מה הוא אוריינטליזם וכיצד קשורה אליו הציונות; מה חשבו המהגרים היהודים הראשונים על הפלסטינים שחיו בארץ; איזה סוג של בית לאומי חשבו להקים ועוד.

מיקום הסדק בתכנית הלימודים: שתי אפשרויות:
א. בתכנית הלימודים לכיתה י', יחידה 2 הלאומיות בישראל ובעמים ראשית הדרך עד 1920: בחלק העוסק בפעילותיהם של הציונים בא"י עד מלחמת העולם הראשונה.
ב. כמבוא לתכנית הלימודים לכיתה י"א, יחידה 4: בונים את מדינת ישראל במזרח התיכון.

בשנת 1905 נשא יצחק אפשטיין, איש העלייה הראשונה, נאום בקונגרס הציוני השביעי שנערך בבאזל. נאום, שהתפרסם שנתיים מאוחר יותר כמאמר בעיתון בשם "שאלה נעלמה".

מה היא לדעתכם אותה שאלה נעלמה שבה עוסק הנאום/המאמר?

כך פותח אפשטיין את המאמר:

בין השאלות הקשות הקשורות ברעיון תחיית עמנו על אדמתו, יש שאלה אחת שהיא שקולה כנגד כולן: שאלת ייחוסנו אל הערבים. שאלה זו, שבפתרונה הנכון תלויה תקומת תקוותינו הלאומית, לא נשכחה אלא נעלמה כליל מן הציוניים. (שאלה נעלמה, השילוח, 17, 1907)

הציונים אינם האירופאים הראשונים שעזבו את ארצות מולדתם ונסעו למקום רחוק להקים שם בית חדש, על אף שבאותו מקום רחוק ישבו כבר אנשים אחרים. והם גם אינם היחידים שהתעלמו משאלת היחסים שלהם עם התושבים המקומיים.

מהו מיתוס השממה? ולמה הוא חיוני לאדם הלבן?

האדם הלבן האירופאי החזיק במיתוס השממה, כלומר בכך שהמקום אליו הגיע הוא שומם ולא מפותח, על מנת לבסס את זכותו שלו על המקומות הללו ולטעון לבעלות עליהם. אם לא הייתה שממה באזורים הללו, אלא חיים מלאים, חיי חברה, כלכלה ותרבות, לא הייתה כל הצדקה להשתלטותם של האירופאים על חלקים נרחבים של העולם. מיתוס השממה, אם כן, הוא חלק מהשיח הקולוניאליסטי שרווח בעולם מהמאה ה – 18 ואילך, עת החלו המעצמות האירופאיות לפרוש את זרועותיהן הארוכות לאזורים החדשים שנחשפו בפניהם.
התנועה הציונית, מנהיגיה ורעיונותיה, התפתחו באירופה וינקו מהמורשת האירופאית תפיסות רבות, כדוגמת הלאומיות וכדוגמת מיתוס השממה. גם הסיפור הציוני משתמש באותו המיתוס על מנת להצדיק את דרישתנו כיהודים לבעלות על הארץ הזו. לא רק שיש לנו שטר בעלות כביכול, בן קרוב ל – 2,500 שנה, שטר בעלות שנמצא בתנ"ך הקדוש לעמים רבים. אלא שממילא הארץ לא הייתה נושבה ורק אנחנו הצלחנו לגאול אותה ולהפריח את השממה ששררה כאן.
כך למשל מתאר יהודה אלמוג, אחד מחלוצי העלייה השלישית, את עמק יזרעאל:

מלחמה עזה תתלקח בביצה הזאת, לא על נקלה תוותר השממה על ה"חזקה" שיש לה משך אלפי שנים, כדי להפנות את מקומה לתרבות חדשה, תרבות של חלוצי עם מתעורר. (יהודה אלמוג, 1932)

האם אכן הייתה כאן שממה?

בשנת 1867, 65 לפני התיאור הזה של יהודה אלמוג, ערך הסופר מארק טוויין סיור בארץ ותיאר את אותו האזור בצורה שונה:

הנוף הנשקף...הוא כמעט יפה. מתחת השתרע עמק יזרעאל המישורי והרחב, משובץ שדות... מנוקד בשוליו בכפרים לבנים צפופי בתים. (מארק טוויין, "מסע תענוגות לארץ הקודש", 1869).

ניתן להציג צילומים שצולמו בארץ מתקופה זו המציגים את החיים הפלסטינים וחותרים תחת "מיתוס השממה" (ראו דוגמאות במצגת המצורפת לחוברת).

אז מה, האם החלוצים שיקרו?

ישנם הטוענים כי הייתה יד מכוונת מאחורי "מיתוס השממה". הנהגת התנועה הציונית רצתה לעודד הגירה לארץ ולכן הפיצה את המיתוס הזו, על אף שידעה שאין הוא נכון.
אך ישנם גם אחרים הטוענים כי הם לא שיקרו, הם פשוט לא ראו. והסיבה שהם לא ראו, שהם חוו את הארץ כשוממה, היא העובדה שהם הגיעו מאירופה והביאו עמם מורשת אירופאית קולוניאליסטית, שכללה הן את מיתוס השממה והן את התפיסה האוריינטליסטית.

אדוארד סעיד, חוקר ומבקר ספרות פלסטיני, פרופסור לאנגלית ולספרות השוואתית באוניברסיטת קולומביה, אחד ההוגים והחוקרים החשובים של המאה ה – 20, ניסח את התפיסה האוריינטליסטית שרווחה במערב ותרם רבות בכך למחקר. תפיסה זו היא למעשה האופן שבו דמיינו המערביים את המזרח. לאורך ההיסטוריה, גם בספרות וגם באמנות, ה"מערב" ראה את ה"מזרח" דרך עדשה מערבית, שמעוותת ומבזה כל מה ש'אחר' מהמוכר למערביים, עד שזה הופך לאקזוטי, מסתורי וחושני אך גם נחות ביסודו. אם המערב מייצג את "הרציונאלי", "הנאור", "המתקדם", הרי שהמזרח הוא ביטוי של "אקזוטיות" ו"אותנטיות" מצד אחד, ושל "חוסר רציונאליות", "אלימות" ו"עצלות", מצד שני.

התפיסה האוריינטליסטית האירופאית הייתה אחד הגורמים שהביאו את בריטניה להעניק לתנועה הציונית את הצהרת בלפור. ואותה התפיסה, שהיגרה לכאן יחד עם אנשי העליות הראשונות, גרמה לכך שמה שהציונים ראו לנגד עיניהם זו תרבות פרימיטיבית, המחכה לגואל, לבואו של האדם הלבן, ובמקרה הזה היהודי, על מנת שהוא יפתח אותה ויפריח את האזור הנחשל והמפגר. התפיסה הזו היא שאפשרה לציונים להגיע למסקנה שזו – "ארץ ללא עם לעם ללא ארץ".

כיצד באה לידי ביטוי התפיסה האוריינטליסטית בשני הקטעים הבאים?

האנייה טרם השליכה עוגנה, וכבר סובבוה מכל העברים סירות קטנות לבנות הטסות על פני הגלים, ועליהם מתגנדרים בבגדי צבעונין בני דודנו, מלומדי מלחמת הים. הם מכוונים את הרגע, ובין גל לגל מתקרבים אל האניה, בקפיצה אחת נתפסים באיזה כבל או שרשרת תלויה ומטפסים כקופים על מכסה האניה בעצם הליכתה. רעש, המולה, ההברה הגרונית הערבית המוזרה לך מחרישה את האוזנים, ואתה מדמה כי שודדי ים התנפלו על האניה אשר את עוגנה עוד לא השליכה! (מיומנו של מיכל פוחצ'בסקי, עלה לארץ בשנת 1885)

אז תהיה להם הארץ הקדושה לארץ החופש והדרור; לא פה יישמע קול שוטר ונוגש, והערבים בני עם הארץ יהיו נכנעים לפניהם ביראת האהבה והכבוד כלפי כל בני אירופה... והקולוניסטים האשכנזים בפרט. (זלמן דוד לבונטין במכתב שכתב שבועיים לאחר הגיעו לארץ ב - 1882)

קולות אחרים

נשמעו גם קולות אחרים ברחוב היהודי, אך אלו היו קולות בודדים. כך למשל כותב משה סמילנסקי, איש העלייה הראשונה ממקימי המושבה רחובות:

"משעתו הראשונה של הרעיון הציוני תיארה התעמולה הציונית את הארץ, אשר אליה אנו הולכים, כארץ שממה ועזובה רבה, המחכה בכליון עיניים לגואליה. ואין לגואלים האלה אלא לעלות ולהיאחז בה ולהסיר את צעיף אלמנותה מעליה. וככה גברה בלבנו בשנות הציונות הראשונות הוודאות, כי ארץ ישראל קרקע בתולה היא. ועל יסוד ודאות זו הועמדו כל השיטות הציוניות, שהכל יש בהן, חוץ מדבר אחד – תשומת לב לאותם האנשים, אשר התיישבו בארצנו לפנינו. [...] אותה ודאות מוטעית בראה גם את היחס של ביטול, אשר התיחסנו אנחנו – המתישבים הראשונים בארץ – אל בני הארץ, והיחס הזה גרם מצדו להרבה תגרות וסכסוכים קשים... ואין שום ספק בדבר, כי 'ביטול' זה הוא שגרם לנו, כי התחילו שכנינו שולחים בנו מבטי זעם, ומי יודע, עד היכן יגיעו הדברים אם לא יבוא שינוי גמור, שינוי מוחלט ביחסים האלה? [...] אם רוצים אתם לדעת, במה עלה לנו אותו הביטול, שביטלנו כל ימי עבודתנו בארץ ישראל, זה שלושים שנה, את התנאים הממשיים שמצאנו בארץ, פקחו עיניכם וראו: במשך שלושים שנה לא למדנו את שפת הארץ... אחרי שלושים שנה נשארנו אנחנו, הקרובים לערבים קרבת גזע ודת, זרים להם..." (משה סמילנסקי, "במולדת – מעשינו יקרבונו, מעשינו ירחיקונו", העולם, 29.11.1914)

גם יוסף אליהו שלוש, שנולד ביפו בשנת 1870 והיה מראשי הקהילה הספרדית בעיר, ממייסדי תל-אביב, יזם, סוחר ותעשיין, כתב באוטוביוגרפיה שלו על בעיית היחס המתנשא של הציונים שהגיעו מאירופה:

ומי שבקי קצת בתולדות ישובנו מבראשיתו יודע זאת, ששאלת ההתקרבות אל שכנינו וחיי השלום אתם זאת הייתה חובתנו הראשונה של ילידי המקום ואותה מלאנו כהשקפתנו, ואם אנו הצלחנו בעבודתנו הצלחתנו הייתה בהרבה, שאנו הערכנו והתחשבנו גם עם שכנינו שבשכנותם אנו הינו צריכים לבנות את בניננו.
אבל - ונגיד פה את האמת המרה והאיומה, אבל האמת – שמנהלינו, והרבה מבוני הישוב שבאו מן הגולה על מנת לנהלנו, לא עמדו כלל וכלל על הערך הגדול של יחסי השכנים, על הכלל היסודי והפשוט הזה. הם אולי לא הבינו או לא חפצו לעמוד עליו ובאי עמדתם בשאלה זו, יש עכשיו הרבה להאשים ששאלה זו נסתבכה כל כך ושנעשתה להשאלה המכאיבה מאד בישוב [...] (יוסף אליהו שלוש, פרשת חיי, 1931)

דיון

• מה בעצם אומרים השניים? מה מביא אותם להסיק את המסקנות הללו?
• מדוע לדעתכם, למרות האמירות הללו שנשמעו כבר לפני 100 שנה, עדיין מתעלמים בתכנית הלימודים בהיסטוריה מסוגיה זו ונמנעים מלעסוק בעובדה שהייתה קיימת כאן אוכלוסייה פלסטינית שלה חיי כלכלה, תרבות וחברה עשירים?