השבוע נערך סקר מטעם תחנת הרדיו הצבאית, גלי צה"ל, שבדק בין השאר את עמדתם של היהודים הישראלים ביחס לשוויון זכויות מלא לערבים אזרחי מדינת ישראל. תוצאות הסקר שנערך בקרב 503 יהודים\ות מלמדות שהציבור היהודי בארץ חלוק כמעט חצי חצי בעניין. 45% אחוזים מתנגדים לשוויון זכויות מלא לאזרחיה הערבים של המדינה, 43% תומכים, 6% ענו שזה "תלוי" (לא ברור במה) ו6% לא יודעים מהי עמדתם בנושא.

שתי נקודות מעניינות נובעות מעצם קיום הסקר. אחת, שבחברה מליטריסטית כמו החברה הישראלית אין פלא שתחנת רדיו צבאית פועלת ומתערבת ללא עוררין במרחב האזרחי, ובעצם משקפת את החפיפה המובנת מאליה בין האזרחי (היהודי) לצבאי בחברה הזאת. שתיים, עורכי הסקר פונים רק ליהודים/ות ובכך הם פועלים מתוך תפיסה שהיהודים בארץ הם בעלי הסמכות הבלעדיים לקבוע אם הערבים שווים וכמה שווים, ובכך הם גם ממשיכים לעצב את דעת הקהל שזהו מצב טבעי שיהודים הם בעלי המלה האחרונה.

68 שנים של כישלון

בגלל התפיסות המושרשות הללו, שנובעות מעצם הגדרת המדינה כמדינת העם היהודי, אין סיכוי להשיג שוויון במדינת ישראל, אפילו אם תוצאות הסקר היו מראות שברמה העקרונית יש רוב יהודי גדול שתומך בכך. זה לא רק עניין של רצון אלא גם שאלה של היתכנות. מדינת ישראל, על הגדרתה, יעודה, דרך הקמתה וסדר העדיפויות שלה, על סמליה, שמהּ והמנונהּ לא יכולה – אפילו אם תרצה – להגשים שוויון בין יהודים ללא יהודים. מדינת היהודים היא בהכרח מדינה גזענית. היא לא יכולה להיות אחרת. זה מובנה ומושרש בהגדרתה. היא יוסדה על העדפה, עליונות ואדנות יהודית. ועל בסיס העדפת היהודים חוקקו רבים מחוקיה ונוסחו מטרותיה.

מאז הקמתה של המדינה ועד היום נאבקים הפלסטינים אזרחי ישראל ועמם חלק קטן מהיהודים אזרחי ישראל להשגת שוויון ל"ערביי ישראל". ניתן להניח שבנוסף אליהם היו גם חלק ממנהיגיה של המדינה שאכן האמינו בשוויון כערך. אבל התוצאה היא 68 שנים של כישלון. האפליה ממשיכה והשוויון נראה רחוק. היתכן שכוווולם כשלו כי הם לא היו מספיק טובים, או לא מספיק מוכשרים, או לא מספיק נחושים?

האם לא היה מקום, אחרי כל כך הרבה שנים, לשאול מה לא עובד? מה מכשיל את השוויון?

מה לא ניסו ובמה לא השקיעו? אנרגיות, זמן, דיונים, נאומים, הבטחות, פגישות, הפגנות, מעצרים, אלימות, הרוגים, פצועים, שביתות, עצרות, כתבות, מחקרים, ועדות, בג"צים, המלצות, החלטות, תכניות ואפילו תקציבים, אך שוויון לא בא. שוויון גם לא יבוא. כי איך אפשר לעשות שני דברים מנוגדים בו זמנית? גם אפליה וגם שוויון, איך?

במדינה שמגדירה את עצמה, למשל, מדינת הגברים, לא תהינה הנשים בה שוות אפילו אם זה ייכתב בסעיף הראשון מתחת להגדרתה. מדינה שהוקמה מלכתחילה למען הלבנים לא תצליח לעולם לנהוג בשוויון עם שחורים, אפילו אם תטען זאת. גם אם קברנטיה הלבנים וההנהגה של השחורים ישאו ויתנו, ידברו ויצהירו יום ולילה שהם נחושים להשיג שוויון ודו-קיום בין שחורים ללבנים תחת מדינת הלבנים, הם לא יצליחו. היסוד המפלֶה שעליו מושתתת המדינה חזק יותר מכל תכנית וכל תקציב. זה מה שקורה גם לפלסטינים במדינת היהודים, שבנוסף להגדרתה הגזענית כיהודית היא מתעקשת לשמר רוב יהודי מוחץ בכל מחיר, שמשמעותו שימור הערבים כמיעוט מחוּץ בכל מחיר. ללמדנו שהפיכת הפלסטינים למיעוט במדינה לא היתה מקרית ואיננה תוצאה של נסיבות. זהו תרגום מעשי למשמעותה של מדינה יהודית.

גם השם שלה, ישראל, הוא השתקפות לאותה תפיסה. מי שבחר את השם של המדינה יצר באמצעותו ניכור והדרה מובְנים ומכוונים נגד האזרחים שאין להם קשר ל"ישראל", הסבא רבא של שבט הישראלים, שהיהודים של היום מייחסים את עצמם אליהם ומזדהים אתם. איך אפשר שמי אינו חלק מהשבט הזה ירגיש שייך או שווה. לא זאת בלבד. איזה התעללות זאת לכפות על הפלסטינים שזה עתה הובסו על ידי הישראלים זהות ישראלית? והיום הם אף נדרשים להיות לא סתם ישראלים אלא "ישראלים עד הסוף", כפי שרוה"מ קבע לאחרונה.

לשנות אידיאולוגיה, לא אסטרטגיה

שוויון במדינת היהודים אינו בר השגה, והמאבק להשגת שוויון כזה הוא מאבק לשווא. אפילו אם תרצו זו כן אגדה. זו אשליה. גם אם יהיה ראש ממשלה ערבי במדינת ישראל, שיתנהל על פי חוקיה, הגדרתה ומטרותיה כפי שהם היום, לא יביא שוויון לערבים. כי הכישלון נקבע מלכתחילה. הוא חקוק בהגדרת המדינה וטמון באופי המשטר. זאת המשמעות של שלטון יהודי. מי שלא בנה במשך 68 שנים אף לא עיירה ערבית אחת ובמקביל בנה מאות ליהודים, ומי שקבע תקציב גדול פי תשעה לטובת תלמיד\ה יהודי\ה על פני תלמיד\ה ערבי\ה לא יכול לטעון שזה קרה בטעות או מתוך חוסר תשומת לב. גם לא מתוך הזנחה או כשל במדיניות. זאת תפיסת עולם. זאת אידואולוגיה. הרי ברור שהיהודי עדיף על הערבי כאן, וברור שזה יבוא לידי ביטוי בכל תחומי החיים, בתקציבי המדינה, ביחס המשטרה, בבידוק בשדה התעופה, בתכניות המתאר, במתווה הרכבת ועוד.

על כן, כדי לשנות את יחסי הכח בין יהודים וערבים עד כדי שוויון וכדי לבטל את האפליה, יש לוותר את האידואולוגיה שמייצרת אותה. מי שנושא את דגל המאבק נדרש לשנות כיוון ולדרוש הקמת מסגרת מדינית דמוקרטית אמתית, לא יהודית, מסגרת שלא תעדיף גזע על פני גזע אחר. אז תיסלל הדרך למאבק בעל סיכויים ליישום עקרון השוויון. שוויון מלא ומובהק, לא כמחווה או נחמדות מצד הרוב – ולא משנה מיהו הרוב, ולא כפרס על התנהגות טובה מצד המיעוט – ולא משנה מיהו המיעוט. שוויון בלי אבל ובלי הסתייגות שמבטל את המשוואה של שולטים ונשלטים, כובשים ונכבשים ומגרשים ומגורשים.

לשם יש לכוון את המאבק.

למאמר באתר "שיחה מקומית" לחצ/י כאן