידים. כל קבוצה מקבלת את אחד מהקטעים הבאים ומחלצת ממנו את הטיעון בנוגע לזכותם של היהודים על הארץ. כדאי לחלק את הלוח לשניים ובחלק אחד לרשום את הטיעונים שהתלמידים מעלים.

1. "אין רשות לשום יהודי לוותר על זכות העם היהודי בארץ. אין זו מסמכותו של שום יהודי, אין זו מסמכותו של שום גוף יהודי, אין זו אפילו מסמכותו של העם היהודי כולו החי אתנו היום - לוותר על איזה חלק שהוא בארץ. זוהי זכות האומה היהודית לדורותיה, זכות שאינה ניתנת להפקעה בשום תנאי. ואילו גם היו יהודים באיזה זמן שהוא מכריזים על הסתלקותם מזכות זאת - אין בכוחם ובסמכותם להפקיע זכות זו מהדורות הבאים. שום ויתור ממין זה אינו מחייב ואינו קושר את העם היהודי. זכותנו על הארץ - על הארץ כולה, קיימת ועומדת לעד. ועד ביצוע הגאולה המלאה והשלמה, לא נזוז מזכותנו ההיסטורית. בכל זמן ובכל שעה, נעמוד על זכות זו בכל האמצעים הכשרים והמוסריים אשר בידנו". (דוד בן גוריון, הקונגרס הציוני בציריך 1937; ומכתב למרכז מפא"י, 1 יולי 1937)

2. "הארץ היא ביתם ההיסטורי של היהודים; שם הגיעו לשיא התפתחותם, ומן המרכז ההוא השפיעו השפעה רוחנית ומוסרית בעלת ערך עליון על האנושות. הם גורשו מפלשתינה בכוח ובמרוצת הדורות לא חדלו מעולם לטפח את כמיהתם ואת תקוותם לשוב אליה" (מתוך הצהרת התנועה הציונית בוועידת השלום בפריס, פברואר 1919)

3. "...היהודים לא זו בלבד שהם השליטים הקדומים, אלא הם גם המתיישבים הקודמים ומעולם לא היה להם, ועד עצם היום הזה אין להם שום בית לאומי אחר. לכן, משום היותם חסרי בית ומשום ש'מעולם לא שכחו', יש ליהודים זכות לחדש את ביתם הלאומי בפלשתינה" (מתוך תזכיר שהגישה הסוכנות היהודית לוועדת פיל ב – 1936, שכותרתו "הקשר ההיסטורי של העם היהודי עם פלשתינה").

4. "...ליהודים אין בית משלהם בשום מקום בעולם, וזה אלפי שנים הם נרדפים ונתונים לסכנת השמדה פיסית ורוחנית, ובעיניהם השיבה אל הארץ הזאת היא הסיכוי היחיד לחדש חיים של עצמאות ושל יצירה." (ברל לוקר, "היהודים ופלשתינה: קשר היסטורי וזכות היסטורית", 1936)

5. " בשנת 1926 הלורד בלפור רצה מאוד לדעת את הנימוקים שהביאו את היהודים לדחות הצעה נפלאה ורבת קסם כזאת – הצעת התיישבות ויצירת ארץ מולדת בקרבת אוגנדה. התאמצתי להסביר לו את הדבר כפי יכולתי. אחרי חצי שעה ראיתי שאין העניין מתקדם בידי והסוף היה כי לא סבלנותו של הלורד בלפור כי אם סבלנותי פקעה. בקוצר רוח אמרתי: 'מר בלפור, לּו נתתי לך את פריז תחת לונדון, ההיית מסכים לכך?' הוא השיב לי: 'לונדון בידינו היא'. אמרתי: 'מר בלפור, אנו ישבנו בירושלים בזמן שלונדון הייתה עדיין ביצה. יש דבר מה המונע אותנו מכוון [מלכוון] את עינינו, את לבנו, את פעולתנו לכל ארץ אחרת. עברנו ריתק אותנו לארץ ישראל כי בה היינו לעם. זו דרכנו ובה נלך". ( מתוך חיים ויצמן, ילקוט לבתי הספר ליום הולדתו ה-75 של נשיא ישראל, עמ' 22)

6. "בארץ ישראל קם העם היהודי, בה עוצבה דמותו הרוחנית, הדתית והמדינית, בה חי חיי קוממיות ממלכתית, בה יצר נכסי תרבות לאומיים וכלל אנושיים והוריש לעולם כולו את ספר הספרים הנצחי.
לאחר שהוגלה העם מארצו בכוח הזרוע שמר לה אמונים בכל ארצות פזוריו, ולא חדל מתפלה ומתקווה לשוב לארצו ולחדש בתוכה את חירותו המדינית" (מתוך "מגילת העצמאות")

שלב שני

כל קבוצה מקבלת את אחד מהקטעים הבאים ומחלצת מהם את הטיעונים בנוגע לזכות השיבה של הפלסטינים. בחלק השני של הלוח, אל מול הטיעונים הציוניים, כותבים את הטיעונים הפלסטינים:

1. "המבנה החברתי של המשפחה הפלסטינית, שהאווירה ששררה בה הולידה תקווה עמוקה ותמידית לשיבה לפלסטין, וההפליה הרשמית נגד הפליט עצמו, יצרו לחצים אשר הנציחו במוחו של הפלסטיני הצעיר את הדעה שהוא בן מיעוט, דבר שהגביר את תודעתו הפלסטינית. בביתו למד הילד הפלסטיני, בלא הבדל אם נולד בביירות, עמאן או דמשק, להזדהות כפלסטיני מחיפה או מלוד או מכל עיר אחרת שהיתה מקום הולדתם של הוריו, והוויית הצוּמוּד* תזכיר לו את הדבר ללא הרף" (מתוך: פוואז תורכי, המנושלים)
*צומוד פירושו – להחזיק מעמד. להיצמד לעמדה. לדבוק באדמה.

2. "נושא הפליטים הוא החשוב ביותר עבור העם הפלסטיני. הוא קדוש יותר משאלת ירושלים, ואם שאלת שיבת הפליטים מ 1948- לאדמתם ולרכושם לא תיפתר, השאלה הפלסטינית לא תמצא את פתרונה לעולם. אנו פונים עכשיו בבקשה לנציגים הפלסטינים, לנציגים הערבים ולמדינות הערביות, שלא יעשו מניפולציה בשאלת הפליטים. אין כל תחליף לשיבה לפלסטין - לא קבלת פיצויים, לא הישארותנו כאן ולא יישובנו-מחדש. כמו כן אנו מסרבים לכל נושא ההגירה מכאן. אין כל תחליף לשיבה". (מוחמד נופל, נולד בספוּריה (ציפורי) בנפת נצרת, כיום גר במחנה פליטים עין אל-חילווה שבלבנון)

3. "מחנות הפליטים נקראו [בתחילה] מקום מקלט ועד היום כך מכנים אותם הפליטים. הם ימשיכו לראות בהם מקום מקלט עד שנשיג את זכותנו לשוב. אני דבק במולדתי שאין לה תחליף. הזכות הזו עוברת מדור לדור. לכן אני מלמד את ילדיי את הגאוגרפיה ואת ההיסטוריה של פלסטין ומעודד אותם לחזור ולבקר בכפר המוצא שלהם". (חאלד מנסור, נולד באוּם אל-זינאת בנפת חיפה, כיום גר בשכם)

4. "אסור לנו לחזור על טעותם של הישראלים ולהפוך את קיומנו בארצנו לתלוי באי-קיומו של העם שכבר חי שם. הישראלים או היהודים חשבו שקיומם על אדמת פלסטין פירושו אי-קיומו של האחר. אנו איננו חושבים כך. אנו רוצים את זכות השיבה כתביעת זכאות אינדיווידואלית וקולקטיבית על האדמה שממנה גורשנו. איננו רוצים לומר להם לעזוב וכן איננו שואפים לפצל את מדינתם". (איסמאעיל אבו השאש, נולד בעראק אלמנשיה בנפת עזה, כיום גר בגדה המערבית).

5. "לעתים קרובות אנחנו שומעים את הטענה האומרת שאי אפשר להחזיר את השעון לאחור. מה שקרה ב 1948- הוא היסטוריה. אין דרך לחזור אל העבר, אך משמעות זכות השיבה עבור הפליטים אינה חזרה לאחור בזמן. הם עצמם תופשים את העובדה הכואבת שלא ניתן לחזור לחיים שהיו לפני מלחמת 1948 . השיבה בעיניהם מתייחסת לעתיד, לתחילתם של חיים חדשים.
אינכם יכולים לתאר לעצמכם מה זה להיות פליט כל ימי חייך. אינכם יכולים לתאר לעצמכם את ההרגשה שתמשיך להיות פליט גם בעתיד ושגם ילדיך יהיו פליטים. אינכם יכולים לתאר לעצמכם את ההרגשה הזו ועד כמה היא משפיעה עליך כבן אדם". (היפא' ג'מאל, נולדה בחיפה, כיום גרה בלבנון).

6. "בניגוד לטענת הישראלים, אני רוצה לחיות במולדתי בשלום עם הישראלים. כאשר אני אומר שברצוני לשוב לפלסטין אני לא מתכוון ל[יישום זכות ה]שיבה בכוח הזרוע אלא רק באמצעים של שלום. אינני דורש [הקמת] מדינה פלסטינית בתוך ישראל, כי המדינה הפלסטינית תקום בגדה המערבית, ברצועת עזה ובירושלים. השיבה תהיה הזדמנות היסטורית לישראל, כי פירושה שיבה תחת ריבונות ישראלית ולכן היא אינה מהווה איום לביטחונה שלישראל". (עיסא אלעזה, נולד בתל אלסאפי בנפת חברון, כיום גר בגדה המערבית)

(מקור הציטוטים 2-6 הוא:  הפליטים הפלסטינים וזכות השיבה, ערכת מידע בהוצאת בדיל – מרכז מידע לזכויות הפליטים הפלסטינים, בית לחם, 2002).

האם אפשר למצוא תחושות דומות וטיעונים דומים של שני העמים, היהודים שחיו בגולה והפלסטינים שחיים עדיין בגולה, בנוגע לשיבה לארץ?

"זכות השיבה" היא אחד הנושאים הטעונים ביותר בקרב כל המעורבים בקונפליקט הישראלי-פלסטיני.
ב – 11 בדצמבר 1948 התקבלה החלטה באו"ם בנוגע לנושאים שונים הקשורים למצב בפלסטין/ארץ ישראל. החלטת האו"ם הזו עסקה בהקמת ועדת פיוס של האו"ם, בהגנה על המקומות הקדושים, במעמדה של ירושלים (שכזכור הייתה אמורה להיות אזור בינלאומי, אך לאחר המלחמה הייתה מחולקת תחת שליטתן של ישראל וירדן) ועוד.
עיקר פרסומה של ההחלטה בא בעקבות הפסקה שהתייחסה לנושא הפליטים – סעיף 11:

"הפליטים אשר ברצונם לשוב לבתיהם ולחיות בשלום עם שכניהם יורשו לעשות זאת במועד האפשרי המוקדם ביותר ופיצויים ישולמו עבור נכסיהם של אלו הבוחרים לא לחזור וכן עבור אובדן ונזק לרכוש אשר, בהתאם לעקרונות המשפט הבינלאומי [...] על ועדת הפיוס לסייע לשיבתם למולדת, ליישובם מחדש, לשיקומם הכלכלי והחברתי של הפליטים וכן לתשלום הפיצויים [...]"

כאשר התקבלה ישראל כחברה לאו"ם (החלטה 273 של האספה הכללית של האו"ם, 11.5.1949), קיבלה על עצמה יישום החלטה 194, אך מעולם לא עשתה זאת. החלטה זו שבה ומאושררת במועצת האו"ם מדי שנה.

למה לדעתכם סירבה מדינת ישראל לאפשר לפליטים לשוב לבתיהם ולאדמותיהם?

1. מטעמי ביטחון
2. מתוך דאגה למקומות קליטה למהגרים היהודים שיבואו
3. מתוך רצון למדינה יהודית טהורה
סיבה נוספת אפשר למצוא במכתב הבא:

מתוך: קימרלינג ומגדל, פלסטינים עם בהיווצרותו, 1999, עמ' 135.

מה היא הסיבה הנוספת?

לחץ היהודים שכבר הניחו את ידם על הרכוש הפלסטיני הנטוש ונהנו מפירותיו.
מבחינת הפלסטינים, "השיבה" האישית והקיבוצית של הפליטים העקורים אל הכפר, אל השכונה, אל הבית, לבוסתן ולשדה שמהם נעקרו, היא מאבני היסוד של הזהות הלאומית הפלסטינית. את "זכות השיבה" מבססים הפלסטינים על עקרונות ואמנות בינלאומיות:

1. סעיף 11 בהחלטה 194 של העצרת הכללית של או"ם (דצמבר 1948):

"הפליטים אשר ברצונם לשוב לבתיהם ולחיות בשלום עם שכניהם יורשו לעשות זאת במועד האפשרי המוקדם ביותר ופיצויים ישולמו עבור נכסיהם של אלו הבוחרים לא לחזור וכן עבור אובדן ונזק לרכוש אשר, בהתאם לעקרונות המשפט הבינלאומי [...] על ועדת הפיוס לסייע לשיבתם למולדת, ליישובם מחדש, לשיקומם הכלכלי והחברתי של הפליטים וכן לתשלום הפיצויים [...]"

2. סעיף 13 בהצהרת זכויות האדם של האו"ם (דצמבר 1948), שישראל אמנם אינה חתומה עליה ולא אישרה אותה, אך בג"צ אימץ את עקרונותיה בפסקי הדין שלו:

"לכל אחד ישנה זכות לעזוב כל ארץ, כולל ארצו שלו, ולשוב לארצו".

3. סעיף 49 באמנת ז'נבה הרביעית (1949), אמנה המחייבת את כל המדינות שהן צד בסכסוך אלים, כולל אלו שאינן חתומות עליה, כגון ישראל:

"אסורה העברה בכפייה של מוגנים, יחידים או רבים, וכן אסור גירושם של מוגנים מתוך שטח כבוש אל שטחה של המעצמה הכובשת או אל שטחה של כל מדינה אחרת, כבוש או שאינו כבוש, יהיה המניע להם אשר יהיה. אף על פי כן, רשאית המעצמה הכובשת לקבל על עצמה את פינויו השלם או החלקי של אזור מסוים, אם ביטחון האוכלוסייה או שיקולי הכרח צבאיים ידרשו זאת. פינוי כזה אסור לו שיגרור עקירתם של מוגנים מעבר לגבולות השטח הכבוש, אלא אם כן אי אפשר, מסיבות של ממש, למנוע את עקירתם. האנשים שפונו כך יוחזרו לבתיהם מיד לתום פעולות האיבה באותו שטח."

4. סעיף 12 באמנה הבינלאומית בדבר זכויות אזרחיות ופוליטיות (1966), אותה אישררה מדינת ישראל:

"לא תישלל באורח שרירותי מאיש הזכות להיכנס לארצו הוא".

במהלך השנים מאז 1948 התפתחו כיוונים ואסטרטגיות שונות לאפשרויות המימוש של זכות השיבה:
רוב הפלסטינים רואים ב"שיבה" זכות עקרונית שאין לוותר עליה ואף לא להמירה בפיצויים או בשיקום הפליטים בארצות מושבם.
ארגון בדיל (BADIL), ארגון פלסטיני היושב בבית לחם ומטרתו להגן על זכויות הפליטים והעקורים הפלסטינים ולקדם אותן, טוען:

"פליטים פלסטינים אינם שונים מפליטים אחרים ברחבי העולם. בדיוק כפי שפליטים אחרים רוצים לשוב למקום לו הם קוראים בית, עד כמה שהדבר קשה להשגה בעקבות רדיפות, סכסוכים מזויינים והרס רקמת החיים, כך גם הם רואים בשיבה את הפתרון העיקרי למצבם. [...] הכרה בזכות השיבה של הפליטים הפלסטינים היא גם הכרה במה שקרה להם, בהיסטוריה האישית והקולקטיבית שלהם, ובחוסר הצדק שהם חוו. [...] זכות השיבה אינה חזרה לעבר. השיבה קשורה יותר לעתיד. היא למעשה נוגעת בהתחלה חדשה, מענה לתחושת השייכות העמוקה לאדמה ממנה נקרעו הפליטים לפני מספר עשורים, והיא עוסקת בבניית היחסים של פלסטינים ויהודים המבוססים על צדק ושוויון. שיבה, אם כן, היא למעשה החזרת הזכויות, כל הזכויות". (מתוך: Q&A – What you need to Know about Palestinian Refugees and Internally Displaced Persons, Badil Resource Center, 2011)

חלק מאנשי הרוח הפלסטינים וגם רבים מחברי הרשות הפלסטינית תומכים במימוש זכות השיבה במסגרת מדינה פלסטינית שתקום לצד מדינת ישראל. המחזיקים בגישה זו גורסים כי מבחינה עקרונית והצהרתית זכות השיבה המקורית תקפה, אך מבחינה פוליטית-מעשית תתבצע השיבה לתחום המדינה הפלסטינית ולא לגבולות מדינת ישראל. בכל מקרה זכאים הפליטים לתבוע פיצויים תמורת רכושם שהופקע על ידי מדינת ישראל.
מאידך, ישנם פעילים וארגונים (ביניהם עמותת זוכרות) הטוענים כי יש לקדם דיון ציבורי על כיצד השיבה יכולה לקרות באופן מעשי, לכל המקומות מהם גורשו הפלסטינים. דיון כזה יוכל לקדם את מימוש השיבה, כי הוא יתמודד עם האתגרים והקשיים הממשיים של המציאות ויחסי הכוח הקיימים בארץ היום בסוגיות כמו: מרחב ושטח, אוכלוסייה, אופי המדינה והחברה, יחסי יהודים ופלסטינים, זיכרון והנצחה, סוגיות סביבתיות, מעמדיות, חינוכיות, תעסוקתיות ועוד .

כמה מהפליטים הפלסטינים יממשו בפועל את זכות השיבה? קשה להעריך. בשנת 2003 ערך "המרכז הפלסטיני למדיניות ולחקר דעת קהל" שברמאללה סקר בקרב הפליטים הפלסטינים בגדה המערבית, ברצועת עזה, בירדן ובלבנון (למרות שישנם פליטים רבים במקומות נוספים בעולם). מטרת הסקר הייתה לבדוק כיצד יתנהגו הפליטים אם תינתן להם זכות השיבה. מספר הפליטים שהביעו את רצונם לממש את זכות השיבה על ידי חזרה למדינת ישראל היה 373,673 ( כ – 9%), מתוך מספר כולל של פליטים הרשומים באונר"א ביוני 2003 של 4,082,300. חוקרים ישראלים וחוקרים פלסטינים הביעו ביקורת קשה על הסקר, פקפקו בתוצאותיו וטענו כי הן אינן משקפות את המציאות. הערכות אחרות נעות בין שליש למחצית מקרב הפליטים הפלסטינים הטוענים שיממשו את זכות השיבה למדינת ישראל במידה ויוכלו. אחת הטענות נגד מחקרים אלו, היא כי הם מניחים שהאפשרות היחידה היא שיבה למדינת ישראל ומרבית הפליטים אכן רוצים לממש את השיבה, אך לא יממשו אותה כל עוד מדינת ישראל מוגדרת כמדינה לעם היהודי בלבד וממשיכה לכבוש, לנשל ולהפלות את הפלסטינים, ולכן הסקרים מוטים ולא אמינים.

דיון

• מה אתם חושבים על הדרישה של הפלסטינים להכיר בזכות השיבה שלהם למולדתם?
• האם אתם יכולים לדמיין מצב כזה שבו חוזרים חלק מהפליטים הפלסטינים לארץ, מקימים בה מחדש את ביתם, וחולקים יחד אתנו, היהודים, את המרחב הזה כאזרחים שווי זכויות? נסו לדמיין את החיים שלנו אחרי השיבה – מה השתנה? מה איבדנו? מה הרווחנו?