מותו של שמעון פרס סיפק לא מעט חומר למחשבה על יחסי הכוח בין היהודים לפלסטינים בארץ, ופתח שאלות לגבי העתיד. החלטת המנהיגות הפלסטינית במדינה להחרים את האירוע פלטה למרחב הרבה אֶרס כלפי הפלסטינים בישראל וכלפי מנהיגותם. החוצפה הישראלית התגלתה במלוא נופחהּ: אטימות, גזענות, התנשאות ואיומים, כיאה לקבוצה קולוניאלית אלימה שדורשת מהקרבן שלה לפאר ולהוקיר את המדכא.
מסע חייו של פרס היה מסלול ההיסטוריה של המדינה היהודית. חייו גילמו את הציונות והישגיהָ, ולכן במותו הוא הפך לסמל לאומי. החרם הערבי היה נגד סמל לאומי ישראלי, וישראלים יצאו מדעתם נוכח ההחלטה הזאת כי הבינו את משמעותה. ישראלים רוני-דניאלים שייחסו תכונות של תת אדם לפלסטינים, או אבי-דיכטרים שראו בהחלטת הרשימה המשותפת כ"טומאה", לא קמו כדי לגונן על פרס האיש אלא על עצמם, על הישראליות שלהם, על הציונות שבהם ועל הערכים היפים כביכול שהם חושבים שהם מייצגים ושמגיע להם כבוד – בעיקר מהפלסטינים שחיים איתם. הלווייתו של פרס הפכה לטקס לאומי ציוני, והרשימה המשותפת קראה את התמונה נכונה והחליטה בהתאם. גם הישראלים תפסו את המוות הזה כאירוע לאומי, וציפו בהתאם להצהרת אמונים של הערבים. הפעם, המנהיגות הפלסטינית בישראל החליטה לא להתפקד. כן – זה היה מרד ערבי אנטי ציוני.
