הסכמי אוסלו מהווים תזכורת קשה לצורך הדוחק להתמודד עם בעיות היסוד של הכיבוש והקולוניאליזם בטרם תתאפשר התקדמות משמעותית לקראת יישוב הסכסוך. הם מדגישים את הדחיפות שבגיבוש פתרון צודק ומקיף, כזה המעמיד בראש סדרי העדיפויות את שיבת הפליטים הפלסטינים, הגדרה עצמית לפלסטינים, וזכויות שוות לכל.
הסכמי אוסלו, שנחתמו לקול תרועות בינלאומיות לפני שלושים שנה, הוצגו כצעד הסטורי לשלום בין הישראלים לפלסטינים. אולם מנקודת מבט ביקורתית מתבררת האמת הכואבת, כי ההסכם נועד בראש ובראשונה לשרת אינטרסים פוליטיים וכלכליים ישראליים, לקדם את האג'נדה הפוליטית של ישראל, ולטפח את מפעל ההתנחלויות הקולוניאלי, ולא לחתור בתום לב לשלום וצדק לשני הצדדים.
הרציונל של מדינה יהודית בלעדית ופתרון שתי המדינות האתנו-לאומני
אחד מההיבטים של הסכמי אוסלו שנדונים רק לעתים נדירות הוא ההשלמה השקטה שלהם עם ההכרח במדינה ליהודים בלבד בפלסטין. הגיון בסיסי זה מעורר שאלות יסוד בנוגע למחויבות ההסכם לשוויון וזכויות אדם. ההתמקדות בשימור ישראל כמדינה יהודית נחשבת בעיני רבים לגילוי של אתנו-לאומנות, שמובילה בהכרח לאפליה וליחס בלתי-שוויוני כלפי התושבים שאינם יהודים.
בדומה למגעי שלום רבים בהקשר הישראלי-פלסטיני, הסכמי אוסלו התבססו על פתרון שתי המדינות, קרי, ישראל המתקיימת כמדינה יהודית לצד מדינה פלסטינית. גישה זו מושתתת על רעיון ההפרדה האתנית או הלאומית, ומעמידה את האינטרסים של קבוצה אחת מעל אלה של אחרת.
התעלמות מגורמי היסוד למאבק
הסכמי אוסלו לא נתנו מענה לגורמי היסוד של המאבק הפלסטיני. סוגיות כמו קרקע, גבולות, זכות השיבה, והזכויות הפוליטיות של כל התושבים נדחקו לשוליים. הדבר הביא לנרמול הכיבוש ולהנצחת סוגיות היסוד שממשיכות להבעיר את הסכסוך.
אינטרסים פוליטיים וכלכליים
הסכמי אוסלו אפשרו לישראל לשמר את הכיבוש תוך מיקור חוץ של ניהול תחומים מסוימים לרשות הפלסטינית. הסדר זה הקל על ישראל לשמר את שליטתה בהיבטים מרכזיים של חיי הפלסטינים, כמו בטחון וגבולות, תוך גלגול העלות הכלכלית של המנהל לתורמים בינלאומיים. כך, שירתו ההסכמים את האינטרסים הכלכליים של ישראל תוך הנצחתו של שוק פלסטיני שבוי למוצרים ישראליים, ומקור לכוח אדם פלסטיני זול.
אסטרטגיה של עובדות בשטח
במהלך שנות אוסלו, המשיכו ההתנחלויות להתרחב, במטרה מוצהרת ליצור עובדות בשטח. אסטרטגיה זו, אותה נקטה התנועה הציונית אף לפני הנכבה והקמת מדינת ישראל, נועדה להקשות מאד על הקמת מדינה פלסטינית בת-קיימא בעתיד. בעוד נציגיה יושבים אל שולחן המשא ומתן, בשטח ישראל המשיכה ליישם את האסטרטגיה היעילה הזו לנישול הפלסטינים.
הדרה פוליטית
הפלסטינים בתוך גבולות הקו הירוק נתונים להדרה פוליטית מתמשכת. הסכמי אוסלו עסקו ברשות הפלסטינית שהוקמה בגדה וברצועה, ולא נתנו מענה לזכויות הפוליטיות או לייצוג הפוליטי של הפלסטינים בתוך מדינת ישראל. אלה ממשיכים לראות כיצד אדמותיהם מופקעות לשימוש המדינה או לשם הרחבת ההתיישבות היהודית. מדיניות זו של הפקעת קרקעות ראשיתה עוד בהקמת המדינה ב-1948. הסכמי אוסלו לא כללו שום מנגנון להתמודדות עם סוגיית הקרקעות או פתרונה, מה שתורם לבידודה של אוכלוסיה זו.
בדיעבד, דומה שהסכמי אוסלו שימשו יותר כצעד אסטרטגי של ישראל להידוק אחיזתה בגדה וברצועה, תוך כדי יצירת מצג שווא של התקדמות לשלום. ההסכמים כוננו מערכת דו-מפלסית שבה ישראל שימרה בידיה את הכוח והשליטה, תוך שהפלסטינים נהנים מצורה מוגבלת מאד של אוטונומיה שבסופו של דבר משרתת את האינטרסים של ישראל.
במקום להתמודד עם הסוגיה הבסיסית שבלב המאבק הפלסטיני – הכיבוש הישראלי ומשטר הקולוניאליזם ההתיישבותי – הסכמי אוסלו פשוט נירמלו את הכיבוש. הם חיזקו את המנגנונים שלא רק סייעו לכיבוש והנציחו אותו, אלא העמיקו את שורשיו. במקום לפרק את מבני הכיבוש והקולוניאליזם ההתיישבותי, שימשו ההסכמים לחיזוקם ביתר שאת.
