ממי קנו הציונים את הקרקעות וכיצד העברת הבעלות השפיעה על הפלסטינים שחיו עליהן ומצאו בהן את פרנסתן; האם התנועה הציונית נתנה על כך את הדעת? סדק זה מקשר בין המאבק העכשווי של תושבי כפר שלם נגד פינויים מהמקום לבין ההיסטוריה של פינוי הפלאחים הפלסטינים מאדמתם לאחר שרכשו היהודים את הקרקעות במהלך תקופת המנדט.

מיקום הסדק בתכנית הלימודים:
יחידה 4, בונים את מדינת ישראל במזרח התיכון: פרק המבוא, בנין הבית הלאומי בשנים 1945-1920: ג. מסגרות כלכליות, חברתיות ותרבותיות - בחלק העוסק בהתיישבות. 

הווה - כפר שלם

בשנת 1948 החליטה המדינה ליישב בכפר הפלסטיני סַלַמָה, ש-7,600 תושביו נמלטו במהלך הקרבות ולא הורשו לחזור, מהגרים יהודים בעיקר מתימן, במטרה למנוע את חזרתם של הפלסטינים לבתיהם. שם המקום הוסב מסלמה לכפר שלם, ושטחו סופח לעיריית תל-אביב. כ – 20,000 תושבים יושבו בבתי הכפר ובמשך השנים, כאשר המשפחות הלכו והתרחבו, נבנו צריפים ומבנים קטנים נוספים על מנת להתגבר על הצפיפות שהלכה וגברה. חשוב לציין, שהקרקע שעליה יושבו מעולם לא נרשמה בבעלותם, אלא נשארה בבעלות המדינה. 
במשך השנים יושמו פרויקטים של "פינוי פיצוי" לתושבי כפר שלם ומאות משפחות פונו וקיבלו פיצויים נדיבים ודירות חלופיות, במטרה לחסל את שכונת העוני הקשה שהתפתחה שם. אך כ 300 משפחות נותרו בבתיהם ולא פונו או קיבלו פיצויים .
האדמות שעליהן בנויים בתי כפר שלם נמכרו במהלך השנים הללו לקבלנים וליזמים פרטיים המעוניינים לפנות את 300 המשפחות שנותרו במקום, על מנת להקים פרויקטים רווחיים של דיור, שלפי הערכות יכניסו ליזמים סכום של כ - 660 מיליון שקלים. גובה הפיצויים המוצע לחלק מהתושבים הוא בסדר גודל של 1.6 מיליון ₪ למשפחה. אך תושבי הכפר טוענים שהפיצויים אינם הוגנים, שכן הקרקע שעליה הם יושבים כבר 67 שנים שווה הרבה יותר ושסכום הפיצויים אינו מאפשר להם לרכוש דירה בעיר בה גדלו, חיו, הקימו משפחות ובה הם רוצים להישאר.

צפייה בכתבה של הטלוויזיה החברתית על כפר שלם 

דיון

הפעולות של הקבלנים והיזמים ובעלי ההון נעשות על פי חוק. משטרת ישראל היא זו שפועלת ומפנה את התושבים המסרבים להתפנות.

• האם קיים פער בין החוק לצדק בסיפור הזה?
• מי התוקפן והאלים בסיפור, התושבים המסרבים להתפנות ומתבצרים בביתם, או בעלי ההון הדורשים לפנות אותם?
• איזה פתרון אתם הייתם מציעים?

מבט מההווה אל העבר

הסיפור הזה מזכיר את פעולותיה של התנועה הציונית בראשית דרכה כאן בארץ. אחד מיעדיה המרכזיים של התנועה הציונית מראשית הדרך היה הקמת ישובים ורכישת קרקעות, או על פי מונחי התקופה "גאולת קרקעות". ההתיישבות נועדה לחזק ולבסס את האחיזה היהודית בארץ ואת הצדקת הבעלות על הארץ, שכן מי שמעבד את אדמותיה הוא גם הבעלים שלה. לשם הגשמת אידיאל זה היה צורך ב"כיבוש הקרקע", כלומר הקמת יישובים יהודיים חדשים על כמה שיותר קרקעות ברחבי הארץ.

שימו לב לטרמינולוגיה – "כיבוש הקרקע", איך לדעתכם כבשו הציונים את הקרקע?

עד 1948 כל האדמות שעליהן התיישבו היהודים ניקנו בכסף ועל פי חוק מבעליהן. הכסף לרכישת הקרקעות הגיע מקרנות לאומיות שהקימה התנועה הציונית, כדוגמת: קרן קיימת לישראל. יהודים ציונים ברחבי העולם תרמו לקרנות אלו על מנת לקדם את ההתיישבות היהודית בארץ. רוב בעלי הקרקעות הערבים, האפנדים, לא ישבו על אדמתם אלא בערים הגדולות או אף מחוץ לגבולות הארץ. את הקרקעות עצמן עיבדו במשך שנים רבות איכרים (הנקראים בערבית פלאחים), ששילמו לבעלי הקרקע בתנובה חקלאית. משניקנו הקרקעות מבעליהן נאלצו הפלאחים שישבו עליהן והתפרנסו מהן דורות על גבי דורות, לפנות את בתיהם ולוותר על מקור פרנסתם. חלק מהפלאחים עברו לערים הגדולות, צעירים רבים נתלשו ממשפחותיהם ומהקהילות שלהם בחיפוש אחר מקורות פרנסה חדשים. אחרים מצאו עבודה ביישובים היהודים, כשכירי יום פשוטים בשכר נמוך ובתנאי עבודה גרועים, ורבים נותרו ללא מקור הכנסה וללא בית. 

נסו לדמיין את עצמכם כנערות וכנערים פלסטינים הנאלצים להיעקר מבתיכם וממשפחותיכם, שכן הקרקע שעליה ישבה משפחתכם במשך דורות רבים נמכרה לאותם יהודים שהגיעו מאירופה והחליטו להתיישב כאן. מה הייתם מרגישים כלפיהם? 

לעתים הגיבו האנשים שאיבדו את בתיהם באלימות ואף ניסו לשדוד ולגנוב מהמתיישבים החדשים, הן מתוך עוינות כלפי אלו שנישלו אותם והן בלית ברירה, מתוך ניסיונות הישרדות.

המקום שהוקצע למגורינו נמצא בזיכרון העתיקה, במקום שהיה סמרין. הכפר סמרין, כפי שסיפרו, היה מיושב קודם פלחים "חרתים", "אריסים" והאדמה כולה היתה שייכת לאיזה אפנדי. כאשר מכר את האדמה, לא נשאר להם לאריסים כלום, אלא לעזוב את המקום ולהתפרנס מגנבה ומשוד. הם, שהיו גרי המקום מקודם, בקיאים בכל השבילים, המערות ונקיקי הסלעים, לעתים תכופות היו מנסים את מזלם, וכמעט שלא שבו
בידיים ריקות. (מתוך יומנו של מיכל פוחצ'בסקי)

וכך מתאר יצחק אפשטיין, במאמרו המפורסם "שאלה נעלמה", את המראות הקשים של עזיבת הפלאחים את בתיהם:

עוד היום תצלצל בעיני הקינה שנשאו ערביות ביום שעזבו משפחותיהן את הכפר ג'עוני, הוא ראש-פינה, ללכת ולהתיישב בחורן אשר מעבר לירדן מזרחה. הגברים רכבו על החמורים והנשים הלכו אחריהם הלוך ומרר בבכי, וימלא העמק קינתן. לרגעים עמדו ונשקו את האבנים והעפר... (יצחק אפשטיין, "שאלה נעלמה", 1907)

אפשטיין היה מוטרד מאד מגורלם של הפלאחים. במרכז המאמר שלו עומדת שאלת הקרקע: כיצד אנו רוכשים אדמה מבעליה הערביים וכיצד אנו מפנים מאדמה זו את הפלאחים, הקשורים אליה קשר עמוק. וכך הוא כותב:

בשעה שאנו מרגישים את אהבת המולדת בכל עזוזה אל ארץ אבותינו, אנו שוכחים שגם לעם החי בה עתה יש לב רוגש ונפש אוהבת. הערבי, ככל אדם, קשור הוא במולדתו בעבותות חזקים. (יצחק אפשטיין, "שאלה נעלמה", 1907)

בשנים שלאחר מלחמת העולם הראשונה התגברה רכישת הקרקעות ובמחצית השנייה של שנות ה – 30 החל מרוץ התיישבותי שמטרתו אסטרטגית, קביעת גבולותיה של המדינה היהודית העתידית. ההנהגה הציונית האמינה שהתפרשותה של ההתיישבות היהודית תיקבע בסופו של דבר את גבולותיה של המדינה היהודית העתידה לקום ומכאן החשיבות של רכישת קרקעות בכל מקום אפשרי בארץ ובעיקר באזורי הספר. 

איך לדעתכם הגיבו הפלסטינים ומנהיגיהם למכירת קרקעות ליהודים? 

העלייה בהיקף רכישת הקרקעות מאז 1929 משכה את תשומת ליבה של התנועה הלאומית הפלסטינית, והמאמץ למניעת מכירת קרקע ליהודים הפך לאחד הנושאים המרכזיים במאבקה.
אם עד שנות העשרים נקנו רוב הקרקעות מבעלי קרקעות סורים ולבנונים, בשנות השלושים המצב השתנה ורוב הקרקעות נקנו מבעלי קרקעות פלסטינים. "הוועד הפועל הערבי" ו"המועצה המוסלמית" העליונה הגיעו למסקנה שיש לנהל מסע הסברה בין בעלי הקרקעות לבל ימכרו את אדמותיהם ליהודים וללחוץ על הממשלה שתאסור מכירות כאלה.
אולם מסע זה לא הצליח להשיג את יעדו, שכן סיכויי הרווח מהמכירות היו חזקים מכל נימוק לאומי, עד כדי כך שגם מנהיגים פלסטינים חשובים לא עמדו בפיתוי של רווחים ומכרו את קרקעותיהם ליהודים.
ב – 1931 נוסדה "קופת האומה" הערבית כמכשיר לגיוס כספים לתנועה הלאומית הפלסטינית ובמהרה הפכה לחברה שיועדה לרכוש קרקעות במטרה למנוע את מכירתן ליהודים. בשנים 1945-1943 הצליחה "קופת האומה" לאסוף למעלה מ – 100,000 פאונד פלסטיני (לא"י) והפריעה לביצוע עסקות קרקע עם יהודים בכל רחבי הארץ, בדרך של רכישת כ- 15,000 דונם שעמדו להימכר ליהודים, תביעות משפטיות, איומים על חיי המוכרים והוקעה פומבית של מוכרי קרקע ערבית.
ה"וועד הפועל הערבי", "המועצה המוסלמית העליונה" ופעילי האגודות הלאומיות המריצו את האריסים, הפלאחים, שלא יעזבו את הקרקעות שנמכרו ליהודים, וכאשר נאלצו אלה לפנות בכל זאת את אדמתם, עשתה ההנהגה הפלסטינית שימוש פוליטי במקרים אלה. בעקבות המרד הערבי (1939-1936)  נשאו המאמצים הללו פרי ובפברואר 1940 פרסם הנציב העליון את "התקנות להעברת קרקעות", לפיהן חולקה הארץ לשלושה אזורים. באזור הראשון – שכלל את הגליל המערבי והמרכזי, יהודה, שומרון והנגב הצפוני (63% משטח הארץ) נאסרה לחלוטין העברת בעלות על הקרקע לידי מי שאינו ערבי פלסטיני. באזור השני – שכלל את הנגב הדרומי והערבה, עמקי הירדן ובית שאן והגליל העליון והמזרחי (כ – 32% משטח הארץ) הוגבלו העברות בעלות על הקרקע והותנו באישור מוקדם של הממשלה. האזור השלישי – שכלל את מישור החוף, עמק זבולון וסביבות ירושלים (כ – 5% משטח הארץ) נקרא "אזור חופשי" ובו לא הייתה הגבלה על עסקאות מקרקעין. בתום תקופת המנדט כ – 7 אחוזים מהקרקעות בארץ היו בבעלות יהודית. 

צפייה: קטע מהסרט "יומני יוסף נחמני", במאית: דליה קרפל, טרנספקס הפקות,  2005, ישראל (15 דקות ראשונות על קניית קרקעות על ידי קק"ל).

דיון

• רכישת הקרקעות מבעליהן הערבים נעשתה על פי חוק, האם יש פסול בכך? 
• האם כל מה שנעשה על פי חוק הוא גם צודק?

כשאנחנו חושבים על המושג "כיבוש" אנחנו חושבים על צבא ואלימות פיזית. כל מסירת קרקע הנעשית באופן חופשי וללא כפייה, אינה נחשבת כקרקע כבושה. אך האם כוח ואלימות באים לידי ביטוי רק באמצעות כלי נשק, אלימות פיזית ושפיכות דמים? האם הון כלכלי אינו משאב של כוח? האם באמצעות הון כלכלי אי אפשר להפעיל אלימות, כפי שראינו בסיפור של כפר שלם היום?
התנועה הציונית הגיעה עם משאבים כלכליים עצומים באופן יחסי למשאביה הכלכליים של האוכלוסייה הפלסטינית שחיה בארץ. יהודים מכל העולם תרמו את כספם על מנת שהקרקע עליה ישבו פלסטינים מזה מאות שנים, תעבור לידיים יהודיות. בעלי הקרקעות שנאלצו לעתים להתמודד עם בעיות כלכליות קשות והיו חייבים להשיג מזומנים, מכרו את חלקותיהם לכל מי שהיה מוכן לקנות, והתנועה הציונית הייתה מוכנה לקנות. חלק מבעלי הקרקעות היו רודפי בצע, שחיפשו אחר עסקה כלכלית טובה.
לתנועה הציונית היה אמנם כסף, אך היא הייתה זקוקה גם למידע אילו קרקעות כדאי לקנות ואילו בעלי קרקעות צריכים או מתכוונים למכור את אדמותיהם. את המידע על המוכרים הפוטנציאליים והן על טיב הקרקעות השיגו המוסדות הציוניים מסוכנים פלסטינים שפעלו עבורם תמורת כסף. הסוכנים הללו, שפעמים היו ספסרי קרקעות מקצועיים ולעתים מנהיגים מקומיים, מסרו מידע על בעלי קרקעות שחייבים למכור את אדמותיהם על מנת להילחץ ממצוקה כלכלית. לאחר שאותרו המוכרים הפוטנציאלים היה צריך לשכנע אותם למכור את הקרקע דווקא ליהודים. הסוכנים הפלסטינים נקטו באמצעים שונים על מנת לשכנע את המוכר הפוטנציאלי, לעתים דאגו להחמיר את מצוקתם הכלכלית כך שלא תהיה להם ברירה אלא למכור במהירות האפשרית ופעמים אחרות, רכשו הם את הקרקעות בכספים שקיבלו מהמוסדות הציונים ולאחר מכן העבירו אותם לבעלות יהודית.
חשוב לזכור, כי גם לפני הגעתם של הציונים לארץ נמכרו קרקעות שעליהן ישבו אריסים, אך בעוד שבמכירת קרקע של ערבי לערבי אחר, נשארו האריסים על אדמתם, הרי במכירת קרקע ליהודים המצב השתנה. עיקרון ה"עבודה העברית" והתפיסה שקרקע שנקנתה על ידי כספי הלאום היהודי מיועדת אך ורק להתיישבות יהודית, שהיו חלק מרכזי מתפיסת העולם הציונית, הובילה לכך שהאריסים נדרשו להתפנות ממקומות מגוריהם ולאבד את מקור פרנסתם.
במציאות הכלכלית-חברתית של החברה הפלסטינית, יכולת הקיום של האריסים/הפלחים שעיבדו את הקרקעות עד למכירתם הייתה נתונה בסימן שאלה גדול. התעשייה בכלכלה הפלסטינית לא הייתה מפותחת מספיק בשביל לקלוט את כל הנפלטים מן הקרקעות שנמכרו. התנועה הציונית נתנה על כך את הדעת, לא בהכרח בגלל שיקולים של מוסר וצדק, אלא מתוך חשש שתופעת הפלחים שנושלו מאדמתם עלולה לגרום לנזק פוליטי ולפגוע במטרות הציוניות. לפיכך גובשו מספר פתרונות לבעיית הפלחים שאיבדו את אדמתם ופרנסתם. לפלחים הוצאו פיצויים כספיים. סכום הפיצויים לא היה קבוע, אך לרוב אמור היה להספיק לסידורו של הפלח בשטח חקלאי אחר ולבניית בית חדש. 
במקרים אחרים סיפקו לפלחים קרקעות אחרות שבהם יכלו להקים את בתיהם ולהתפרנס מעבודת החקלאות. פעמים שולבה העברה למקום החדש עם מתן פיצויים כספיים. 
מן הפתרון של העברת הפלחים הפלסטינים לשטחים אחרים צץ ועלה הרעיון של העברת אוכלוסיות גדולות, במילים אחרות "טרנספר". לשם כך, תוכננו רכישות שטחים גדולים בארצות ערביות שכנות, בעבר הירדן ובסוריה.
בן גוריון פנה לשר המושבות, אורמסבי גור בנוגע לרעיון זה: 

"עכשיו עוד אי אפשר ליישב יהודים בעבר הירדן, יש לפחות לתת לנו את הרשות לרכוש קרקעות שם, כדי ליישב בהן ערבים מארץ ישראל, שאנו רוכשים מהם את קרקעותיהם." (ז'ק קנו, בעיית הקרקע בסכסוך הלאומי בין יהודים לערבים 1990-1917, עמ' 47)

אולם הנציב העליון, סיר ארתור וואקוף, שהיה דווקא תומך נלהב בתנועה הציונית, התנגד לכך, בטענה שהדבר יתפרש כגירוש האוכלוסייה המקומית, שזכויותיה מוגנות על ידי המנדט, לטובת המפעל הציוני.
הקורבן, אם כן, של השאיפות הציוניות, של ההון הכלכלי שהיה בידי התנועה הציונית ושל רדיפת הבצע של בעלי הקרקעות או הסוכנים הערבים, היו אותם פלסטינים "רגילים לגמרי", שאף אחד לא שאל לדעתם או התעניין בשלומם. בדומה לתושבי כפר שלם, השייכים לשכבות המוחלשות המחוסרות קשרי הון-שלטון. 

האם אפשר היה לפעול אחרת? האם אפשר לחשוב על דרך שתאפשר למהגרים היהודים לבוא ולהתיישב בארץ מבלי לפגוע בתושבים המקומיים, הפלסטינים?

התנועה הציונית יכלה לקבוע כי התיישבות חדשה תיבנה אך ורק על קרקעות שאין עליהם יישובים פלסטינים. 
אפשרות נוספת - במקום לבוא ולנשל אנשים מביתם ומאדמותיהם, יכלה הציונות לבחור לבוא ולהתערות ביושבי הארץ ולשתף עמם פעולה. כך למשל, יכלה התנועה הציונית לרכוש את הקרקעות מבעליהן ולהקים עליהן יישובים חדשים ליהודים ולפלסטינים, שיעבדו את הקרקע ביחד ויפתחו את הארץ לטובת כל יושביה באשר הם.