פרק סיכום של התזה
הסרטים מסע אלונקות ורובה חוליות, כסרטים אחרים בגל הביקורתי, מתייחסים באורח ביקורתי לאיקונוגרפיה של הקולנוע הלאומי-ההרואי. הם אינם מתנערים ממערך הדימויים שבנה הקולנוע הלאומי, אך הם מהפכים את משמעותו וערכיותו: הגבריות הלאומית עודה מיוצגת באמצעות סצנת כיבוש החורבה הפלסטינית, אלא שכעת מביט הסרט בדימוי זה ממרחק ביקורתי, כבסמל לגבריות מיליטאנטית וכוחנית. החורבה מסמנת מיקום קורבני ופאסיבי, המנוגד לעמדה ההתקפית והאקטיבית של החייל הישראלי. ככזו היא מזוהה בסרטים אלו עם דמותו של היהודי ה"ישן", אשר במסגרת חילוף המשמעות הביקורתי מייצג כעת את הקוטב החיובי.

בסרטים אלו מסתמנת "איקונוגרפיה חורבתית" חדשה וביקורתית, הנקשרת לתמה מרכזית לסרטי הקולנוע הביקורתי, קרי, הפונקציה הדכאנית וההרסנית של הזהות הגברית הישראלית. אולם, על אף שהאיקונוגרפיה של החורבות הפלסטיניות מתנסחת מתוך עמדה ביקורתית ללאומיות ולמיליטריזם הציוני, היא עדיין משמשת למסך את ההיסטוריה של החורבה וההחרבה, ואת מה שנמצא מחוץ לקונפליקט הגבריות הפנים ציוני - הרס הקיום הפלסטיני והדחקתו. מבחינה זו, הקולנוע החדש של שנות ה-76 ממשיך, תוך היפוך, את הפרדיגמה של הקולנוע הלאומי ההרואי, בהבנייתו את הפרויקט הציוני כעניין פנים יהודי חסר השלכות היסטוריות.

בחיבור זה ביקשתי להצביע על מיסוכה של הנכבה באמצעות ניכוס החורבה הפלסטינית; להחזיר את ההיסטוריה של החורבות אל מסורת הקריאה בסרטים אלו, ולקשור בין קונפליקט הגבריות הישראלי המיוצר בקולנוע הישראלי בשלהי שנות השבעים ַלהיסטוריה של הכיבוש והגירוש שמייצרת את מסמניו.

בשלושת העשורים שחלפו מאז מקרנתו של רובה חוליות עברו הקולנוע הישראלי והתרבות הישראלית ככלל שינויים רבים. מספר סרטים מהעשור האחרון, ובעיקר מחילות ובית אבי, מרמזים כי הזיקה בין הנכבה לבין הניגוד המכונן של הגבריות הציונית - בין היהודי הגלותי לצבר הלוחם - עודנה רלוונטית לאיקונוגרפיה של הקולנוע הישראלי. יש צורך במחקר נוסף, שיבחן את הקולנוע הישראלי בעשורים אלו באופן מעמיק, על מנת לעמוד על תפקידה של זיקה זו ועל המאחד והמבדיל אותו מתפקידה בקולנוע הישראלי בסוף שנות השבעים.