"פלסטין: היא האחרונה מחבלי סוריה לכיוון מצרים. בירתה ירושלים. עריה המפורסמות ביותר הן אשקלון, רמלה, עזה, ארסוף, קיסריה, שכם, יריחו, עמאן, יפו ובית גוברין". כך נפתח הערך "פלסטין" מתוך הספר "מילון הארצות" שחיבר הגיאוגרף המוסלמי יאקות אבן עבדאללה אלחמאוי ב–1225. זה היה כמעט 800 שנה לפני שהח"כית ענת ברקו העלתה את הטענה הספקנית ש"אין אפילו פ' בערבית, כך שהמונח 'פלסטין' דורש עיון נוסף". אחר כך היא הסבירה שהפלסטינים החלו לבטא את לאומיותם הבדויה באמצעות אימוץ השם הזה, "שבכלל היה בשימוש של התנועה הציונית".
התבטאותה המופרכת של ברקו עוררה גיחוך בתקשורת. אבל הביקורת עליה גבלה לעתים בהתחסדות. שהרי, הכחשת העבר הפלסטיני של הארץ היא תופעה כללית בישראל. מערכת החינוך, התקשורת ותעשיית התיירות כולן שותפות להתכחשות ולהעלמה של 1,400 שנות היסטוריה מוסלמית.
ההיסטוריה שלנו, כפי שהיא המוכרת לרובנו, נטשה את הארץ אחרי מרד בר כוכבא, וחזרה עם הקמת פתח תקוה. כמה אנשים בישראל, גם אלה שמתמצאים בתנ"ך או בתולדות ההתיישבות, יודעים להגיד משהו על התקופה הפאטימית, הממלוכית או הסלג'וקית? מעט מאוד. נושאים אלו נחקרים על ידי מעגל מצומצם של מומחים, והם נחשבים אצלנו אזוטריים כמעט כמו תולדות האצטקים. גם אתרים ארכיאולוגיים בארץ מדגישים כמובן את העבר היהודי הקצר של הארץ (כזכור, ריבונות יהודית התקיימה בחלק מהארץ רק במשך מאות בודדות של שנים, לכל היותר — וזה גם אם מחשיבים את ממלכות ישראל ויהודה). במקרים רבים, שכבות מתקופות מוסלמיות הוסרו כדי להציג לראווה מבנים יהודיים, וגם צלבניים ורומיים — העיקר לא להבליט את תקופות השלטון הערבי והמוסלמי.
