אבא של תמי מפתח דמנציה לאחר מות אמה ומכריח אותה להתחזות לחוקרת משטרה כדי שיוכל להתוודות בפניה על סוד אפל. כולם בטוחים שזאת רק הדמנציה, אבל תמי כבר לא בטוחה לגמרי. "הנער שלא היה" – סיפור מותח ונוגע ללב
--------------------------------------------------------------------------------------------------------------------
דפנה, איזה יופי שבאת."
אני נכנסת לחדרו והוא מחייך אלי. הוא נראה הרבה יותר טוב מאשר בשבוע שעבר. היום הוא לובש את החולצה היפה, הכחולה, שקניתי לו ליום הולדתו, עור פניו פחות צהבהב והוא מגולח.
"אני תמי." אני מתקנת מיד בהתחלה כמו שייעצו לי. הוא מתקרב אלי, ריח הזקנה שלו חובט בנחיריי.
"תמי?" הוא מבטא את שמי לאט בקולו ועיניו נפערות בפליאה.
"כן אבא, זו אני תמי, הבת שלך."
"אבא? מה פתאום אבא?" הוא צווח וקולו הרך בדרך כלל עולה עד שנסדק: "אני לא שום אבא, אני אהרון, ואת דפנה! ברור?"
וריד כחלחל מפעפע על מצחו הקמוט של מי שהיה פעם אבי.
"את דפנה, ברור?"
"כן, ברור."
"תבקשי מיד סליחה שהתבלבלת!"
"סליחה שהתבלבלתי." אני אומרת בכניעות.
"דפנל'ה טיפשונת," הוא מצחקק וניצוץ מבליח בעיניו העכורות מקטרקט.
אני מחטטת בתיק שלי ונייר הצלופן מרשרש.
"הבאת את עוגת הפרג ההיא, הטעימה?" הוא שואל בתקווה ועוקב אחרי תנועותיי בציפייה ילדותית. אני מהנהנת ומוציאה מהתיק את העוגה ואת הסכין החדה שהבאתי מהבית ופורסת אותה לפרוסות דקות כמו שהוא אוהב ומחזירה מיד את הסכין לתיק. אסור לו להחזיק בחדר מכשירים חדים.
"עכשיו קפה!" הוא מכריז ומדשדש ברגליו הרזות למטבחון, מתמתח מעט ומוריד מהמדף שתי כוסות חרסינה צהובות ואומר: "חצי כפית קפה ושתי כפיות סוכר, נכון דפנה?"
דפנה אוהבת את הקפה שלה חלש מדי ומתוק מאוד.
"כן, אהרון."
אם דפנה לא תגיע כל יום שלישי בשעה חמש בדיוק ותביא עוגת פרג ותפרוס אותה ותשתה קפה ותקשיב לסיפור שלו, זה יכול להיגמר רע מאוד בשבילו. כך הזהיר אותי השוטר מתחנת המשטרה בפתח תקווה.
בפעם הראשונה שזה קרה, חודשיים לאחר מות אמי, בשעת הצהריים, המנקה התקשרה ואמרה לי לבוא מהר כי אבא שלי יצא מהבית חצי עירום ועכשיו הוא ברחוב, צועק דברים מוזרים והיא לא מצליחה להכניס אותו בחזרה. רצתי לשם כמו משוגעת ומצאתי אותו בתחתוניו המדולדלות, עצמותיו מזדקרות מגופו הרזה והצמוק והוא צועק מול שער ביתו המטופח: "רוח מן הון… רוח …"
"אבא אבא" צעקתי בבהלה וטלטלתי את כתפו.
הוא הביט בי כאילו הייתי זרה.
"בוא נכנס הביתה." אמרתי ברכות.
"אי אפשר." ענה לי.
"למה?"
"כי הוא בבית."
"מי בבית?"
"הנער."
"איזה נער, אבא?"
המנקה התערבה: "כל היום אני בבית מבשלת ומנקה, ואף אחד לא בא." אמרה.
ובכל זאת נכנסתי. המנקה כמובן צדקה. הבית היה נקי ומסודר וריק.
אבא חיכה לי מצידה השני של הדלת, גופו מכווץ מציפייה.
"נו?"
"הכל בסדר, אבא, אין אף אחד בבית." אמרתי.
"הוא מתחבא איפשהו." אמר בביטחון.
לפתע עיניו נעצמו ופניו החווירו.
"אני לא מרגיש כל כך טוב." לחש.
הושבתי אותו על גדר האבן. הרגשתי בעשרות זוגות עיניים שמציצות מהחלונות ומטיילות עלינו, לפתע הוא החליק מהגדר למדרכה.
בבית החולים הוא ישן שלושה ימים רצופים כשאינפוזיה מחוברת לידו וכשחזר הביתה, היה בו משהו שונה, כאילו הנער שכן בתוכו.
בפעם השנייה, היה ערב פסח, ואני הייתי במכונית בדרכי לקחת את אבא אלינו לארוחת החג. פתאום התקשרו ממשטרת פתח תקווה ואמרו לי לבוא מהר כי אבא שלי שם, משתולל.
כשהגעתי לתחנה, אבא עמד מול הדלת של החוקר, מטונף מבוץ ומשתן, בעט בה וצעק כל מיני מילים לא מובנות.
"אבא," אמרתי בשקט.
עיניו נחתו עלי, היה לו מבט מפלצתי בעיניים.
"תגידי להם שבכלל לא חיפשתי אותו."
התקרבתי אליו, בהולה. " אבא, די… בוא הביתה."
הוא הרים כיסא וזרק אותו לעברי. בנס חמקתי. חלון נשבר ורסיסיו התפזרו לכל עבר. שני שוטרים זנקו עליו, והוא נשך את ידו של אחד מהם והוא צרח מכאב. חברו אזק את אבי במהירות.
"עזבו אותי." הוא צרח עליהם, "תנו לי לספר." פניו היו קמוטות ואדומות. התחלתי לבכות מפחד.
* פורסם באתר מעבורת - פרויקט הסיפור הקצר
