אומרים ישנה ארץ / פתח דברים
מחבר.ת: תומר גרדי 2012
הספר הזה הוא הצעה. הוא הזמנה. הוא קריאה. הקורא בו נקרא, הקוראת נקראת, להכרה. להכרה של פלסטין שבתוך-תוכה של ישראל. להכרה של הנכבה הפלסטינית. להכרה בה.
לדמיין את השיבה
מחבר.ת: תום פסח 10/2012
אבל אולי נדמיין משהו אחר? מטוס נוחת בנתב"ג עם "עולים חדשים" ממחנות הפליטים בלבנון. פוליטיקאי נפוח אחד נמצא פה לקבל את פניהם, עם חיוך רחב. הפליט הראשון יורד מהמדרגות, לוחץ ידיים
צילום אויר
מחבר.ת: תאופיק דעאדלה 09/2012
מלבד מוסדות הדת היו בעיר אללד הערבית פלסטינית ב 1948, שווקים, בתי מרחץ, מפעלים לייצור סבון ואף פונדק (ח'אן). מבנים אלו נהרסו על ידי מדינת ישראל ברובם כמו שאר בתי העיר והעדות להם נותרה רק בצילומים שקדמו להרס. אחד הצילומים הללו הוא צילום אוויר שצולם בשנת 1936 מגובה של אלפיים מטר מעל העיר.
מרחב מסוכסך
מחבר.ת: דנית שחם 09/2012
הספר חושף עד כמה הניטראליות היא מדומה, ועד כמה המרחב שלנו מעוצב ונשלט, באמצעות יחסי הכוחות הלאומיים הבלתי שוויוניים. בסיורים שהוא מציע למשוטטת הסקרנית נראה כי המרחב מגוייס דרך קבע למאבק על יצירת סיפור הגמוני
לקראת ארכיון משותף / עדויות מצולמות של לוחמים ציונים מ-1948
מחבר.ת: איתן ברונשטיין אפריסיו. צילומים: אלאונור מרזה 09/2012
בקולנוע הדוקומנטרי כמעט תמיד מעדיפים את הקורבנות על פני המחוללים. תערוכה זו היא נסיון לתעד את סיפוריהם של השחקנים הקטנים בטיהור האתני של פלסטין, נסיון לתת למחוללים לספר את הסיפור שלהם עצמם
בין הגלוי לנסתר // מסע מאכזיב לאלזיבּ, מסע מבצת לאלבַּסָּה
מחבר.ת: רונין זיו-לי ואורנה מרטון 2012
חוף אכזיב הקסום הוא כיום אתר תיירות וטיול מפורסם. הפעם נטייל לאותו המקום בדיוק, ונראה בו את מה שאולי פספסנו בביקורינו הקודמים. בסיור זה נכיר את אלזיבּ ואלבסה, שני כפרים פלסטיניים שבהם חיו אלפי אנשים עד ל 14- במאי 1948 , אז כבשה ה”הגנה” את שני הכפרים.
לצלם את שרידי היישובים מהנכבה: אירוע נעילה לתערוכה "מה שאיננו"
מחבר.ת: איתן ברונשטיין אפריסיו 08/2012
פעולת הצילום מאפשרת פרקטיקה של מקום שאנחנו מנסים להחזיר אליו בעלות נגד הבעלות של המדינה, לכן יש כאן עוגנים לעתיד מבעד לאלימות שהושקעה בהפיכת פלסטין באלימות של חוק ההרס לישראל
אחד שנשאר, אחד שנהרס // סיור בעילבון ובכפר ענאן
מחבר.ת: ראמז עיד 2012
סיור זה משלב בחלקו סיור בעילבון, כפר פלסטיני שתושביו גורשו בכוח ב-1948, אך הורשו לחזור לבתיהם בסופו של דבר, בשונה מכל כפר אחר בארץ.
