לפני חודשיים אושר בכנסת חוק יסודות התקציב (תיקון מס' 39), או בשמו העממי "חוק הנכבה". התיקון הפרוצדורלי לכאורה, נועד למנוע ממוסדות הנשענים על תקציב המדינה את ציון "יום האסון", כפי שמכנים הפלסטינים את תאריך סיומו של המנדט הבריטי בארץ, 15 במאי 1948. באופן פרדוקסלי, דווקא הניסיון לדחוק מהתודעה הישראלית את היום הזה, הפך את שמו לשגור ומוכר הרבה יותר מבעבר. במדד גוגל טרנדס, הבוחן מגמות חיפוש מילים באינטרנט, ניכרת בחודשיים האחרונים עלייה משמעותית במספר הפעמים שהמילה נכבה נדרשה בחיפוש. מהמדד מתברר, כי באנגלית ובערבית זו עלייה קבועה החוזרת מדי שנה לקראת חודש מאי, אך בעברית ניכרת השנה עלייה דרסטית שכמותה לא נראתה בעבר.
כמובן שגם אירועי יום הנכבה האחרון, שהתרחשו לפני שבועיים והיו חריגים בהיקפם, תרמו לעניין הציבורי הגדל במילה נכבה והטעינו אותה במשמעות רגישה מתמיד, לעתים עד כדי אבסורד. בשבוע שעבר, למשל, הביע ח"כ אריה אלדד את התנגדותו לתליית ציור ששמו "הפרדסן" במשכן הכנסת בתואנה כי זו "תמונת נכבה". הציור, של אליהו אריק בוקובזה, מבוסס על תמונה פסטורלית שצולמה בשנות ה-30. נראים בה בני משפחה ערבית כפרית, לבושים בבגדיהם המסורתיים, כשמאחוריהם עצי פרי. בסיום הקובלנה ששלח ח"כ אלדד ליו"ר הכנסת הוא כתב: "למה אתה מבקש גם להוסיף ביטוי אמנותי של אמן ישראלי, מעוות מוח, נגוע בשנאה עצמית, שבא לומר על השקר הערבי - אמת, ומכאן הוא שולל את האמת שלנו?"
לחרדה הגדולה מפני הנכבה ניתנה בשבועות האחרונים תגובה ציונית הולמת. החל מיום העצמאות מפיצים אנשי תנועת "אם תרצו" ספרון כיס חדש הנקרא "נכבה חרטא - הספרון שנלחם על האמת". על פני 70 עמודים מנסים המחברים, העיתונאי אראל סג"ל ואחד ממייסדי התנועה, ארז תדמור, לשכנע את הקוראים כי הערבים, הרואים בעצמם קורבן לסכסוך הישראלי-פלסטיני, הם בעצם התוקפן. בהמשכו של אותו קו מחשבה קובעים השניים, כי מדינת ישראל, הנתפסת על פי רוב כתוקפן, היא הקורבן. הספרון, לטענתם, "מנסה להיאבק בשקרים, ומקדש מלחמה בכזבים הנוראים שבשמם מבקשים אויבינו לערער את צדקת הדרך של הציונות ולהכין את הקרקע לחורבנה של מדינת היהודים". את רצף השקרים שהמחברים רוצים להפריך הם מכנים "מיתוס הנכבה".
בפרק השני בספרון, שכותרתו "הם נטשו - חיפה כמשל", דנים השניים במה שהם מכנים כשקר "הגירוש המכוון". באמצעות ספרו של פרופ' אפרים קארש, "פברוק ההיסטוריה הישראלית", הם מתנגחים עם מי שמכונים "ההיסטוריונים החדשים". אלה, לדעת כותבי הספרון, פועלים "להפצת העלילה שלפיה ביצעו הכוחות הלוחמים היהודיים שורה של מעשי טבח אכזריים ששירתו מדיניות מכוונת של גירוש וטיהור אתני". בסיום הפרק מביאים השניים את תיאור כיבושה של העיר חיפה במלחמת העצמאות כדוגמה לטענה שהצד הישראלי לא נהג במדיניות זו "וכי האחריות לתוצאות המלחמה ולבעיית הפליטים עומדת לפתחה של המנהיגות הערבית".
