תחילה, לא היה זה אלא שם, משחק מילים קונבנציונאלי:" גשר"," זכרון". לגשר בין הזיכרונות, זיכרונות של אנשים ושל מקומות שהופרדו ע"י ההיסטוריה. לקבץ את הסיפורים ואת המקומות שהתפזרו ונמחקו, נעלמים בהדרגתיות, מכוסים בידי סיפורים אחרים.
שיירי הזיכרונות האלה, המנותקים והעקורים מהטריטוריה שלהם, ממשיכים להתקיים למרות הכול ונמסרים מדור לדור. המקומות מתעקשים שלא להיעלם תחת הנוף החדש.
לגשר בין השניים, מבעד לאחד הגבולות האטומים בעולם, כדי לקבע את הזהות עליה מעידים השרידים האלו, זוהי מטרתו המקורית של הפרויקט שהתחיל באופן אימפולסיבי ונקרא: "Bridging Memories".
לאסוף את החתיכות הפזורות של הזהות ולחבר אותן עם הטריטוריה שלהן בזמן שכוחות ההיסטוריה והפוליטיקה מנסים בקנאות לפזר אותן, זה הרבה יותר מדו-שיח: זהו פרק במאבק ארוך לגירוש חרדות ההעלמות והשכחה. ועוד יותר מכך.
אם עד עכשיו נמנעתי מלתת שמות או תאריכים לזיכרון הזה, זה היה במטרה להגן זמן מה על הסיפור מהתבנית הכל-כך מוכרת שמופיעה בכל פעם כשאומרים את המושגים " פלסטין", "1948", "פליטים", "ישראל". כל אחד מחזיק בדעתו על הדרך לתאר את הקשר בין ארבעת המושגים האלו. אך לא בכך עסקינן.
אם כן, לגשר בין הזיכרונות. מה אני עושה בסיפור זה שאינו שלי? כעיתונאי, עסקתי זמן מה בצדדים היותר פיסיים של הקונפליקט: במחסומים ובריקדות ברמאללה או בחורבות ג'נין, או בפיענוח הפוליטיקה. הרגשתי מהר מאוד שמקור הבעיה עמוק יותר. מדובר בטריטוריה. האלימות העיקרית של הקונפליקט נובעת מהשעבוד ומהחלפת משמעות אחת באחרת. טריטוריה היא יותר משטח. זהו מקום קיום כלכלי,
מרחב של זיכרון אישי, המקום בו נבנה הזיכרון הקולקטיבי ובו נחזה העתיד. זהו הבסיס שעליו הריבון יכול להבטיח מסגרת פוליטית ושבה יכולים להתגשם זכויות הפרט והעמים. בו גם מעוצבים העבר, ההווה והעתיד.
בישראל של היום יש יותר מקום לשרידים רומאים מאשר לסימנים מתחילת המאה. פלסטין לא צריכה להתקיים יותר: היא נקברה, עברה פלורקלוריזציה והוסבה במטרה להבנות מחדש את הזהות. בזיכרונם של הפליטים, פלסטין חיה ונאבקת על קיומה. לגשר בין זיכרונות הפליטים לבין האדמה שלהם, לקשר מחדש באופן וירטואלי את מה שהכוחות הפוליטיים החזקים ביותר במאה הקודמת התירו והפרידו, זהו פרויקט שנוי במחלוקת בישראל. אך זה דבר שצריך לקרות אם ברצוננו לפעול ביעילות בלב הסכסוך.
מרחב פוסט-קולוניאלי
יותר מהרצון להיות יעיל בדרך שתואמת את הבעיה להבנתי, זה ה"גשר", שבאופן אינסטקטיבי היה נראה לי כמקום מוכר, שבגללו נסחפתי לפרויקט. הגשר הזה מאפשר התנגדות נחרצת למציאות הקיימת של גבולות והפרדות. הפרויקט בין זוכרות בישראל ונג'דה הפועלת במחנות הפליטים בלבנון פותח דלת לאנשים מודעים לזהותם ולערכיהם המוסריים והפוליטיים, תוך שהם מסירים מעליהם את עול השייכות ומגדירים מחדש את הגבולות בין "הם" ו"אנחנו". יצירת מרחב לעתיד אחר, שבבסיסו ראייה אחרת של העבר. מרחב, מחד מציאותי ומאידך וירטואלי.
התחלתי את המסע שלי לעבר מרחב זה בוקר אחד בינואר 1991 כאשר חבלי אוניית "נפוליאון" הושלכו למים השמנונים בנמל מרסיי. בעוד אני מפליג לאלג'יר בימיה הראשונים של מלחמת המפרץ הראשונה, הצרפתי היחיד על אונייה כמעט ריקה. נגד המלצתם של אלו שהורו לי ל"היזהר מערבים". יצאתי על מנת לחרוט את סיפורי האישי בתמונות השחור לבן של אבי שהיה חייל במלחמת אלג'יר ב1961. הסיבות לצורך לחצות את גבול הזמן הופיעו מאוחר יותר לאורך השנים. סביר להניח שהצורך לא הגיע מתחושות אשם. ליתר דיוק היה זה הצורך להשאיר מאחור ירושה שניתנה לי, ולהוכיח שיחסים אחרים אפשריים. להוכיח שאלימות העבר, שאבי היה בה הן המחולל והן הקורבן, יכולה לפנות את מקומה להבנה בין עמים מפורדים, שבבסיסה ההכרה בכאבי ה'אתמול' ובערכים המשותפים של ה'היום'. במילים אחרות הצורך ביצירת מרחב פוסט-קולוניאלי.
אני משתף את סיפורי האישי על-מנת לחשוף את קיומו של קו קוהרנטי המחבר בין החוויה הראשונית שלי למעורבותי העכשווית בסכסוך שאינו שלי. קו זה נראה לי ברור מאליו בעוד אני מתבונן בתמונות פליטי הכפר 'ראס אל אחמר' נשענות על קירותיו של משרדי 'זוכרות'.
אז מה בדיוק רציתי לעשות?
עבודה של ייצוג
ההווה שאנו מבקשים להטותו לעתיד שונה, צופן בחובו קוד גנטי של דימויינו את עצמנו ואת ה'אחר'. במשך מספר שנים, אני ורבים אחרים, כילינו את כוחותינו למען שינוי: במאמרים תקיפים ובמנשרים חריפים, בהפגנות ובכעסים כבושים. לאור המאבק הלא מאוזן נראה השינוי בלתי אפשרי. במקום לנטוש את המערכה, העדפתי לשנות את דרך פעולתי.
הרעיון עלה תחילה כמעט כגחמה: לצלם פליטים שמסרו עדותם לנג'דה בנקודת המעבר האינסופית, מחנה עין אל-חִלווה, לפתח את הצילומים בתל אביב לגודל אנושי, להציבם ברחובות אלראס אלאחמר, כיום כרם בן-זימרה, לצלמם במקום זה, שהוא בו בזמן עבר והווה, ולבסוף למסור לפליטים צילומים בהם, 'זמן' ו'מקום' נפגשים. להראות, באופן פיזי כמעט, את הצל האנושי של מקומות אלה הטעונים היום משמעות אחרת. להמחיש לפליטי הכפר את המשמעות של שיבתם הסמלית ולהעמיד את הישראלים של היום בפני מימד אנושי של שיבה סמלית זו.
המסע שהחל במרסיי בינואר 1991, הוביל אותי כשמצלמתי בידי, לסמטאות מחנה 'עין אל חלווה' שליד צידון באוגוסט 2007. צילמתי שם את דיוקנותיהם של כעשרים פלסטינים, שזיכרונות 'ראס אל-אחמר' עדיין מקננים בהם, זיכרונות מהחיים לפני הגירוש ומעזיבתם הכפויה לילה אחד באוקטובר 1948, כשהפחד דוחק בהם. השלב הבא היה ליצור דו-שיח בין זיכרונותיהם וכעסיהם של הפליטים לבין חלומותיהם של כמה ישראלים שניתקו עצמם, פחות או יותר, מהנרטיב הציוני.
גשר או מנהרה חשאית?
מקום המפגש הוירטואלי התמלא בסימני שאלה, ומטאפורת הגשר המחבר בין שתי גדות נדמתה עמומה. על ידי יצירת קשר בלתי ישיר בין ישראלים לפליטים פלסטינים בלבנון, פתחנו פרצה דרכה יכולנו להעביר מספר עדויות, וכמה אלמנטים קונקרטיים. מנהרה קטנה וחשאית בין שני איים בלב ים עוין. אך לא ייתכן שרק בכך מדובר. דרך פרצה זו מוקרן גם אור שונה על הסיפורים והזהויות. יצירת קשר בין זיכרון לבין המקום אליו הוא שייך כנגד המפעל שרוצה למוססם, אינה רק פעולת מחאה כי אם מבט לעבר אפשרות לעתיד שונה.
אחרת, מה הטעם? אך מהי אפשרות זו?
זיכרונותיהם של זקני 1948 עמוסים בריחות מוסק ולימון, בעגבניות שהיו לאגדה ובעצי זית בני מאות שנים, בחיטה שופעת ובמשב בריזה קרירה, בחברים יהודים ובאויבים ציונים, בשקרים בריטיים ובבגידות ערביות, באלימות צבאה של מדינה שלא ניתן לומר את שמה.
במשך כל חייהם, מזה 60 שנה, הם חיים באבל בלתי אפשרי. הפלישות הישראליות ללבנון וההרס הכמעט מוחלט של המחנה ב-1982, העמיקו את נזקי הטראומה תוך חיזוק מקומה של ישראל בתפקיד החמסן והפולש שלוקח את מקומו במכות מלחמה וטבח.
"הם לקחו מאיתנו את בתינו, את כפרינו, את אדמתנו. שיחזירו לנו אותם!"
לכבוש את הדמיון
עבור הפליטים הפלסטינים, מה מייצגים אותם יהודים-ישראלים המתעניינים בסיפורם ומכירים בזכותם לשיבה? התקווה לראות שוב את כפרם. התקווה ללכת באותה דרך שהביאה אותם לגלות, אך הפעם בכיוון ההפוך. התקווה למחוק את הגבול שהופיע בלב המרחב בו הם נהגו לשוטט ללא מכשול. התקווה למצוא את הכפר ממנו גורשו ב-1948, להרגיש מחדש את שהרגישו ביומם האחרון בפלסטין, למצוא את חוט קיומם שנקטע, גם אם יהיה זה ליום אחד. לקרוא תיגר על מגבלות הזמן והגיאופוליטיקה.
האם יהיה יעיל יותר להחליף את התמונות הקיימות בנפשם, תמונות של עבר שחלף, בתמונות ההווה? להציג בתים חדשים של מושב שנבנה על אלראס אלאחמר במקום שרידים של קירות נופלים? או שמא עדיין יש לטפח את הנוסטלגיה שבהם, למרק את צערם האינסופי? מה נשיג אם נשבור את הזכרון?
Bridging Memories מאפשר להם לשמוע את ההדים הרחוקים של אדמת מולדתם, לשלוח סימן לקיומם אל המקום של זיכרונותיהם. האם חשוב להם הסימן שייתנו בחלל ובזמן, דמותם ושמם בראס אל-אחמר, בכרם בן-זימרה, שכל אלה יביאו לתמורה בהלך רוחם של הישראלים שיעמדו לפני נוכחותם הוירטואלית? נראה לי מאוד לא סביר. אלא אם כן יקבלו בו ביום הזמנה לחזור לכפר תוך הכרה במה שנגזל ובזכויותיהם. מדינת ישראל, החלומות של כמה ישראלים שכוונותיהם טובות, ופחות מכך הלך נפשם של כמה ישראלים שדובקים בצדקתם, לכל אלה אין מקום בחלומות שלהם. ניתן להבין זאת. BRIDGING DREAMS – לקשר בין החלומות – יהיה המפעל האמיתי, במקום חלוצים הכובשים שטחים, הסכסוך זקוק לחלוצים כובשי דמיונות.
ירושה מפורקת
במרץ 2008, עם מסירת התמונות הסופיות לפליטים שצולמו שישה חודשים קודם לכן, דמעות רבות זלגו. הזכרונות עלו שוב, בערבוביה, המבטים אבדו באופק לא מוחשי. פגשתי זקנים נאחזים בחלום, חשים שכבר קרב הזמן לעזוב מבלי שיוכלו שוב, ולו לרגע, לשאוף את האוויר של אלראס אלאחמר. מסביב, בעין אל חלווה, הכפר נקרע בין פלגי ג'יהאד מנוגדים. הפת"ח משתדל לשמר את המעט שנותר מהמונופול על המאבק הלאומי, בזמן שהצעירים חולמים על ג'יהאד או על ויזה לאוסטרליה. עבור אלו שנולדו במחנות, זכות השיבה היא עמוד השדרה של זהותם, אך הזכרונות של הותיקים היא ירושה מפורקת. יהיה כואב מדי לוותר על התקווה לשוב, אך הדרך הפוליטית של תקווה זו אבדה מזה זמן רב.
האם נבון יהיה לפעול כך נגד היסודות עצמם של המצב הגיאופוליטי והמוסדי הקיים? לעורר תקוות מוגזמות?
אינני יכול להכריע בסוגיה זו. אבל נדמה לי שהפצעים בנפשם של אותם זקנים פלסטיניים, שמבטם לעולם יתמקד באופק חסר-הכרה, מצדיקים פעולה, שגם אם לא תהפוך את ההיסטוריה על פיה, תתרום לפחות למניעת ההשתקה של צערם. ייתכן אף וזו תהייה אבן היסוד של חלל פוסט-קולניאלי זה והיא אינה האבן הקלה ביותר להניח.
-----------------------
Thierry Brésillon
Tel Aviv – Paris – Bujumbura
4 décembre 2008
להורדת הקובץ
