בנסיעה לכיוון ירושלים על כביש מספר 1 ניתן לשים לב לתופעה חדשה יחסית המתרחשת על שלטי ההכוונה לעיר. קוראי ערבית יכולים להבחין ששמה של ירושלים בערבית עובר שינוי: המלה בסוגריים القدس, דהיינו אלקֻדס, שהופיעה עד כה, אינה קיימת בשלטים החדשים שהותקנו לאחרונה בצדי הדרך, בקטעים בהם עבודת הרחבת הכביש הסתיימה.

שמה של ירושלים בערבית מודרנית הוא אלקֻדס. המשמעות שלו היא קדוּשה. השורש ק.ד.ס דומה לשורש ק.ד.ש בעברית, והוא נגזר מהשם "בַּיְת אלְמַקְדִס" שהיה בשימוש גם במאה ה-7 לצד שמה הרומאי איליא. השם אורְשַלִים מופיע בגרסה הערבית של התנ"ך והברית החדשה. תרגומים חלקיים של הברית החדשה לערבית החלו כבר במאה ה-7. התרגום הראשון של התנ"ך לערבית נעשה ככל הנראה בתחילת המאה ה-9 על ידי איש דת מוסלמי, אך התרגום הקדום החשוב/הנחשב ביותר הוא של הפילוסוף היהודי סעיד אלפיומי, המוכר יותר בשמו העברי ר' סעדיה גאון (882-942). גם אורְשַלִים וגם השם ירושלים בעברית, מקורם ככל הנראה בשמה הכנעני של העיר "רֻשַׁלִמֹם" או היבוסי "אורוסלימה" מהאלף השלישי והאלף השני לפני הספירה.

מדינת ישראל והתנועה הציונית לפני כן פעלו, ועדיין פועלות, למחיקת השמות הערביים מהמרחב והחלפתם בשמות עבריים-יהודיים. מלאכת השיום הוטלה על ועדת השמות הממשלתית שהוקמה ב-1950 כהמשך של "ועדת שמות יישובים על ידי הקק"ל" משנת 1925. משימת הוועדה כוללת מתן שמות ליישובים, צמתים ומחלפים, פארקים, מעיינות, נחלים ועוד. מאז הקמתה קבעה הועדה אלפי שמות חדשים. אלה הוטמעו במפות הישראליות ונרשמו על שלטי הכוונה בשולי הדרכים ובכניסות לאתרים השונים. אמנם אין שיטה אחת לקביעת השמות, אך המטרה היא אחת: ייהוד המרחב ומחיקת הזהות הערבית הן ממנו והן מן התודעה.

לעתים התבססה הוועדה על שמות ממקורות יהודיים היסטוריים והחייתה אותם כמו ירושלים, מודיעין, גזר ועוד, אך היא גם החליפה את השם הערבי בשם שהוזכר במקורות היהודיים גם אם השוני ביניהם הוא מינורי כמו עכו במקום עכּא, יפו במקום יאפא וצרעה במקום הכפר הפלסטיני סַֿרעה (אגב, שמות אלה הם לא בהכרח יהודיים או עבריים, הם היו קיימים לפני הגעתם של בני ישראל לארץ כנען). הוועדה תרגמה לעתים את השם הערבי לעברית כמו במקרה של אילת השחר שהיא כוכב הבוקר שהוא תרגום מילולי לשם הערבי נג'מת אלסֻבְּח. לפעמים שיבשה הוועדה שמות ערביים ובחרה במקומם שם בעברית דומה בצורה ובצליל, כמו עגור במקום הכפר הפלסטיני עג'ור או עין לימור במקום עין אלעמור; לעתים נדירות שמרו יישובים ייהודיים, בעיקר אלה שהוקמו טרם הקמת המדינה ליד או במקום כפרים פלסטיניים, על השם הערבי כמו ג'עארה, סג'רה, כרכור ועוד. לעתים הומצאו שמות בשל נסיבות אקטואליות או נקודתיות כמו כפר דניאל, למשל, על שמו של נשיא ארגון ציוני אמריקה דניאל פריש, ששמו דומה לשם הכפר הפלסטיני דאניאל אשר עמד במקום עד כיבושו ב-1948.

מלאכת ייהוד ועִברוּת השמות עדיין בעיצומה. אין הכוונה למתן שמות עבריים ליישובים יהודיים חדשים, אלא למחיקת שמות ערביים קיימים והחלפתם בשמות עבריים. רק לפני כמה שנים הוחלף השם של צומת עבּלין לצומת אבליים. שיטה נוספת שהומצאה היא מתן שני שמות, עברי וערבי, לאותו מקום: שקיב אלסלאם\שגב שלום, טלעת עארה\מעלה עירון ווחאת אלסלאם\נוה שלום. זוהי תרמית לשמה. הרי במסמכים הרשמיים של המדינה וברשימת היישובים רק השם העברי רשום, ואין לגרסה הערבית סיכוי לשרוד במרחב בצל יחסי הכוח הקיימים במדינת היהודים בין השפה העברית לשפה הערבית. השם הערבי של מקומות אלה יישאר, במקרה הטוב, רק בפיהם של הערבים והם לא יכולים לצאת עם זה החוצה, לספֵרה הישראלית. אין לכך משמעות ברמה הרשמית, ובעצם אין הכרה בשם הערבי. יותר מזה, יש בכך אפילו השפלה וביזוי לערבית: היא שולית, היא לא נחשבת, היא מיותרת, היא גם לא אפקטיבית (הרי דואר ישראל לא יזהה את היישובים הללו אלא אם יצוין שמם העברי).

במקרה של נוה שלום, התושבים היהודים והערבים שגרים במקום הם שבחרו את השם. בחרו שם עברי שנלקח מן הפסוק בספר ישעיהו: "וישב עמי בנווה שלום ובמשכנות מבטחים" (ל"ב,י"ח), ותרגמוהו לערבית ואחת אלסלאם. גם במקרה הזה העברית היא המקור והערבית היא המשנית, למרות שמקום זה, להבדיל ממדינת ישראל, מוגדר כדו-לאומי ואמור לקיים שויון מלא בין שתי הקבוצות הלאומיות ובין שתי השפות. כשביקשו התושבים לרשום את שם כפרם באופן רשמי – בקשתם נדחתה בטענה שארבע מלים זה ארוך ומסורבל מדי ויש להסתפק רק בשתי מלים. למגישי הבקשה לא היה אומץ להתעקש על השם המלא, או ששתי המלים – אם כבר, כצעד של מחאה ותיקון – יהיו ואחת אלסלאם, או לבקש לבחור שם חדש. גם כאן ניצח אינסטינקט הייהוד, והשם נוה שלום ללא ערבית נהיה שמו הרשמי והדומיננטי של הכפר הדו-לאומי דו-לשוני.

השלטים הישנים. גם במהדורת חדשות בערבית ברדיו ובטלויזיה הקפידו הקריינים להזכיר למאזינים ולצופים הערבים שהיא משודרת מ"אורְשַלִים אלקֻדְס"

באשר לירושלים, קבעה מדינת ישראל ששמה של עיר הקודש בערבית לא ישאר "אלקֻדְס" בלבד, כפי שהערבים קוראים לה, אלא יצורף אליו ואף יקדים אותו השם הקדום אורשלים, המקביל לשם ירושלים שנחקק בעברית, ואילו המלה אלקֻדס תופיע בתוך סוגריים. כך הפך שמה של העיר בערבית-ישראלית ל-أورشليم (القدس), אורְשַלִים (אלקֻדס). דוברים ישראלים רשמיים שדיברו בערבית לציבור ערבי או לכלי תקשורת ערביים כפו, בהתרסה מופגנת, על האוזניים הערביות את ההמצאה הישראלית וקראו לעיר אורְשַלִים אלקֻדס, בנשימה אחת. כך עשתה גם רשות השידור הישראלית כאשר בכל מהדורת חדשות בערבית ברדיו ובטלויזיה הקפידו הקריינים להזכיר למאזינים ולצופים הערבים שהיא משודרת מ"אורְשַלִים אלקֻדְס".

רמיסת השם הערבי של אלקדס, והכפפתו לשם אורשלים, היא פעולה אגריסיבית לכיבוש התודעה כהמשך לכיבוש והנישול הפיזיים של העיר. השלטים עם השם המשובש או השם החדש מבהירים את יחסי הכוח. השלטים רוצים לקבוע עובדות בשטח, בשפה ובתודעה. אנחנו הפלסטינים מהלכים חסרי אונים מול השלטים התקועים בארצנו. שלטי ירושלים, ושאר השלטים ברחבי הארץ, ניצבים מתריסים בפנינו כל הזמן. הם תמיד שם כדי להמחיש ולהזכיר לנו את התבוסה. הם שם כדי להכאיב. אי אפשר לחמוק מהם. מותקפים ונצורים אנחנו על ידי השלטים המיוהדים. הציונות הצליחה לייצר מרחב עוין לפלסטינים. בכל מקום כמעט בארץ רוצים שנרגיש זרות. זאת אינה ארצכם, זו ארץ היהודים, מדווחים לנו השלטים. התחושה היא שאנחנו במאבק תמידי על התודעה שלנו. מאבקנו, אם כן אינו רק נגד השולטים, אלא גם נגד השלטים. לא מקרי ששתי המלים בעברית התפתחו מאותו שורש.

בשל כל זאת קיימת התנגדות פלסטינית, סמויה וגלויה, מודעת ולא מודעת נגד השילוט. אנחנו לא אומרים ומסרבים לומר בערבית "אנא מן אורשלים" או "אנא מן יפו". במצב נורמלי זה נורמלי שפלסטיני יאמר ״אנא מן אלקדס״, אלא שבמדינת היהודים זה חלק מהתגוננות, חלק מהתנגדות, חלק ממלחמה. בכל רגע נתון אנחנו במאבק לאומי. אך המאבק הספיציפי הזה אינו יוצא החוצה מול הממסד כי הסיכויים מולו הם קלושים. המאבק שלנו הוא לשמור על התודעה , הזיכרון, השפה והשמות שלנו, לפחות בתוכנו. ברמה הזאת יש הצלחות: הדור השני והשלישי לנכּבּה יוצאים נגד הנסיונות להכחדת זהותם הלאומי, הולכת ומתגבשת חזית סירוב לאומית ספונטינית נגד השיום העברי. ישנה התעוררות עממית להחייאת שמות הכפרים שמדינת ישראל מחקה מעל פני האדמה וגירשה את תושביהם לפני 67 שנים. היום, ביחס למצב מלפני שני עשורים למשל, יותר ויותר אנשים יודעים איפה זה אלג'אעונה, מיעאר, דיא אלקאסי, עמואס וסחמאמא, למרות שבפועל כפרים אלה אינם קיימים ואינם רשומים במפות הישראליות.

השלטים החדשים ל״אושרלים״. הסירוב לומר "אנא מן אורשלים" הוא חלק ממאבק רחב יותר

הצלחות נקודתיות אלה יגרמו אולי לתחושת העצמה ונצחון רגעיים, אבל הן יכולות גם להגביר את התסכול כי הן לא באות לידי ביטוי במציאות. לא הצלחנו להחליף ולו שלט אחד, ולא נצליח לקבל אף לא מכתב אחד בדואר לפי השם הערבי שהמדינה ביטלה. כאן אפשר לצטט את דוד בן גוריון, שאמר לא חשוב מה אומרים הערבים חשוב מה עושים היהודים. המציאות היומיומית שיצרה מדינת ישראל חזקה יותר מאיתנו – היא אונסת אותנו להשתמש בשמות העבריים. פלסטיני מכפר אלג'ש בגליל העליון יהיה חייב לרשום בטופס לאוניברסיטה שהוא גר בגוש חלב; צעירה מכפר מוסמוס לא תקבל חבילה בדואר אם לא תציין שהיא גרה במעלה עירון; תושבים פלסטינים מיאפא, עכּא וחיפא יודיעו בבושת פנים לקרובי משפחתם הפליטים בביירות ועזה שביתם כיום נמצא ברחוב הציונות, רחוב האצ"ל או רחוב נס לגויים. כך מאלצת אותנו המדינה לקחת חלק במחיקת זהותנו במו ידינו.

די בפרקטיקה הזאת של המחיקה כדי להבין את מקורות הכעס הפלסטיני ואת תשתית ההתקוממות. לעומתנו, מרבית הישראלים עיוורים לעבודת המחיקה השיטתית של הזהות הפלסטינית מהמרחב, לא זאת בלבד, הם אפילו חלק מהשיטה. דוברי העברית לא ישימו לב לעיוות, יאמצו במהרה את השמות העבריים ויזדהו אתם, ויהפכו לשחקן פעיל בתהליך הטיהור הלשוני שמשלים את פעולת הטיהור האתני. לפלסטיני זה כואב, לישראלי זו זהות. לפלסטיני זה המשך הטראומה, לישראלי היא הפכה לנורמה. כך יצרה מדינת ישראל נכבה מתמשכת, ובכללה נכבה לשונית.

"צורבי התודעה" הישראליים, לא באו על סיפוקם כנראה מתוצאות הייהוד של המרחב עד עתה. וכהרגלם, הם מגייסים עוד כוח ועוד הסלמה. הנה כאמור, כפי שרואים בתמונות, החל שינוי בסטטוס קוו של ירושלים דרך השילוט: נמחק שם אלקֻדס (القدس) ונשאר רק אורשלים أورشليم. זהו שינוי שהולך עוד צעד לחומרה במדיניות השליטה וההשכחה, עליית מדרגה במחיקת הזהות הפלסטינית של העיר. הרי אם לאורך התקופה הקודמת יצר השם המשולב את הרושם שאולי ישנה עדיין נוכחות ערבית בעיר, השם החדש מבקש לומר – היא רק יהודית.

------------------

הכותב הוא מנחה קבוצות, מחנך פוליטי ומתעד את הנכבה הפלסטינית

לכתבה באתר העוקץ