הבחירה לזכור את הנכבה ולדבר על השיבה מתקיימת בצלן של חגיגות ישראליות לציון 71 שנים להקמת מדינת היהודים, זו שבדרך להקמתה וכתוצאה מהקמתה המיטה אסון כבד על העם הפלסטיני וטראומה לאומית מתמשכת. גירושם של יותר מ-750 אלף פלסטינים ממולדתם, הפיכתם לפליטים ועקורים, מניעת שיבתם לבתיהם, הריסת ומחיקת הערים והכפרים הפלסטיניים מעל פני האדמה, השתלטות על רכושם ואדמותיהם, ייהוד ועברות המקום ומחיקת ההיסטוריה והזהות הפלסטינית-ערבית-מזרחית של המרחב – אלו הם רק חלק מפשעיו של הקולוניאליזם הציוני.

השלמת הכיבוש של פלסטין ב-1967, שלטון צבאי על הגדה המערבית, מצור על עזה, גלות כפויה ומתמשכת על כשבעה מיליון פלסטינים, מדיניות גזענית, מתנשאת וברוטלית כלפי כלל הפלסטינים כולל הפלסטינים אזרחי מדינת ישראל – כל אלו הם ראיות על קיומה של הנכבה המתמשכת.
הנכבה טבועה עמוק באידיאולוגיה ובפרקטיקה הציוניות – החל בתעמולת "ארץ שוממה" בעשורים שלפני המלחמה, דרך כיבוש ח'ביזה (הכפר בו התקיימה השנה תהלוכת השיבה) וטבח דיר יאסין ב-1948, גירוש תושבי מג'דל ב-1950, טבח כפר קאסם ב-1956, כיבושי 1967, גזל אדמות, הריגת אזרחים מפגינים ביום האדמה ב-1976 ובאינתיפאדת 2000, וכלה במחסומים צבאיים, הגבלת חופש תנועה, צליפת מפגינים בעזה וכן הלאה.

בעמותת זוכרות, פעלנו במשך שנים כדי ללמד את הציבור הישראלי על הנכבה ועוולותיה, לקרוא לישראלים להכיר באחריות שלהם על הנכבה ולפעול למען תיקון וצדק. דיברנו נכבה בעברית והצלחנו – בכוחותינו הדלים – לפקוח את עיניהם של לא מעט ישראלים. כשנדרשנו לשאלה של התיקון והצדק, עלתה כמובן השאלה על זכות השיבה של הפליטים הפלסטינים כאחד היסודות המרכזיים. לנו לא היו סימני שאלה לגבי התמיכה בזכות השיבה, אך הסוגיה החשובה לא פחות והמעניינת יותר היא מימושה: איפה? באיזה אופן? מה ההשלכות? מה המחירים? מה הם הצעדים הפרקטיים שיש לעשות?
לקריאת המשך המאמר

* פורסם באתר העוקץ - מאת עמר אלע'בארי 05.06.19