תיק תיעוד: רחוב דוסתאי 15 גוש 30005, חלקה 192 חלקה 33

התערוכה ״קטמון הישנה: ארכיון ער״ מתארחת בבניין חדש שהוקם על שטחו של בית פלסטיני מקורי שסיפורו שזור בסיפורה של השכונה. ראשיתה של השכונה בשנות העשרים; היא נפרשת ממזרח למנזר סן סימון, ומכאן כנראה השם קטמון: ביוונית "למרגלות המנזר" קאטה טוי מונאסטריוי. לאחר מלחמת העולם הראשונה החלה הכנסייה היוונית אורתודוכסית במכירה של נכסים שהיו ברשותה, כולל אדמות בסביבת מנזר סן סימון, שנמכרו תחילה בחלקים גדולים לבני העדה עצמה ובהמשך לבני עדות אחרות.

הדרך שהיום נקראת רחוב דוסתאי הוא רחוב המתפצל מדרך מאלחה ההיסטורית שקשרה את הכפר הגדול והחשוב מאלחה אל הכפרים וואלג'ה ובתיר ואל העיר ירושלים. אף שהייתה זו דרך "בין עירונית" במונחי אותם ימים, קטע זה נסלל רק בשלב מאוחר יותר בהתפתחות השכונה. ממזרח במדרון היה אז מפעל קרח ידוע של משפחת שְטָקְליף, במקום בו שוכן כיום בית כנסת, סמוך לבית החולים משגב לדך. המשכה של הדרך עובר בקונסוליה העיראקית לשעבר (חזקיהו המלך 30) ומגיע עד "כיכר הפילוסופים", כפי שכונתה בתקופת המנדט). כיום, כיכר ד"ר מכבי זלצברגר בית אלישבע(. כיכר הפילוסופים קישרה את הבאים מדרום לכיכר עאבדין  (כיום כיכר רחה פריאר) ממערב, שהייתה הלב הפועם של השכונה.

אף שהשטח כיום נכלל בקטמון, הרי שהיסטורית ומנהלית הוא עוד היה מנוהל בספרי האחוזה של הכפר מאלחה. הרישום המנדטורי הראשון, ככל הנראה מה 14 בנובמבר 1921, מתעד את מכירת האזור 21 דונם ו 200 מ"ר מידיו של אדם בשם (או ממוצא) גליפולי לידי יהודי בשם ישראל בן יעקב חכמשווילי. כעבור שנתיים חכמשווילי מוכר את הקרקע ל"חאג'י", שמעביר את הבעלות ב 16 בינואר 1924 לידי הכנסייה הלטינית. ב 23 ביולי 1930, הכנסיה הלטינית מכרה שטח של כ 19 ורבע דונם, עליו נבנה הבית - , ככל הנראה על ידי משפחתה של סוהילה מחמוד סאלח, שרכשה אותו ב 1942 תמורת 1650 לירות. ב 1958 מוכר האפוטרופוס לנכסי נפקדים ל"רשות הפיתוח' את הנכס, שטח של 451 מ"ר בלבד של אדמת מירי (על פי חוק המקרקעין העות׳מאני, אדמה שאינה בבעלות פרטית מלאה ואיננה ניתנת להורשה). ב 16 בדצמבר 1968 מוכרת רשות הפיתוח את הנכס - לשמואל ודינה חסון.

יחד עם זאת, לפי עדותם של בני משפחת חסון, המעבר לבית התרחש בסביבות שנת 1955 לאחר שאבי המשפחה רכש את הבית ממשפחה חרדית. הבית היה שטוח גג, עם שני חדרים גדולים, חדר צדדי קטן, חדר מקלחת, שירותים ומטבח. בין כל החדרים קישר מסדרון לאורך הבית. ברצפת המטבח הייתה ירידה למרתף שככל הנראה נבנה כ"ח'אזן אל מיי" (חדר לאגירת מי גשמים ומי נגר), ובגלגול מאוחר שימש כבית מלאכה לייצור ואריזה של משחת נעליים. לאחר 1967 הגיעה אישה פלסטינית כבת 50 עם בנה הבוגר מבית לחם לראות את הבית, והוזמנה פנימה על ידי משפחת חסון. שמה אינו זכור למשפחה אך ניתן לשער שהיתה זו סוהילה מחמוד סאלח או קרובת משפחתה. הזוג חסון הוריש את הבעלות על הנכס לארבעת ילדיהם ב 1999 וב 2001, בעקבות יוזמה קבלנית ותכנית חדשה לחלקה, הבית נמכר לקבוצת רכישה. במהלך הפיתוח נהרס הבית המקורי שעמד במקום כ 70 שנה. עצי הדקל הכבירים ששרדו בכניסה לבית ניטעו כנראה בידי אנשי המקום לפני 1948.

====

תחקיר: אילן שטייר

התערוכה: ״קטמון הישנה: ארכיון ער״ הוצגה בבית זה במסגרת הפרויקט כאן בלא-כאן שהתקיים בין ה-18-20.5.2017 בשכונת קטמון בירושלים לציון יום הנכבה ה-69.