מתוך עבודת בגרות שכתב תלמיד תיכון מקיבוץ צרעה, יותם קורמס ב-2005 . אנו מביאים כאן קטע שלם מהעבודה שמתייחס בהרחבה לכיבוש סֿרעה, למדיניות של הגירוש ולמניעת החזרה של התושבים לבתיהם:
- ביומנו של בן גוריון מ- 10.6.1948 הוא כותב: "בדקנו אפשרות אלטרנטיבית, הרחבת הדרך מבית ג'יז לבית סוסין, ולמטרה זאת עלינו לכבוש את סֿרעה ואיסלין". בבוקר של אותו יום הוא נתן את ההוראה לכבוש את שני הכפרים הצופים על העמק, אך ההוראה הגיעה מאוחר מדי- הפסקת האש עמדה להיכנס לתוקף באותו לילה, ולרשות יצחק רבין ויגאל ידין לא עמד מספיק זמן לאסוף את הכוחות.
יחד עם זאת, כפעילות עונשין על התקפה של כוחות פלשתינאיים יום קודם על חיילי הפלמ"ח באזור בית סוסין שם נהרגו שמונה ונפצעו עשרים, נשלחו מטוסי ההגנה אל השמים מעל העמק. ביומנו של בן גוריון נכתב: "חיל האוויר שלנו הפגיז את סֿרעה ובנוסף לכך ירו מטוסינו לעבר אישווה, ערטוף ואיסלין".
כשנפלו הפצצות מהשמיים, סַבּיחה אבו לטיפה ניסתה להמשיך בעבודות הבית השגרתיות, למרות הפצרות בעלה לברוח. "אמרתי לא. אני צריכה לאפות את הלחם ולבשל את תפוחי האדמה". בעוד בעלה מתרוצץ חסר אונים, סביחה אספה אוכל, שמיכות, ורק אז ירדה המשפחה מסֿרעה עם בנם התינוק בן שנה וחצי לתחנת הרכבת בערטוף שהייתה בשליטה ערבית. במשך ימים הם מצאו מקום מסביב לתחנה, כשכל בקר הם חוזרים לכפר לעבוד בשדות, לטפל בחיות ולבשל. אך לא היו התקפות אוויר נוספות- ב-11 ביוני 1948 נכנסה הפסקת האש שהוכרזה על ידי האומות המאוחדות לתוקף.
לגבי הערבים של עמק שורק, הפסקת האש הייתה אשליה של שלווה. לאחר הזעזוע של התקפת האוויר, בייחוד לתושבי סֿרעה, אנשי העמק ניסו לחזור לעסקי היומיום- עונת הקציר הייתה קרובה. החיילים הירדנים העניקו ביטחון לתושבים, מספר עוואד אברהים מאישווע: "הירדנים באו ואמרו לנו להישאר בכפר, הם יגנו עלינו. הלגיון הערבי יגרש מכאן את הישראלים". אך היו אלו הבטחות ריקות. צבאות ערב עמדו בפני דילמה, המחסור בתחמושת ובחיילים מאומנים לא השתפר באופן משמעותי מאז הפסקת האש. במדינות מספקות הנשק נשמעו להוראות האו"ם שאסרו על ציוד הצבאות, ולרשות הערבים לא עמדו הקשרים עם הגוש המזרחי או רשתות מתוחכמות להברחת נשק שיצרו הישראלים.
בתחילת הפסקת האש ביוני, היו כבר כ-400 אלף פליטים פלשתינאים מיותר מ- 250 ערים וכפרים בארץ. המנהיגים הערביים מחוץ למדינה הפצירו בפלשתינאים להישאר, ולעיתים אף איימו עליהם לעשות כן. הפליטים הפכו למעמסה על המדינות הערביות שנלחמו עבורם. אלפים נמלטו מעבר לגבולות למדינות ערב השכנות, ועשרות אלפים הצטופפו באזורים המזרחיים שלא נמצאו בשליטת ישראל. הליגה הערבית חששה שניסיון לפתרון אדמיניסטרטיבי לבעיית הפליטים יתפרש כהכרה החלוקה.
הפלשתינאים שנשארו בכפרים במהלך הפסקת האש, ובכללם רוב חקלאי עמק שורק, עשו זאת תוך חששות מקרבות מתחדשים. בצרעה, למשל, לקח דיאב אבו לטיפה את הוריו הזקנים והחולים לחסות במערה הרחוקה מהקווים הישראלים, שם יוכל לאסוף אותם במקרה הצורך. אך רק מעטים נטשו את העמק.
האמצעים הכלכליים שעמדו לרשות הכפריים הלכו והידלדלו בעקבות השפעת המלחמה. מהעבר השני, הישראלים בתקופת ההפוגה הגיעו להחלטות שיקבעו את עתידה של האוכלוסייה הערבית. מבין הכפרים שהיו כבר ריקים מתושבים, רבים נהרסו, חלקם יושבו על ידי עולים יהודיים, והשדות החלו להיקצר. ב-16 ביוני בישיבת הממשלה אמר דוד בן- גוריון: "באשר לחזרתם של הערבים, לא רק שאינני יכול לקבל את הדעה התומכת בחזרתם... אלא לדעתי יש למנוע את חזרתם". היו אלה הערבים, אמר בן גוריון, שהכריזו על המלחמה, ועליהם לשאת בתוצאותיה.
ניתוח שנעשה על- ידי המודיעין של צה"ל באותו חודש, נתן הסברים לבריחתם של 400 אלף הפליטים הפלשתינאיים הראשונים. לפחות 55% יוחסו לפעילויות של צה"ל והקודמת לו, ההגנה, ו- 15% לפעילויות של קבוצות המחתרת הימניות החוץ צבאיות. לפי הדו"ח, גורם ההפתעה, קולות הנפץ הרמים של ההפגזות, והשימוש ברמקולים לשידור התעמולה בערבית הוכחו כיעילים ביותר.
במהלך הפסקת האש ניסו ערבים להסתנן חזרה כדי לקצור את יבוליהם, אך יגאל ידין, הרמטכ"ל באותה תקופה, פקד למנוע לחלוטין קציר ערבי בשטחים שבשליטה יהודית. כך אמר ב- 19 ביוני: "כל שדה שבשליטתנו עלינו לקצור, וכל שדה שאין ביכולתנו לקצור עלינו להרוס". היו מקרים בהם נורו פליטים על ניסיונם לחזור לאדמתם ולקצור את יבולם. במקומות אחרים נקלעו הפליטים לשדות מוקשים שהוטמנו בשדותיהם על ידי מתיישבים יהודיים, שהיו שותפים לצבא בהחלטיות למנוע את שובם של הערבים.
כשנגמרה הפסקת האש, ביולי, נוספו כשבעת אלפים טון גרעיני תבואה לכלכלת המדינה מהשדות הערביים שנלקחו.
תושבים ערביים שעדיין נצמדו לבתיהם החלו להבין את רוח הדברים. כשהגיעו לעמק שורק מספר פליטים מרמלה וסיפרו על ההתקפות והפינוי, עזבו מספר משפחות מקומיות, אך הרוב נשארו. לא היה להם קושי להאמין בחולשתם של החיילים הערביים שנועדו להגן עליהם, כי מספר ימים אחרי תום הפסקת האש נטשו חמישים החיילים הירדניים את תחנת המשטרה. כעת נשארו להגן עליהם רק חמישים חיילים מצריים. בהם היה להם אימון מועט בלבד. העונה הייתה עדיין עונת קציר, ולכפריים היה קשה לוותר על פרי עמלם. יותר ויותר משפחות מסֿרעה, אישווע ואיסלין לקחו את המזרונים שלהן לתחנת המשטרה בעמק, שם שהו פליטים מרמלה, בחסות החיילים המצריים. שם הם ישנו בלילות, וחזרו במהלך היום לכפרים.
עקב כישלונם בניסיון לכבוש את לטרון, וביודעם כי הלחץ להפסקת אש נוספת הולך וגדל, הבינו הישראלים את הצורך שבפעולה מהירה להרחבת המסדרון, והחליטו להתרכז בבטן הרכה של הכפרים הערביים היושבים מתחת לכביש ירושלים. כך הכפרים המפוזרים בעמק שורק הפכו לחלק ממבצע דני בתנועתו דרומה. הראשון בכפרים היה סֿרעה.
לפי תיאורה של סביחה אבו לטיפה, החלה שרשרת האירועים בבוקרו של היום החמישי לצום הרמדאן. רוב המשפחות שכאמור שהו במחנה הזמני בתחנה החלו להתעורר עם אור ראשון על מנת להתארגן לארוחה של לפני הצום. לפתע החלו להישמע קולות נפץ מהגבעה והבזקי אש נראו מעל בתיהם שבכפר סֿרעה. בכפר שהו באותו זמן השומרים המצריים וכמה מתושבי הכפר, שהיו חמושים בנשק- כשנים-עשר במספר.
התושבים בתחנה יכלו לנחש את הצפוי להם. הכפר בית מחסיר פוצץ חודשיים קודם לכן ורק שלושה ימים לפני כן הם שמעו על תושבי רמלה ולוד שגורשו. לאימתם הוסיפו הסיפורים על הטבח בדיר יאסין. משפחת אבו לטיפה החליטה לעזוב את השטח במהירות. אנשים, לפי תיאורה של סביחה, נמלאו בפחד והבריחה נעשתה מתוך פאניקה."
