על רקע מראות קורעי לב של משפחות הנחפזות לאסוף את מיטלטליהן הדלים, מזרזות את ילדיהן, ונפרדות מבתיהן ומאדמות אבותיהן, מתגבשת הבנה עמוקה: המונח "נכבה" שב להדהד במרחב, שב לרדוף אותנו. הרגעים המכמירים הללו הם תמצית החוויה של עין סמיה, ראס א-תין, אל-בקעה, ח'רבת וידאדי, והאחרון בינתיים, אל-קאבון – יישובים פלסטיניים שנעקרו לאחרונה, קורבנות של גירוש ושל אלימות מצד המדינה, כמו גם המתנחלים החמושים. לדידו של כל פלסטיני, ולדידו של כל מי שלמד את ההסטוריה הפלסטינית, המראות הללו מהדהדים את הנכבה של 1948.

ראוי לציין שאין מדובר בקשר אסוציאטיבי גרידא. המציאות המזעזעת הזו מהווה היבט בלתי נפרד של הנכבה המתמשכת. עם התמשכות הנכבה, פלסטינים עודם נעקרים ממקומם בכוח הזרוע או מכוח צו שופט, או מנגנון בירוקרטי  כלשהו, כפי שהיה גורלם מאז הקמת מדינת ישראל. והמצב בגדה המערבית החמיר משמעותית בחודשים האחרונים: חמישה מקרי עקירה תועדו בתקופה זו, וקהילות רבות נוספות נתונות בסכנה. המציאות הזו מתהווה על רקע הרוח הגבית שמקבלים המתנחלים מדמויות כגון בן גביר וסמוטריץ', שממוקמים היום בעמדת כוח חסרת תקדים בממשלה הקיצונית ביותר שהיתה בישראל. הסבל היומיומי וההפחדה היומיומית של קהילות פלסטיניות אינם רק סדיזם  – מדובר במהלכים אסטרטגיים שמטרתם לדחוק את האוכלוסיה הילידית מאדמותיה לשם המשך ההתפשטות הקולוניאלית. מהלך משותף זה של כנופיות המתנחלים ורשויות המדינה מהווה עניין דחוף שאסור להתעלם ממנו. אף שכרגע הוא מכוון כנגד קהילות רועים מבודדות, השלכותיו רחבות בהרבה. אם לא ייבלם המהלך, עתידים אינספור פלסטינים לחוות גורל דומה על בשרם.

הקהילה הבינלאומית העלימה עין מהנכבה ב-1948. אסור לה להמשיך ולהתעלם מהפליטים הפלסטינים ומזכותם לשוב. חיוני לנקוט בצעדים בטרם יתחולל גירוש המוני נוסף. כדי להבין את ההווה, עלינו ללמוד מהעבר. אפילו לפני 1948, נקטו המתיישבים הציונים בשיטות של הטרדה והפחדה כדי לעקור פלסטינים מאדמותיהם. על רקע הנרטיב העכשווי המנסה להבחין בין הציונים הליברלים לבין אלימות המתנחלים, חיוני להכיר בהקבלות ובקווי הדמיון הללו ולנתחם, ולקבל את האחריות לעוול המתמשך הזה.

מבין מקרי העקירה של העת האחרונה, בולט מצבה של קהילת ראס ג'ראבה, הן בזכות עצמו והן בזכות הקשר שלו למקרים אחרים. מדוע? אין זאת רק בשל מיקומה בתוך שטח ישראל (בנגב/נקב), אלא גם כיוון שרבים מתושביה מחזיקים באזרחות ישראלית, המקנה להם לכאורה את אותן הזכויות שיש לאזרחים יהודים. אך מעמד אזרחי לחוד ומציאות לחוד. תוכניתה של ממשלת ישראל להרחיב את שטחה של דימונה אל אדמות ראס ג'ראבה כרוכה בפינוי תושביה. מציאות מצמררת זו חושפת את העובדה שאף אחד מהפלסטינים, כולל בעלי אזרחות ישראלית, אינו מוגן, ומעידה על התקיימותו של משטר אפרטהייד משני עברי הקו הירוק. המקרה של ראס ג'ראבה מזכיר את זה של אום אל-חיראן, כפר פלסטיני בדואי שהוחרב ב-2017 כדי לסלול את הדרך ליישוב על טהרת היהודים. על אף עדויות חד-משמעיות שהציגו תושביו ועמותות ישראליות, ראש העיר דימונה טוען ללא ביסוס כי הכפר ראס ג'ראבה הוקם בשנים האחרונות. מחיקה שיטתית זו מהווה עוד נשק אסטרטגי במאגר החימוש של המשטר הקולוניאלי, החותר למחיקת הנוכחות של הפלסטינים מעל אדמות אבותיהם. מחיקה מחושבת זו משרתת את התכלית הישראלית של הפקעת אדמות ונישול בעליהן, המתבטאת בתכנון מפלה, חוקי איזוּר (הפרדת שימושים), ותקנות בנייה שמטרתן להחניק את הפיתוח הפלסטיני ולדחוק את הפלסטינים לאזורים מצומצמים משני צדי הקו הירוק.

משני צדי הקו, נוקטת המדינה במגוון שיטות, בין אם במישרין או באמצעות "פורעים מטעם" הנהנים מהגנת הצבא או המשטרה. הקהילות הפלסטיניות מוקפות התנחלויות ש"בטחונן", מהווה תירוץ להפקעת אדמות ולגירוש. הפקעות "לצרכי ציבור" מדירות את הפלסטינים, כבישים נחסמים, והגישה למים נשללת. מיליציות חמושות תוקפות חקלאים ורועים, צווים משפטיים שוללים זכויות תושבות. אף שהשיטות שונות ממקרה למקרה, המטרה הסופית אחת: טיהור אתני. "הגיון מחיקה" זה, שהוא בשר מבשרם של המשטרים הקולוניאליים, הולך ומתעצם, משולהב על ידי פוליטיקאים כמו שר האוצר סמוטריץ'.

התנגדות פלסטינית, עבודת סנגור, ועיתונאות נמרצת חשפו את הפרטים של החיים בתנאים ברוטליים אלה. אולם כדי לשים קץ לחוסר האנושיות הזה, עלינו להכיר בהקשר הרחב יותר, ברציונל. ישראל כבר גירשה מאות אלפי פלסטינים ב-1948 וב-1967. שותפות שבשתיקה לדבר עבירה זה רק תסלול את הדרך לשחזור ההסטוריה. כמה פלסטינים חווים כיום עקירה שנייה או שלישית בכוח הזרוע מאז 1948 – גלגול נוסף של הנכבה המתמשכת. כדי לשים קץ למחזוריות הזו, עלינו לפרק את המבנים הקולוניאליים המנציחים אותו. הישראלים היהודים יכולים לנקוט דרך אחרת: לדחות את הקולוניאליזם, להכיר בזכויות הפלסטינים, ולתמוך בזכותם לבטחון ולשיבה, ובכך לבנות עתיד צודק יותר לכל. כל התומכים בצדק אוניברסלי חייבים להתאחד כדי לעצב עת העתיד הזה, ולהתחייב לתמיכה ולפעולה בלתי מסויגת לעצור את הנכבה המתמשכת.

מה אני יכול/ה לעשות?

בשטח: להצטרף למשמרות נוכחות מגוננת בקהילות המאוימות ביותר. צרו קשר עם הרב אריק אשרמן דרך חשבונותיו ברשתות החברתיות. עין רשאש נתונה ממש עכשיו בסכנת עקירה מיידית. הם צריכים עוד אנשים.

בבית וברחוב: לקרוא דיווחים ופוסטים ברשתות החברתיות, מאת משרד האו"ם לתיאום עניינים הומניטריים, OCHA, בצלם, וכרם נבות, על הקהילות בגדה המערבית, או מאת עדאלה על ראס ג'ראבה. למדו ושתפו. ארגנו הפגנות, כתבו לנציגיכם, ועבדו בתקשורת וברשתות החברתיות כדי לתמוך באחיזת הפלסטינים בקרקע, "סומוד", ובבלימת הקולוניאליזם הציוני.