אילו יחסים היו בין יהודים לערבים לפני בוא הציונות; כיצד השפיעה הגעת היהודים הציונים מאירופה על מרקם החיים בארץ; האם הלאומיות הייתה טובה לתושביה הוותיקים של הארץ
מיקום הסדק בתכנית הלימודים: שתי אפשרויות:
א. בתכנית הלימודים לכיתה י', יחידה 2 הלאומיות בישראל ובעמים ראשית הדרך עד 1920: כמבוא לחלק העוסק בפעילותיהם של הציונים בא"י עד מלחמת העולם הראשונה.
ב. כמבוא לתכנית הלימודים לכיתה י"א, יחידה 4: בונים את מדינת ישראל במזרח התיכון.
פרופסור מנחם קליין עוסק בחלקו הראשון בספרו החדש "קשורים – הסיפור של בני הארץ" בחייהם של האנשים "הרגילים" לגמרי, יהודים וערבים, בשלוש ערים: ירושלים, חברון ויפו בסוף התקופה העות'מאנית. הוא מתאר את מערכת היחסים הקרובה ביניהם שכללה קשרים חברתיים, קהילתיים, עסקיים ואפילו משפחתיים. גם פרופסור הלל כהן מסכים אתו ומדבר על יצירתה של זהות "יהודית-ערבית" שהתפתחה כאן בארץ, בערים המעורבות כלומר, זהות של יהודים דוברי ערבית, המעורים ומשולבים בתרבות הערבית ומושפעים ממנה ואף מנהלים אורחות חיים משותפות עם שכניהם הערבים.
יש לקרוא ביחד את הקטעים הבאים ולאחר כל קטע לשאול: כיצד מתאר הקטע את היחסים בין יהודים לערבים?
1. יעקב אלעזר בן למשפחה ספרדית בעיר העתיקה בירושלים, מספר לנו על יחסי השכנות:
הנשים המוסלמיות נהגו כבוד במנהגי הדת היהודית. שכנותיהן היהודיות היו מבקשות מהן לבלי שאוב מים מהבור המשותף שבחצר ביום השבת וזאת כדי שלא לטנף את החצר שכה עמלו לנקותה מבעוד יום. השכנות המוסלמיות נענו לבקשת שכנותיהן היהודיות ואת המים הדרושים לצרכי בתיהן שאבו לפני כניסת השבת.
(יעקב אלעזר, בתוך: מ. קליין, קשורים, 2016)
2. יוסף מיוחס, בן למשפחה ספרדית מהעיר העתיקה שעברה בשנת 1874 לגור בסילואן, מספר על חוויות הילדות שלו:
בערב כשהייתי חוזר מן ה'חדר' או בימות הפגרה והחגים, הייתי רגיל לבקר את מוחמד ואת פטמה, את עלי ואת ח'דיג'ה, שכני חביבי. מפיתם האכילוני, ומימיהם שתיתי, ולפעמים כשכיבדוני בשיחותיהם ובאגדותיהם כ'קינוח סעודה' עד שעה מאוחרת בלילה הייתי גם לן בביתם ועל ידי כך כל דרכי השכנים האלה, מידותיהם, אופן חייהם, שיחותיהם ואגדותיהם התחבבו עלי, ונהיו לי כעין 'גירסא דינקותא'.
(יוסף מיוחס, בתוך: מ. קליין, קשורים, 2016)
3. אליהו אלישר, יליד 1899, מספר לנו על החיים בירושלים:
[...] לא אחת הייתה יהודייה או ערביה נכנסת לשכנתה לשאול מצרך החסר לה [...] בתי המרחץ הציבוריים בעיר העתיקה היו למקום מפגש בין יהודים לערבים [...] היהדות הספרדית הייתה חברה פתוחה במגעיה עם יתר בני הדתות ואף לאורחים ומבקרים מן החוץ. [....] שמענו ערבית ודיברנו בחופשיות עם שכנינו. אשכנזים וגם ערבים רבים דיברו ספרדית-יהודית עד הכיבוש הבריטי. לרבים היו שותפים ערבים – מוסלמים ונוצרים – בעסקיהם גם בדורות הקודמים.
(אליהו אלישר, בתוך: הלל כהן, "חייו ומותו של היהודי-הערבי בארץ ישראל ומחוצה לה")
4. כך מספר לנו ישעיהו פרס, שנולד בירושלים בשנת 1874, וגדל בעיר העתיקה בירושלים במשפחה אשכנזית:
מעשה בבנו בן העשר של סלים אפנדי אל חוסייני ראש עיריית ירושלים שחלה במחלת הטיפוס. כשהסבתא שלי, שעזרה בזמנו להביא את הילד הזה לאוויר העולם, סרה לבית ראש העירייה לדרוש בשלומו של הילד בקש ממנה האב המודאג ללכת עם מנין יהודים לכותל המערבי להתפלל לשלומו של החולה. היא מלאה ברצון את בקשתו ובלילה שלאחר עריכת התפילה על יד הכותל בא המשבר במחלה והילד שב לאט לאט לאיתנו. בשמחתו על החלמת בנו הזמין ראש העיריה את מנין המתפללים לביתו לסעודה שהוכנה עבורם במסעדה כשרה ברחוב היהודים. במשך הזמן נשתנו יחסי השכנות. אותו ילד, מוסא כאזם שמו, שלהחלמתו התפללו היהודים התמימים על יד הכותל הקדוש להם, כשגדל וירש את מקומו של אביו כזקן משפחת החוסיינים אחרי מלחמת העולם הראשונה והכרזת בלפור היה לראש צוררי ישראל.
(ישעיהו פרס, בתוך: מ. קליין, קשורים, 2016)
דיון
אז איך לדעתכם מיחסים קרובים כל כך, יחסי שכנות ורעות, עזרה והדדיות, הפך אותו הילד, מוסא כאזם, למנהיגה הראשון של התנועה הלאומית הפלסטינית שהתנגדה לתנועה הלאומית הציונית?
קליין טוען שבטרם השתלטו התנועות הלאומיות, הפלסטינית והיהודית, על הזהות של תושבי הארץ, יחידת הזהות המקומית לאחר המשפחה, הייתה השכונה או מתחם המגורים המשותף, והתפתחה במרחב הזה זהות יהודית-ערבית ולוקל פטריוטיות. הלל כהן מסכים אתו וטוען כי התגברות העליות הציוניות לארץ והתחזקות הלאומיות היהודית והפלסטינית – פגעו בתהליכי השילוב הדתי ויחסי השכונות הטובים. יהודי ירושלים, חברון, צפת, טבריה הוותיקים נאלצו לתמרן בין הנאמנות לציונות שקסמה לכמה מהם לבין הנאמנות לשכניהם הערבים.
מה אם כן, לפי החוקרים הללו, הסיבה העיקרית לערעור היחסים הטובים?
עדויות של בני התקופה מחזקות את הטענות הללו של החוקרים.
קריאה משותפת בכיתה של הקטעים הבאים:
1. מרדכי אלקיים, יליד 1911, בן למשפחה מוגרבית שהתיישבה ביפו באמצע המאה ה – 19 עוד בטרם הגיעו העליות הציוניות, מספר לנו:
עולי המזרח לבשו אותו לבוש [כמו יתר הערבים], דיברו אותה שפה, הזקנים במבטא מרוקני והצעירים במבטא יפואי. הנשים יצאו לרחוב בלבוש צנוע, כמו נשות הערבים. [...] בדומה לערביות, לא יצאו הנשים היהודיות לקניות בשווקים, וכמובן שלא שוטטו ברחובות [...] כך נשמרה אווירה שקטה בין שתי העדות. גם יחסי השכנות היו, על כן, יחסים של כבוד. ערבי שראה פרחח מתגרה באשה יהודייה היה גוער בו ולעתים אף מכה בו. הרמוניה זו בין יהודים לערבים, שלא הייתה נעדרת יוצאים מן הכלל, הופרה על ידי העולים שבאו מרוסיה. בעיקר בלטו בשטח נשיהם ובנותיהם, ששוטטו ברחובות גלויות פנים, לבושות לבוש לא צנוע ומתבלטות לעיני כל. [...]
אף על פי כן, צעירי הקהילה היהודית שראו את 'התלהבותם' של צעירי הערבים והתחככותם בנשים ובבחורות היהודיות היו מקנאים קנאתן וגוערים בערבים. [...] לא פעם פרצו מריבות בין הצעירים היהודים לצעירים ערבים משום שקינאו לכבוד היהודיות. לעתים אף נדרשה התערבות המשטרה. [...] החלה גם הסתה נגד האירופים בכלל, בטענה שמגמתם להשתלט על הארץ ולנשל את הערבים. טענה זו הוסיפה שמן למדורה. יהודי יפו, הספרדים, היו מפריכים שמועה זו כחסרת יסוד ומסבירים את תנועת ההתיישבות כתנועה שבאה לפתור בעיות דיור בלבד.
(מרדכי אלקיים, בתוך: הלל כהן, "חייו ומותו של היהודי-הערבי בארץ ישראל ומחוצה לה")
מי הם הרוסים/האירופאים/תנועת ההתיישבות? כיצד הופעתם בארץ ערערה את היחסים בין יהודים לערבים בערים המעורבות?
2. אברהם בצראווי פירסם קריאה נרגשת בעיתון "האור", ב – 23.10.1911:
אחינו שבגולה! בבואכם להתיישב בארץ אל נא תביטו מגבוה עלינו הילידים. אל תתנכרו אלינו. די, די כבר השגיאות הרבות שעשו אחיכם שבאו לפניכם, מאי הכרתם את טבע הארץ וחייה. התקרבו נא אלינו, ואנו נקבלכם בזרועות פתוחות. הסר נסיר מעליכם את כל אבני הנגף והמכשולים, ונסול לכם את הדרך הישרה אשר בה תוכלו ללכת בבטחה. ואז, כולנו יחד נעבוד על אדמת אבותינו לטובת עמנו והמולדת.
(אברהם בצרוואי, בתוך: הלל כהן, "חייו ומותו של היהודי-הערבי בארץ ישראל ומחוצה לה")
מה מבקש בצרוואי מהמהגרים האירופאיים העתידיים? כיצד התייחסו המהגרים מאירופה ליהודים שחיו כאן? מה, לדעתכם, הן השגיאות שנעשו כבר?
3. יוסף אליהו שלוש, נולד ביפו ב – 1870 ואחד ממייסדי תל-אביב, מסכם באוטוביוגרפיה שלו את השפעת הציונות מאירופה על יחסי השכנות באופן הבא:
ומי שבקי קצת בתולדות ישובנו מבראשיתו יודע זאת, ששאלת ההתקרבות אל שכנינו וחיי השלום אתם זאת הייתה חובתנו הראשונה של ילידי המקום ואותה מלאנו כהשקפתנו, ואם אנו הצלחנו בעבודתנו הצלחתנו הייתה בהרבה, שאנו הערכנו והתחשבנו גם עם שכנינו שבשכנותם אנו הינו צריכים לבנות את בניננו.
אבל – ונגיד פה את האמת המרה והאיומה, אבל האמת – שמנהלינו, והרבה מבוני הישוב שבאו מן הגולה על מנת לנהלנו, לא עמדו כלל וכלל על הערך הגדול של יחסי השכנים, על הכלל היסודי והפשוט הזה. הם אולי לא הבינו או לא חפצו לעמוד עליו ובאי עמדתם בשאלה זו, יש עכשיו הרבה להאשים ששאלה זו נסתבכה כל כך ושנעשתה להשאלה המכאיבה מאד בישוב [...]
ואת זה הבינונו אנו ילידי הארץ מזמן רב, עוד לפני הכבוש הבריטי, ותיכף אחריו. אבל מנהלינו, שנהלו את האניה הסוערת של הישוב על ראשינו ובלי ידיעתנו, שעשו זה מברלין לפני המלחמה, ומלונדון אחרי המלחמה, הם לא רצו בזה להתחשב בדעתנו, כי אחרת חשבנו על זה אנו ילידי המקום, והם תמיד השתדלו רק להשתיק את קולנו הנכון בשאלה זו כקול קורא במדבר.
(אליהו אהרן שלוש, פרשת חיי, 1931)
עד כמה משמעותית בעיניו מערכת היחסים בין יהודים לערבים? כיצד היא משפיעה על החיים היהודים בארץ? מי אשם לטענתו בהתדרדרות היחסים הללו?
דיון
לאחר שנחשפתם למידע הזה, האם לדעתכם, הלאומיות, הן זו היהודית והן זו הפלסטינית, עשתה טוב לתושבי הארץ הוותיקים?