אל קיומו של הכפר ח'רבת אללוז (חורבת השקד / השקדיות – בעברית) נחשפתי במסגרת עבודת תרגום שעשיתי עבור דן גולן, אשר עוסק מזה מספר שנים במחקר בלתי פורמאלי על הכפר כחלק ממחקר רחב יותר על הר איתן שבתחומו נמצא הכפר. עסקתי בתרגום ראיון עם אחד מהפליטים שעזבו את הכפר ב – 1948 . הראיון הארוך, מכיל בעיקר תיאור מפורט של החיים וההווי בכפר, ככל שהתקדמתי בעבודה על הראיון, הרגשתי שאני מכירה ומתקרבת לתושבי הכפר בשל התיאורים המדוקדקים והמפורטים של חייהם. בראיון מתוארים חייהם של התושבים בכפר עד שנת 1948 בדיוק מעורר השתאות – שמות האנשים בכפר, שמות המשפחות, במה עסקו, ממה התפרנסו, מה עשו בשעות הפנאי, מה היה אופי היחסים ביניהם, חיי הדת והפולחן, התרבות והמסורות הייחודיות להם ועוד. אחר כך גם ביקרתי במקום מספר פעמים וראיתי במו עיני חלק מהדברים שתוארו בראיון, ראיתי את הבתים, את הרחוב המרכזי בכפר וכד'. למרות שמרבית הבתים נהרסו בראשית שנות החמישים, ניתן עדין לראות היום שרידים של חלק מהבתים, בארות ושבילים. כיום המקום הוא חלק משמורת הר איתן ורבים מטיילים באזור, שמשופע במסלולי הליכה, מסלולי אופניים ואטרקציות תיירותיות. לא רבים מהמטיילים מבחינים בשרידי הבתים של הכפר. הרגשתי שנקשרתי לכפר המסויים באמצעות העובדה ששרידי הבתים, ערימות האבנים שכמותן ניתן למצוא במקומות רבים ברחבי הארץ, קיבלו פתאום פנים ושמות והתעוררו לחיים. רציתי להמשיך ולעסוק באופן כלשהוא בכפר ובאנשי ח’רבת אללוז. מכאן באה המוטיבציה לערוך מחקר אקדמאי אודות ח'רבת אללוז במסגרת לימודיי באוניברסיטה.

אנשים המטיילים היום בהר איתן לא יכולים לשער לעצמם את החיים שהתקיימו במקום הזה לצד כפרים רבים נוספים שהיו קיימים באזור במשך מאות שנים עד לפני שישים שנה. לכן במידה מסויימת, המחקר הזה נועד גם כדי להשמיע את קולם ולספר את סיפורם של אנשי ח’רבת אללוז, שכמו סיפורם של רבים אחרים, אינו נשמע.

הרעיון המקורי היה להשתמש בראיון הארוך והמפורט שעסקתי בתרגומו ובעיבודו, המכיל זכרונות ממקור ראשון של פליט מח'רבת אללוז, דור ראשון לנכבה. נוסף לראיון זה, קיוויתי לראיין אנשים נוספים, ולו אדם אחד מכל דור (ראשון, שני, שלישי). בשל קשיים וחסמים, אוכלוסיית המחקר אשר עליה התבססתי הצטמצמה בסופו של דבר לשני דורות. ראיון אחד כאמור, עם אדם מהדור הראשון וראיון נוסף שערכתי עם צאצא דור שני לנכבה.

התחלתי לחפש אחר מועמדים מתאימים, שייאותו לשתף פעולה עם המחקר ואשר במשפחתם שלושה דורות שמידת הנגישות אליהם מאפשרת לראיין אותם. נקודת הפתיחה היתה קשה מראש שכן רבים מהפליטים ומצאצאיהם מתגוררים בירדן ומעטים מהם בישראל או ברשות הפלסטינית.

את הראיון הראשון קיימתי עם אדם בשם ע'אזי שכלה, צאצא ליוצאי ח’רבת אללוז, המתגורר בישראל. לאחר ראיון זה, קיוויתי לראיין את הדור הראשון והשלישי באותה המשפחה אך נתקלתי כאמור בקשיים. חשתי שדווקא החשיפה והנגיעה המשותפת בתכנים הקשים של העבר המשפחתי הכואב עוררה חשדנות וחשש מהמשך הקשר. היבט נוסף בקושי היה הקושי האובייקטיבי להגיע למרואיינים בשל העובדה שהם מתגוררים ברשות הפלסטינית וחלקם מנועי כניסה לישראל. ניסיתי בדרכים שונות לתאם מפגשים (במחסומים או במקומות שהגישה אליהם מותרת עבור שני הצדדים) אך לאחר מספר נסיונות שלא צלחו והן בשל תחושה שהרגשתי של חשש וחוסר אמון, נאלצתי להשלים עם הפער בין מה שרציתי לעשות לבין הקשיים הרגשיים והפרקטיים כאחד.

לבסוף השתמשתי בראיון אחד, ארוך ומפורט, עם אדם בשם עארף אסמאעיל, פליט פלסטיני המתגורר בירדן. הראיון נעשה ביוזמת האתר www.palestineremembered.com  העוסק בתיעוד ושימור איפורמציה אודות היישובים הפלסטינים עד 1948.

מהראיונות עלו מספר נושאים בולטים אשר שבו וחזרו בדברי המרואיינים. הנושאים נוגעים לנכבה, לזכרון הנכבה ולחיי החברה הפלסטינית שלפני הנכבה.

1. שייכות

"נמחו עקבותינו
שרידי מגורינו נסחפו בזרם
וכל שנותר נמחק כליל
ציוני הדרך עד אחד
אינם מעוררים דבר
אינם מסמלים דבר
אינם מורים על שום דבר".

(טאהא מחמד עלי. "ענבר". 1983.)

הנושא הראשון הבולט הוא נושא השייכות. הדבר בולט בעיקר בכל הנוגע לבן הדור השני, ע'אזי – אשר מציג את עצמו בשם "ע'אזי אללוזי", כלומר, במוצאו מח'רבת אללוז. השם "לוזי" אופייני לבני וצאצאי הכפר, אשר נמצאים ברובם בירדן. בירדן חיים מספר אנשים, צאצאים לבני הכפר אשר נושאים את השם "לוזי" למרות שהם עצמם נולדו בירדן ומעולם לא היו בכפר, לאות ביטוי השייכות והקשר שלהם למקום. עד לנכבה, לא השתמשו בני הכפר בשם זה, אלא נקראו רק על פי שיוכם לחמולה מסויימת. אחרי 48, כסממן שיוך, החלו לעשות את השימוש בשם "לוזי". כחלק מתופעה זו, גם ע'אזי, אשר מתגורר כיום בישראל (נשוי לתושבת ישראל) מציג את עצמו בשם זה.
ביטוי נוסף לנושא השייכות ניתן למצוא בכך פעמים רבות במהלך הראיון, נוקט ע'אזי בלשון גוף ראשון רבים: "כשעזבנו"..... "אצלנו".... הדבר בולט עד כדי כך שבשלב מסויים בראיון הוא מציין כי הוא למעשה עדין לא נולד ב – 1948 וכל עניין הנכבה והסיפורים הוא היסטוריה עבורו. עם זאת, פעמים רבות במהלך הסיפורים שהוא מתאר במהלך הראיון הוא מספר זאת כאילו הוא עצמו נכח.

נושא השייכות עולה גם בראיון עם עארף אסמאעיל אשר השייכות שלו למקום אולי ברורה יותר על רקע העובדה שהוא נולד וחי בכפר עד שנות נעוריו. למרות זאת הוא מציין כי למרות הקושי לעזוב את הבית ואת הכפר, הם הסתגלו מהר לחייהם החדשים בירדן וכי הוא ובניו חשים בטוב שם.. "יש לנו את התכונה הזאת של ההתאקלמות.. לפלסטינים.. מסתגלים לכל מקום שחיים בו..".  את נושא השייכות הספציפית שלו לכפר הוא מזכיר כאשר הוא מספר שבעמאן, עיר מגוריו, נעשה ניסיון להקים ארגון או אגודה של צאצאי ח'רבת אללוז. הוא ממשיך ומפרט על מסגרת שייכות שהם רוצים ליצור אשר במסגרתה תשלם כל משפחה סכום קבוע על בסיס חודשי שישמש לשכירות עבור מקום מפגש. הוא מדגיש שאומנם התוכנית עדין לא רקמה עור וגידים אך הרצון קיים, והם שואפים להקים מרכז שבו יוכלו להיפגש פליטי וצאצאי הכפר.

ניתן אולי לייחס את תחושת השייכות החזקה (למקום שאיננו קיים) בצורך האנושי לקבוצת השתייכות, בעיקר בקרב אנשים שחוו טראומת הגירה או פליטות. גם עארף וגם ע'אזי חשים עצמם כפליטים. האחד חווה את חווית העקירה, ההגירה, הנדודים והפליטות על בשרו והשני נולד הישר לחוויה של פליטות כשנולד בזמן שמשפחתו התגוררה עדין במחנה פליטים בו בילה את שנות ילדותו ונעוריו.

2. הנרטיב הפלסטיני וזכות השיבה

"ולמרות הכול –
הענין שלו אבוד.
מצבו נואש.
וזכויותיו הן גרגר מלח
שנפל באוקינוס."

(טאהא מחמד עלי. "עבד אלהאדי נלחם במעצמה הגדולה". 1973.)

ניכר כי עולה צורך לתת ביטוי קולקטיבי בדבריהם לתחושות המשותפות לכל הפליטים. מעבר לתחושה האישית שלהם, ישנה התייחסות לסוגיית הפליטים באופן כללי, להסדר עתידי, זכות השיבה ולקרקעות.

בהתייחסו להחלטה 194 של עצרת האו"ם  אומר עארף אסמאעיל: "שמענו על החלטות רבות של האו"ם. הכול שקרים, לא עשו כלום מכל ההחלטות. וגם היהודים לא השיבו דבר. עד היום מחליטים כל מיני החלטות ולא עושים דבר.... אם יתירו לי לחזור, אחזור.." הוא אומנם דבק בזכות השיבה אך קשה לומר שהוא חש אופטימי בנוגע למימושה.

מדבריו של ע'אזי, בן הדור השני, עולה לעומת זאת מעט אופטימיות כשהוא מתאר כיצד לאורך חייו העביר אליו סבו את התקווה שבעתיד יוכלו לשוב לאדמותיהם בכפר: "סבא שלי לא הרשה לאבי לבנות בית. הוא אמר שביום מן הימים נחזור לכפר שלנו.... חשוב לי שהילדים ידעו שיש להם אדמות. יש לנו הרבה אדמות שם אבל איננו יכולים לעשות איתן דבר. אולי מתישהו הם יוכלו לחזור לשם, אולי יישמו את זכות השיבה, אולי יתנו פיצויים"....
הנרטיב הפלסטיני כפי שעולה מדבריהם של המרואיינים בנוגע ל – 1948 והן בנוגע ליחסים עם היהודים לפני הנכבה, הוא נרטיב שונה. עארף אסמאעיל מציין מספר פעמים את "היהודים" כגורם שלילי. במקום מסויים הוא מציין כי "היהודים תפסו את הכפר והרסו אותו לגמרי.. באו היהודים ואנחנו ברחנו.." ובמקום אחר "....אחרי הטבח בדיר יאסין ואחרי מה שקרה בצובא ובסטאף (כפרים סמוכים), אנשים פחדו אז הם התחילו לעזוב... חמקנו לפני שהגיעו היהודים..". ובמקום אחר: "פחדנו מאוד מהטבח שקרה בדיר יאסין אבל לא קרה לנו דבר דומה, היהודים חיכו..". בסוף הראיון אומר עארף אסמאעיל כי לעולם לא יחזור לכפרו כל עוד היהודים שולטים באזור "כשתסתיים תקופה האויבים, אחזור". גם בהתייחס לתקופה שלפני הנכבה, היחסים שהוא מתאר עם היהודים הם קרירים. לדבריו, לפעמים כשהיו נתקלים בקבוצות מטיילים יהודים באזור, היו סוקלים אותם באבנים. הוא אינו מנסה לייפות את פני הדברים ולצבוע את תיאור היחסים עם היהודים כחיוביים באיזשהו שלב. לא לפני הנכבה, לא במהלכה ולא לאחריה. מה גם שהוא מכריז על סירוב מוחלט לחזור לכפר כל עוד נמצאים שם האויבים היהודים.

בתיאורים של ע'אזי את מה שארע ב – 1948 ניכרת נימה מפוייסת יותר בנוגע ליהודים, הוא מתאר באופן מאוד לאקוני את מה שקרה: "בשנת 48, עם הקמתה של מדינת ישראל, באו אנשים שהקימו את המדינה על האדמות של הפלסטינים. הם גירשו את הפלסטינים, ובאו אנשים מחוץ לארץ והקימו את המדינה שלהם בפלסטין". לאחר שנשאל באופן ספציפי לגבי מה שהוא יודע על מה שקרה בכפר, הוא מתייחס לכך שתושבי הכפר ברחו לאחר ששמעו על הטבח בדיר יאסין. גם לאחר שנשאל שנית, לא תיאר תקיפות של יהודים ולא התייחס ללחימה שהתרחשה בכפר עצמו. בהתייחס ליחסים עם היהודים עד 48 הוא מתאר חיים שלווים: "הם חיו חיים טובים עם יהודים סביבם.. היו להם חברים יהודים שעבדו איתם... הם היו סוחרים אחד עם השני.. החיים היו רגילים בכל מה שנוגע ליחסים עם היהודים, חיו בשלום". את הפער בתיאור הנרטיב ובתיאור היחסים עם היהודים ניתן לייחס אולי לעובדת היותו דור שני, שעושה מעט אידיאליזציה לחיים שלפני 48, באופן כזה שאף מעצים את המשבר של 48. הסבר נוסף יכול להיות העובדה הפשוטה שהוא מתגורר כיום בישראל, ואינו חש בנוח להתבטא באופן שלילי כלפי היהודים באופן כללי כל שכן, בפני מראיינת יהודייה.

3. המשפחה כסוכן זכרון

"אנחנו לא בכינו
בשעת הפרדה.
שכן
זמן לא היה לנו
ולא דמעות
ובכלל, לא היתה פרידה."

(טאהא מחמד עלי. "לא היה ולא נברא". 1988.)

בחברה הפלסטינית מהווה המשפחה סוכן חשוב לסוציאליזציה שנעשית לזכרון הנכבה. באופן כללי ובהיבט רחב יותר ניתן לומר שמשפחה ככלל מהווה סוכן סוציאליזציה משמעותי ובעל השפעה לעיצוב תודעה וזכרון אנושיים. אך נראה כי הדבר חזק אף יותר במקרה זה. בהיעדר מוסדות חברתיים ותרבותיים מאורגנים אשר תיעדו את ההיסטוריה הפלסטינית, מהווה המשפחה גורם בלעדי כמעט בתחום זה. את ההיסטוריה המועברת בעל פה, הסיפורים המסופרים במסגרת המשפחתית והתפקיד אותו הם ממלאים ניתן אולי גם לשייך כמאפיין כללי של חברות מיעוטים אתניים השואפים לבסס לבנות ולגבש את הזהות הקולקטיבית שלהם. בהקשר זה, מטרת הסיפורים המועברים בעל פה, המשפחה או בקהילה המצומצמת, היא ליצור זהות משותפת, קבוצת שייכות אשר גם הדור שנולד לאחר הנכבה, ירגיש חלק ממנה. העובדה שהחברה הפלסטינית חוותה משבר וקהילות רבות התפרקו מעוררת צורך בקרב האינדיבידואלים, בני וצאצאי אותה קבוצת שייכות ליצור המשכיות ולטפח את תחושת השייכות גם בקרב הדורות הבאים.

נושא מיסוד ההיסטוריה שבעל פה עלה לאחרונה לשיח הציבורי הפלסטיני באמצעות ארגונים ומוסדות שונים אשר עוסקים בנסיונות להעלות על הכתב את הסיפורים והזכרונות אשר לאורך השנים סופרו בעל פה. היעדר מסמכים רשמיים ומאזן הכוחות של הפלסטינים (בישראל ובכלל) החל לעלות על הפרק. דוגמא לכך ניתן למצוא בסדרת חיבורים תחת הכותרת "סדרת ההיסטוריה שבעל פה" ("סלסלת אל תאריח' אל שפוי – במקור)  שיצאו לאור לדוגמא, על ידי מרכז "אלשמל" ברמאללה. המטרה בפרסומים אלה היא להעלות על הכתב סיפורים, ראיונות ועדויות ממקורות שונים על מנת לתעד את ההיסטוריה החברתית והתרבותית של הפלסטינים בתפוצות.
בשני הראיונות הנוכחיים מסופרים סיפורים רבים העוסקים בחיים בכפר, באירועים היסטוריים הנוגעים לכפר, בזמן הנכבה ולפניה. עארף אסמאעיל מספר סיפורים ששמע כילד אודות אירועים שקרו עוד בטרם נולד. הוא מספר על המרד הערבי הגדול של 1936, ומפרט אודות סיפורי גבורה ששמע על דמויות מהכפר שנטלו חלק במרד. הוא מציין בפירוש כי בכפר נהגו לדבר ולספר גם לילדים על הדמויות הבולטות שהשתתפו במרד.
גם ע'אזי מציין בפירוש כי גם עבורו, חשוב לספר את הסיפורים ששמע הוא כילד, גם לילדיו (בני הדור השלישי). "(הילדים) יודעים, הם יודעים את הדברים האלה, הם שומעים סיפורים, קוראים ספרים. הם שומעים סיפורים מסבא וסבתא שלהם, כן". הוא עצמו מכיר מספר סיפורים סביב אירועי 48, כמו סיפור שיתוף הפעולה של כפרים פלסטינים עם היהודים שהוא מתאר וסיפור אודות האדם שניסה לחזור אל הכפר לאחר העזיבה.

במסגרת הסיפורים, כחלק מההעברה שבעל פה, ניתן אולי להגדיר כתת סוגה את הסיפורים ההירואים שהזכירו המרואיינים. שניהם מזכירים דמות בולטת, ג'אבר חסן אבו טביח', בן הכפר שנחשב למנהיג לוחמים מהאזור, אודותיו סופרו סיפורי גבורה. אותו ג'אבר נלחם לצד עבד אלקאדר אלחסיני  שנחשב למפקד ולוחם בולט ונהרג בקרב שנערך באזור זה, בכפר קסטל. ע'אזי ועארף אסמאעיל מציגים את פעולות התקיפה שהיה מבצע אותו ג'אבר אבו טביח' כנגד שיירות בריטיות ויהודיות כמקור גאווה. עארף אסאעיל מתאר את אבו טביח' כ"לוחם מהולל...דיברו עליו, סיפרו.... הוא היה מפקד, מבני הכפר הלוחמים.... גם ב – 1936 וגם ב – 1948, וביניהם, הוא עשה עבודה טובה..". הוא מספר כי גם לפני הנכבה, נהגו אנשי האזור להילחם ביהודים, ומספר סיפור על פיו לפני הנכבה ביצעו לוחמים מהאזור בהנהגת אבו טביח' תקיפה של טנק יהודי (הכוונה ככל הנראה למשוריין).
גם ע'אזי מספר סיפורים ששמע מאביו אודות תקיפות שהיה מנהיג אבו טביח' כנגד שיירות בריטיות שהיו עולות בדרך לירושלים והיו מותקפות כדי לקחת את האספקה שעליהן. הוא מתייחס באופן פחות הירואי להתקפות אלה ומציין כי ההתקפות בוצעו בלית ברירה, מכיוון שתושבי הכפר היו עניים מאוד ולא היה להם כלום. הוא אינו מציין כי מדובר בהתקפה הירואית. בניגוד לעארף אסמאעיל, הוא אינו מציין כלל סיפורי לחימה כנגד יהודים, אלא רק כנגד הבריטים (אולי שוב, מתוך חשש ו/או תחושת חוסר נוחות מול מראיינת יהודייה).

4. מוטיבים תרבותיים – חברתיים – עממיים

"אני מוכן... לא, מוטב היה,
ואני אומר זאת מכל הלב –
הלואי שבאותו יום הייתי בולע חבל
ארוך יותר מן החבל של סבחה
אלו רק
נשארנו בכפר!"
(טאהא מחמד עלי. "החבל של סבחה". 1988.)

מעניין לציין כי ע'אזי, בן הדור השני, שמעולם לא חי כאמור בכפר, ידע לספר על החיים בכפר לפרטי פרטים. הוא תאר את אורח החים הפשוט כאילו ממקור ראשון, למרות שהוא עצמו גדל בסביבה שונה לגמרי, במחנה פליטים ובחברה שלא חיה כבר חיים חקלאיים מסורתיים. "כל בני משפחתי היו חקלאים... היו להם בעיקר ענבים, גפנים... אנשי הכפר נהגו לעבוד בכל יום משעות הבוקר ועד אחר הצהריים. בלילה נהגו להתאסף כל הזקנים והמבוגרים ולספר סיפורים.. היה גם משורר שנהג לבוא ולספר סיפורים מהמסורת, מהמורשת. למחרת בבוקר קמו ושוב יצאו לעבודה וחוזר חלילה.... החים שלהם היו קשים מאוד. לא היו להם שום אמצעי תחבורה, וכל העבודה נעשתה באופן ידני. בקושי היו להם חמורים שנעזרו בהם להעברת סחורות. החיים היו באמת מאוד קשים אבל הם היו מרוצים בחלקם כיוון שעבדו את האדמה שלהם... הם חיו חיים טובים... ההורים סיפרו לי על כל מיני עניינים שהיו להם, סיפרו איך היו מבשלים, איך היו מקבלים פני אורחים"....

בפרטים שמתאר עארף אסמאעיל על חיי היום יום בכפר, ניכרת בעיני, פחות אידיאליזציה ביחס לסיפורים שמתאר ע'אזי. כחלק מההתמודדות עם הזכרונות של הוריו (ואולי כחלק מהקושי להתמודד עם הזכרונות הקשים), הוא מתאר את התקופה שלפני הנכבה כטובה. למרות שהחיים היו מאוד קשים והתושבים חיו בעוני, הוא מציין שהיו להם חיים טובים (כיוון שהיו עצמאים ועבדו את אדמתם).

מלבד התיאור הנ"ל של חיי השיגרה ומפגשי הערב החברתיים השגרתיים, ישנם מספר מוטיבים משותפים העולים בסיפורים של שני המרואיינים. הראשון הוא עץ החרוב, אשר נקרא בפי אנשי הכפר "ח'רובת אלקוט" (עץ החרוב למאכל – מילולית) או "שג'רת אלקוט" (העץ הנותן מזון / פרנסה – מילולית). העץ שימש כנקודת ציון מרכזית ונקודת מפגש. נהוג היה לבוא אליו כדי להיפגש, להתפלל, להמתין למי שהיה חוזר מירושלים. כפי שמציין עארף אסמאעיל: "אם היית אומר למישהו מח'רבת אללוז "עץ החרוב", ידעו מה מדובר". ע'אזי, שמעולם לא גדל בכפר, ידע גם הוא לספר כי בערבים נהגו כולם להתאסף תחת עץ החרוב. הוא מציין כי סיפרו לו שגם באירועים מיוחדים כמו נישואין או לידה, היו מתאספים כולם לשבת תחת עץ החרוב.

מאפיין חברתי נוסף שמוזכר על ידי השניים הוא המנהג לעלות לקברי שיח'ים שהיו בקרבת הכפר. שניהם מספרים כי נהוג היה לעלות לקבר השיח' אחמד בח'תיארי, במרחק של כשני ק"מ מהכפר למטרות שונות, ביניהן: תפילות, טקסים דתיים, שבועות, בריתות ונדרים. עארף אסמאעיל מספר כי המקום היה חושב מאוד בעיני תושבי הכפר (למרות שהיו מספר קברים נוספים באזור, קבר השיח' אחמד היה בעל החשיבות הגבוהה ביותר). הוא מתאר בפירוט מה נהוג היה לעשות כשהיו מגיעים אל הקבר, את הטקסים, התפילות. ע'אזי אף מציין כי הוריו סיפרו לו על מיקרה שבו בא אדם להישבע בקבר השיח' אך נשבע שבועת שקר והתעוור בו ברגע.

באופן טבעי, עארף אסמאעיל מציין פרטים נוספים הנוגעים להיבטים חברתיים, כמו האופן שבו היו חוגגים חגים ואירועים מיוחדים, באופן שהיה אופייני לחברה הפלסטינית הכפרית. אך המוטיבים המסויימים האופייניים לח'רבת אללוז, כמו ההתקבצויות סביב עץ החרוב וקבר השיח' אחמד, מוכרים היטב גם לע'אזי, בן הדור השני.

5. העתיד

"כי עוד לא קרה שנפרדתי מדבר
מדברי העולם הזה
ולא אבדתי אותו אחר כך
לעולם ועד,
גם לא הושטתי לאיש
יד לשלום".

טאהא מחמד עלי. "הבז". 1984.

שני המרואיינים מביעים פחד ורתיעה מן העתיד הצפוי לעם הפלסטיני ומן הגורל שהם חשים שנגזר עליו. עארף אסמאעיל מציין כי גם אם יתירו לו לחזור בעתיד אל הכפר ולממש את זכות השיבה שלו, הוא לא יחזור כל עוד היהודים נמצאים שם. "אני לא חוזר אליהם. צמאי דם. הם אויבים. היהודים אכזרים.... ומפרי אמון.... הכפר הרוס כולו, לא נשאר דבר פרט לעצי השקד והזיתים, כל הבתים נהרסו לגמרי...." בדבריו הוא מביע רתיעה מפני החזרה לכפר, לא רק מתוך החשש מהיהודים ששולטים כיום באזור אלא גם בשל העובדה הפשוטה שהכפר הרוס, כל הבתים הרוסים (וקשה יהיה לשקם את ההריסות).

ע'אזי מביע גם הוא חשש מן העתיד אך אינו מתיחס באופן ספציפי לחזרה לכפר אלא לגורל העם הפלסטיני ככלל. ".... מה יהיה גורלנו בעתיד? מה יקרה? מה יהיה עם החיים שלנו כאן בעתיד? האם נצטרך לחוות את אותו הדבר? האם נישאר כאן? האם נעזוב?.... אני מרגיש שהעתיד לא ברור גם בגלל מה שקרה כבר בעבר." ע'אזי מביע באופן ישיר את הפחד מהעתיד בהיבט של נכבה נוספת – האם מה שקרה יחזור על עצמו. הוא חש שהעתיד אינו בטוח בשל העובדה שעמו כבר חווה טראומה אחת בעבר, ומי יכול להבטיח שלא יחווה טראומה נוספת בעתיד.

ייתכן ודווקא העובדה שהוא עצמו לא חווה את הטראומה אלא רק שמע וספג אותה מהוריו גורמת לו לתחושה מועצמת של פחד, של מי שלא עבר עדין את החוויה הקשה של עקירה והגירה. הדור הראשון מפוכח יותר כיוון שסבל על בשרו את הטראומה (ולכן מרגיש אולי מועצם יותר מכיוון שהוא יודע שיוכל, כאינדיבידואל וכקולקטיב, להתמודד עם משבר בעתיד). ע'אזי מצהיר בפירוש שהעובדה שהוא חש מאויים ולא בטוח לגבי עתידו היא מה שקרה בעבר: "העתיד לא ברור גם בגלל מה שקרה כבר בעבר" ולכן למעשה, אין לו דרך להתמודד עם זה, שכן הוא הלוא לא יודע מה קרה בעבר, הוא לא חווה על בשרו ואולי החוויה של לשמוע וללמוד על הטראומה קשה אף יותר מלחוות אותה על בשרך כשהיא מתרחשת.

ניתוח ומסקנות

1. מה מכיל הזכרון?
התימות הנ"ל שתוארו כמרכזיות בזכרון של שני המרואיינים מובילות להעלאת הסברה שהזכרון מתמקד יותר בחיים שלפני הנכבה מאשר באירוע הטראומתי עצמו. הויי חיי הכפר, המנהגים, המשפחה, החברה, הקהילה, כל אלו מקבלים מקום נרחב בסיפורי הזכרונות.
הנכבה עצמה כאירוע, כטראומה, הפחד והקושי שבעזיבה, חווית ההגירה והפליטות, אלו נוכחים פחות בשני הנרטיבים שמציגים השניים.

2. כיצד זוכרים? איך מעבירים את הזכרון? איך משמרים אותו?
האמצעי העיקרי לזכרון הוא הסיפורים שמסופרים מדור לדור בתוך המשפחה. ע'אזי, בן הדור השני, אף מציין כי למרות הקושי הקיים בשמירה על הקשרים המשפחתיים בשל העובדה שכל בני המשפחה התפזרו ברחבי העולם, הם משתדלים לשמר אותם גם אם אינם מתראים לעיתים קרובות. גם העובדה שהסכים להתראיין, לספר ולהקליט את הסיפורים על ח'רבת אללוז, משמשת כאמצעי למימוש המטרה לשמר את הזכרון.
עידן האינטרנט הביא עימו חידוש ובשורה בעניין זה שכן, התקשורת בין בני משפחה ובין פליטים וצאצאים שמוצאם באותו המקום הפכה נגישה וקלה יותר. באתר www.palestineremembered.com המכיל חומר רב על מקומות וקהילות פלסטיניות שלפני הנכבה מקיימים פליטים וצאצאיהם תקשורת עניפה. לא רק שניתן באמצעות האתר לתעד חומרים באופן מקיף, על ידי ראיונות, הקלטות וסרטים אלא הוא משמש גם כאמצעי תקשורת בין אנשים. האתר מאפשר לשמר את הזכרון והמורשת גם על ידי יצירת קשרים בין אנשים אשר במוצאם הם מאותו המקום. באתר ישנו ספר אורחים, לוח מודעות, ואף לוח מודעות שידוכין עבור כל קהילת פליטים וצאצאים, מכל מקום שמתועד. רשת האינטרנט משמשת אם כן ליצירת קשרים חברתיים וקשרין בין אנשים בני אותה החמולה. מגלישה באתר (לא רק בעמוד הרלוונטי לח'רבת אללוז) נראה כי הוא משמש רשת חברתית שבאמצעותה ניתן לפרסם ולהפיץ הודעות וכן להירשם בספר האורחים, לפרסם פרטים אישיים ולחפש אנשים בני אותה החמולה אשר מתגוררים כיום בכל קצוות העולם, בירדן, בקנדה וכד'.

מטבע הדברים ישנן קהילות פעילות יותר וקהילות פעילות פחות באמצעות האתר. בעמוד של ח'רבת אללוז לדוגמא, ישנם אנשים המציגים את עצמם כדור שני וכדור שלישי לאנשי ח'רבת אללוז, חלקם אף מתאר את הגעגועים שהם חשים למקום וכמה היו רוצים לחדש קשרים עם צאצאי הפליטים, לבקר בכפר וכד'. נוסף לאתר זה ישנם כמובן אתרים נוספים העוסקים בשימור זכרון הנכבה.

במיקרים אחרים, בהם הדבר האפשרי, ישנן קהילות ששומרות על הזכרון על ידי ביקורים במקום שבו היה כפרם. הדבר נכון לגבי מקומות שהפכו למקומות יישוב יהודיים אחרי 1948 בהם הקהילה אינה מתקיימת במסגרת יישוב ערבי (סוחמתא, חטין, סג'רה, ברוה ועוד) והן מקומות שקיימים כקהילה מאורגנת באותו מרחב גיאוגרפי (צפוריה, תרשיחא ועוד) . קהילות רבות מקיימות פעילויות שונות באמצעות ארגונים מקומיים שמטרתם היא שמירת הקשר למקום על ידי תיעוד, על ידי קיום תהלוכות וביקורים, קיום אירועים משפחתיים במקומות היישוב וטקסים. בהקשר זה בולטת פעילות של ועד העקורים אשר עוסק בפעילויות שימור הזכרון בקרב הפליטים הפנימיים (העקורים), שנותרו בשטחי ישראל לאחר הנכבה. הועד מקיים אירועי זכרון, תהלוכות שיבה וכו' ומפרסם חוברות זכרון על הכפרים ומקומות היישוב. במיקרה של ח'רבת אללוז, ניתן להזכיר בהקשר זה את דבריו של עארף אסמאעיל על הניסיון להקים בעמאן אגודה שתאחד את פליטי וצאצאי הכפר.

3. האופן שבו הדור השני והשלישי נחשף לנכבה
כאמור, האמצעי המרכזי שבאמצעותו נחשפים בני הדור השני והשלישי לנכבה הם סיפורים המועברים בעל פה במסגרת המשפחה. גם לע'אזי, בן הדור השני חשוב שילדיו ידעו היכן חיו הסבא והסתבא שלהם. הוא עצמו מספר את הסיפורים כמו מגוף ראשון וחשוב לו להעביר אותם הלאה. "אני רוצה שידעו שיש להם שורשים כאן.... שיש להם כפר, מקום". כאדם שגדל אולי בתחושה של חוסר שורשים, כילד במחנה פליטים, חשוב לו שהילדים שלו, דור ההמשך, לא ימשיכו לחוות את אותה התחושה אלא ירגישו שייכים למקום בו הם חיים.

4. מרכיבי הזהות
הקשר למקום ולאדמה בולט בזהות של המרואיינים. אצל ע'אזי, כפי שהוצג הדבר בולט אפילו באופן שבו הוא מציג את עצמו, "ע'אזי אללוזי" ובאופן שבו הוא מתאר דברים שקרו "אצלנו" בכפר. אין ספק כי ההשתייכות לכפר היא חלק משמעותי בזהות שלו. באופן מפתיע, לתחושתי, דווקא אצל עארף אסמאעיל, בן הדור הראשון, מרכיב זה בזהות פחות דומיננטי. מדובר באדם שעזב את הכפר כנער ומאז חי חיים מלאים במדינה אחרת, בירדן. הוא נישא, הקים משפחה וחי חיים בהם הזהות הפלסטינית שלו אינה מקבלת ביטוי דומיננטי, כל שכן המקום שממלאת ח'רבת אללוז בזהות הזאת. ייתכן והדבר נובע מתוך הרצון להשתלב במקום שבו הוא בנה את ביתו וחייו ובאופן בלתי מודע להדחיק מעט את הזהות הקודמת. בזהות שהוא מציג, בולט היחס השלילי שלו ליהודים. כשהוא מתאר את העובדה שנאלץ לברוח מכיוון שהיהודים היו צמאי דם. בראייתו היהודים נתפסים עד היום כצמאי דם ולכן הוא מסרב לבוא לבקר בכפר, ומציין שאפילו לא ניסה לעשות זאת.

5. אופי הקשר למקום
הקשר למקום גם הוא מורגש ביתר עוצמה בעיני, בדבריו של ע'אזי. כדור שני, שנולד לאחר הנכבה, במחנה פליטים, הוא בחר לחזור ולחיות בסמוך לכפר המוצא של הוריו. הוא נישא לתושבת ישראל וחי בכפר באזור ירושלים, סמוך מאוד למקום שבו שכן הכפר של הוריו. העובדה שבחר לחיות שם יש בה כדי להעיד אולי על מעין מימוש בזעיר אנפין של זכות השיבה. הוא בנה בית וגידל את ילדיו לא הרחק מהאדמות שהיו שייכות למשפחתו. הוריו מתגוררים אומנם עדין במחנה הפליטים בו הוא נולד וגדל אך הוא בחר "לחזור" אל ח'רבת אללוז ולחיות בקרבת מקום. נוסף לכך, הקשר שלו עם המקום הוא ממשי, הוא מבקר ומטייל בשטח שבו שכן הכפר. "אני לוקח את ילדיי לשם.... אנחנו הולכים לשם באופן קבוע. אנחנו מחשיבים את המקום הזה לשורשים שלנו, זה הכפר של האבות שלנו, של הסבים שלנו...."

הקשר של עארף אסמאעיל למקום, לאחר ניתוק של שנים רבות, הוא אידיאליסטי יותר. עבורו זהו המקום של זכרונות הילדות, הוא מעולם לא ביקר בכפר, לא ניסה לבקר ומציין שאף לא ינסה לעשות זאת כל עוד המקום בשליטת "היהודים". הוא מתאר בפירוט את שמות התושבים, את המנהגים ואת אופי החיים בכפר, אך נראה כי הוא אינו משתוקק לקיים קשר ממשי עם המקום. הכפר עבורו הוא מחוז הילדות, שכל מגע ממשי עימו עלול להביא אכזבה קשה. המקום עבורו נשאר חזק יותר בזכרון כקהילה, קהילת המקום. גם בשל העובדה שבמשך שנים, לאחר עזיבתו, לא יכול היה לקיים קשר ממשי עם המקום. את הקהילה לעומת זאת הוא זוכר היטב, והוא מרבה לציין שמות ואירועים מהווי הקהילה.

6. זיכרון ושכחה
היבט אשר בולט בהיעדרו הוא אזכרת הקושי שבהתמודדות עם טראומת הנכבה. חלק גדול מהזכרון מתמקד בחיים שלפני הנכבה, בשייכות לכפר וכד'. ההתייחסויות הקיימות לסוגיות הנוגעות לפליטים הפלסטינים הן ביחס להווה – מימוש זכות השיבה, סוגיית הקרקעות, אין תיאורים קשים של חווית העקירה. בהקשר לזכרון, מעניין לבדוק גם את מה שנשכח. גם הזכרון וגם השכחה הם שדות של תרבות, מרחב של עם, שבו לסיפורים שונים יש מקום וטריטוריה שונים. לטענת היסטוריונים פלסטינים , אותה "שכחה" היא חלק מהשתיקה הכללית שהיתה אופיינית לחברה הפלסטינית במשך כחמישים שנה. כחמישים שנה לאחר הנכבה החלו בחברה הפלסטינית לתעד בסמינרים, תיעוד ועדויות מה שקרה אז. מדוע שתקו עד אז? ניתן לחשוב על מספר הסברים: ראשית, הבושה והחשש להיתפס כחלשים בפני החברה והסביבה שלהם, גם אם חיו בסביבת פליטים. ייתכן שאנשים הדחיקו והעדיפו לא להעביר את תחושת המשבר בטראומה מתוך הרצון להימנע מעימות עם נקודות החולשה שלהם – העובדה שנאלצו לברוח, שנטשו את אדמתם, שלא נלחמו כדי לחזור לביתם ולאדמותיהם. גם במקומות שהתנהל מאבק, הלוא שבסופו של דבר רוב המקומות נעזבו.

הסבר נוסף הוא הרצון להיטמע בחברה הקולטת. היות שנהוג לטעון כי רבים מאלה שעזבו היו בני המעמדות הגבוהים, אנשים משכילים ומצליחים, הרי שמתקבל על הדעת שגם במקומות ההגירה הם שאפו להצליח, לרכוש השכלה ולהשתלב בחברה. ייתכן שרבים העדיפו לדחוק את זהותם כפליטים לשוליים ולהתרכז בהשתלבות בהצלחה.

ולבסוף, הסבר נוסף ניתן אולי למצוא בעובדה שלאורך שנים האמינו פליטים רבים שיחזרו למקום מוצאם. גם בשנים 1939 – 1936, בזמן המרד הערבי והלחימות החוזרות ונשנות בבריטים, עזבו פלסטינים את בתיהם, אך שבו אליהם מאוחר יותר . הבריטים התירו לרבים לשוב. חלק מהטראומה של 1948 באה לידי ביטוי לא רק בעקירה ובהגירה אלא בעובדה שבמשך שנים רבות אחר כך נמנעה מהפליטים החזרה. כלומר, הם לא ידעו למעשה במשך זמן רב עד כמה הטראומה היא אכן טראומה, שכן חשבו שמדובר בעזיבה זמנית, כפי שכבר קרה בעבר. עשרות השנים שעברו גרמו אט אט להכרה שאכן מדובר בשבר גדול.