אלמאלחה לפני הנכּבּה

אלמאלחה היה כפר ערבי שנבנה במרחק כחמשה קילומטר מהעיר ירושלים שהפך לאחת השכונות של העיר עם התרחבותה. הכפר נקרא בשם אל-מאלחה שפרושו "המלוחה", כנראה בגלל מעיין מים מלוחים שהיה במרכז הכפר ליד המסגד. בסמוך לאל-מאלחה היו מספר כפרים פלסטינים חלקם נכבשו בשנת 1948 וחלקם בשנת 1967. מצפון היה הכפר לפתא [נכבש ב-1948 ותושביו גורשו] ומדרום שרפאת, בית ספאפא [ חלקו נכבש ב-1948 וחלקו ב-1967] ובית ג'אלא [ נכבש ב-1967] וממערב כפר אל-ולג'ה [1967], כפר אל-ג'ורה וכפר עין כארם [1948].

בשנת 1945 גרו באלמאלחה כאלפיים תושבים פלסטינים. לכפר היו שייכים כ-7000 דונם אדמה. לפני הכיבוש ב- 1948 היו כ-13% מהאדמות בבעלות יהודית. הכפר נבנה על רכס גבעה בגובה 750 מטר מעל פני המים, ומשקיף על שטחים נרחבים מדרום, ממזרח ומערבה לו. אדמותיו נוצלו לחקלאות וגידולי ירקות ופירות. על 23% מאדמות הכפר היו נטועים זיתים. מעיין המים הקרוב ביותר לכפר היה מעיין יאלו, במרחק כשני קילומטר, ממנו תושבי הכפר שאבו מים. בשל המרחק ממקורות המים נחפרו בתוך הכפר בארות לאגירת מים. בשנים האחרונות לכיבוש הבריטי הותקנו מערכת של צינורות ומשאבות שהזרימו את מי מעיין יאלו לבריכות בתוך הכפר.

רוב תושבי הכפר עסקו בחקלאות וגידול צאן, אחרים התפרנסו מעיסוקים אחרים, בעיקר חציבה וסיתות אבני בנייה, מבניין וממסחר. מעטים היו פקידים. בשנת 1932 הוקם בכפר בית ספר שהיה בין הראשונים שבכפרים באזור ירושלים. בכפר קיים מסגד אחד על שם החליף המוסלמי עמר בן אל-ח'טּאבּ, לפי סברת התושבים המסגד נבנה במקום בו התפלל עמר כאשר עבר באזור [ כנראה בשנת 636]. אין יודעים מתי נבנה המסגד אך צריחו נבנה מחדש בשנת 1927 לאחר שנתגלו בו סדקים ובקיעים.

השטח הבנוי של הכפר השתרע בשנת 1948 על 86 דונם וצורתו היתה מלבנית. רוב הבתים נבנו מאבן. בשנת 1931 היו בכפר כ-300 בתים. בכפר הייתה מרפאה ומועצה מקומית. מסילת הרכבת יאפא – אל קדס עברה על אדמותיו של הכפר מדרום.

המקום מיושב ככל הנראה מתקופת הברונזה. על פי מסורות יהודיות גרו במקום שנקרא בעברית "מנחת", שבט יהודה ושבט בנימין. באזור הכפר קיימים קברים מהתקופות הרומאית והכנענית.

ברישומים משנת 1596 הוזכר הכפר אלמאלחה כאחד הכפרים של מחוז ירושלים וגרו בו 286 תושבים.    

כיבוש אלמאלחה
מעדויות של פליטי כפר אל-מאלחה וממקורות שונים, בעיקר עיתונות כתובה מאותם ימים, עולה כי תושבי הכפר ניסו להתגונן ב-1948 מפני התקפות הכוחות היהודיים, למרות האמצעים הדלים שעמדו לרשותם. צעירים נושאי נשק אף חשו לעזרת כפרים אחרים במלחמתם מול הכובשים העתידיים. אל-מאלחה נכבש סופית ב – 15 ביולי 1948.

העיתון "פלסטין" שיצא לאור ביאפא דיווח שההתקפה הראשונה על אל-מאלחה בוצעה בה-6 במרס כאשר קבוצת לוחמים יהודים הגיעה לפאתי הכפר וניהלה קרב יריות עם החמושים המגינים על הכפר. בדיווח לא נמסר על נפגעים.

ההיסטוריון בני מוריס, בספרו לידתה של בעיית הפליטים הפלסטינים 1947-1949, כותב שהכפר פונה בשני שלבים, השלב הראשון היה באפריל בעקבות הטבח בדיר יאסין הסמוך ב-9 באפריל 1948. פליטים סיפרו כי בעת הקרב על הכפר לא היו בו תושבים. ככל שהמלחמה על אל-מאלחה נהייתה קרובה ומוחשית יותר, מנהיגי הכפר, גם בעקבות הידיעות על הטבח בדיר יאסין, התכוננו מבעוד מועד. את המשפחות – ילדים, נשים וזקנים – הם העבירו לכפרים מרוחקים מאזור הלחימה. התושבים החמושים נשארו בתוך הכפר כדי להגן עליו.

עיתון "הניו יורק טיימס" דיווח כי ארגון "ההגנה" תקף לראשונה את אל-מאלחה בלילה שבין ה-1 וה-2 במאי 1948. הכח יצא מבסיס "ההגנה" שבשכונת קטמון.

הכפר נפל בידי הישראלים לאחר קרב קשה שנמשך מספר ימים. בלילה שבין ה-13 ל-14 ביולי נכנס כוח ישראלי לכפר ותפס בו עמדות. קרב קשה התנהל מחצות עד זריחת השמש. במהלך הקרב נפלו שלושה חללים מאל-מאלחה: נעמאן חסן אחמד עודה, מוסא חסן עודה "חסן זהרה" וחלוה אל-סאלם. (לפי עיסא עלאן, אל-מאלחה לפני 48). הפליט סאלח מסלח אל-חלו (לפי המקור הקודם) תאר כך את המשך הקרב על אל-מאלחה: "הלגיון הערבי החל במתקפת נגד ב-15 ביולי ולוחמים מאל-מאלחה השתתפו במתקפה. מרגמות מצריות, שהיו מוצבות בצומת בין שרפאת ובית לחם, עזרו להם. המתקפה התחילה מכיוון דרום מערב, מספר לוחמים תפסו עמדה על הר "עלי שרארה" וברשותם מרגמת "ברן" כדי לחפות על ההתקדמות שלנו לכיוון היהודים. "מג'אהדין" (לוחמים) נוספים ניצבו בשדה "באטן אל-ח'דר" מתחת לשרפאת, כשגם ברשותם מרגמת "ברן" וירו לכיוון היהודים שתפסו מחסה בתוך ביתו של מסטפא נמר, זה היה הבית האחרון של הכפר מצד דרום. מספר אנשים מאל-מאלחה השתתפו בקרב הזה. אני זוכר מהם את מחמד אחמד אסעד, שחאדה עספורה, סאלח עלקם, אחמד מחמוד ג'אבר, מחמוד עטייה ואני. גם רשיד אחמד רמדאן, הוא נפצע מכדור בגבו ומת מאוחר יותר בבית חולים". שני תושבים אחרים נפלו בקרב על הכפר, מוסא ג'מעה שרארה ואחמד מחמד אבו כמל. בקרב הזה שוחרר ביתו של מסטפא נמר עלקם ובתוכו היו עשרה יהודים הרוגים. הכוח היהודי נסוג מהכפר. באותו יום, לוחמים מתנדבים מצריים, המשרתים בדרום ירושלים, הוציאו הודעה על שחרור אל-מאלחה בסיוע הלוחמים הפלסטינים. העיתון "ניו יורק טיימס" הספיק לפרסם את ההודעה. אך כבר באותו יום הגיעה תגבורת יהודית שסייעה לכח שהיה שם לכבוש מחדש את הכפר.

ה"ניו יורק" טיימס דיווח שהישראלים השתמשו ב-14 ביולי במרגמות ותותחים להפגזות הטעייה בחזית. העיתון הוסיף שמתקפת הנגד שביצעו הערבים ושגרמה להריגתם של 15 מאנשי האצ"ל ופציעת עוד עשרים לא הצליחה להחזיר את הכפר לשליטתם. העיתון מסר ב-16 ביולי כי הכפר בשליטה ישראלית. מאוחר יותר, ב-22 ביולי, המפקד הישראלי של אזור ירושלים, דוד שאלתיאל, הודיע ל"ניו יורק" טיימס כי שני כפרים בעלי חשיבות אסטרטגית, אל-מאלחה ועין כרם נכבשו בין שתי ההפוגות. בכך סוכלה "סכנת פשיטה מצרית" על ירושלים.

מקורות:
האנצקלופדיה הפלסטינית, דמשק, 1984. (ערבית)
עיסא מחמד עלאן, אלמאלחה לפני 1948, 1997. (ערבית)
דוד קרויאנקר, אדריכלות בירושלים, הבנייה הערבית מחוץ לחומות, ירושלים 1985 . (עברית)
www.Jerusalem.muni.il (עברית)
www.Group 194.net (ערבית)
עלאן, עיסא מחמד, אל-מאלחה לפני 1948, עמאן, 1997
www.group194.net    

כיבוש מלחה לפי האצ"ל
ההפוגה הראשונה שכפתה מועצת הביטחון בארץ במשך ארבעה שבועות בין ה- 11 ביוני ל- 9 ביולי 1948 נוצלה היטב על ידי הצד הישראלי כדי להתכונן למערכה שאחרי. תוצאות הקרבות שפרצו מיד עם תום ההפוגה מוכיחות זאת. רבים ראו בהפוגה הזאת שיזמה בריטניה דרך נוספת לסייע ליהודים להתארגן מחדש ולסיר את המצור שהציבו הערבים על היהודים בירושלים. באתר האלקטרוני של הצבא הישראלי נכתב " בשלהי ההפוגה תוכננו פעולות צה"ל במרחב ירושלים כדלקמן: בדרום - כיבוש הכפרים מלחה ועין כרם; במרכז - כיבוש העיר העתיקה; בצפון - כיבוש שכונת שייח' ג'ראח כדי לנתק את ציר התנועה של הלגיון מירושלים צפונה, להתחבר עם כוחות צה"ל המנותקים בהר הצופים ולאגף את העיר העתיקה.

בשלב הראשון פעלו כוחות צה"ל בדרום-מערב ירושלים. יחידות אצ"ל ולח"י, שהוסיפו לפעול בנפרד במרחב ירושלים,לחמו עם כוחות חטיבת 'עציוני'.

ב-11 ביולי הופצצה ירושלים מן האוויר, לראשונה בתולדותיה."
אם כך, זו הייתה הפעם היחידה בהיסטוריה שירושלים הופצצה מן האוויר.
קרבות עשרת הימים (19-9 יולי 1948), שהחלו מיד עם תום ההפוגה הראשונה, היוו מפנה חשוב ביותר במלחמה. הצבא הישראלי רשם לעצמו הישגים צבאיים חשובים: כיבוש נצרת והגליל התחתון מידי צבא ההצלה הערבי בפיקודו של קאוקג'י, הערים אל-רמלה ואל-לד נכבשו במהלך המבצע הידוע בשם מבצע דני, ונפתח מסדרון חדש לירושלים על ידי כיבוש שער הגיא (באב אלוואד) ונכבשו השכונות קריית יובל, מלחה ועין כרם.

דוד שאלתיאל היה "המפקד הצבאי" של ירושלים מטעם "ההגנה" בשנת 1948. הוא היה אחראי על ניהול המערכה הצבאית כמפקד "חטיבת עציוני". באמצע יולי ובמשך ימים לחצו אנשי האצ"ל על שאלתיאל לצאת להתקפה על העיר העתיקה, אולם תשובתו היתה כי רק לאחר כיבוש מלחה, יתפנה למבצע העיר העתיקה
בספרו "בלהב המרד", שפרקים שלמים ממנו מופיעים באתר האינטרנט "דעת" מתייחס יהודה לפידות, ממפקדי האצ"ל באותם הימים, למתח שהיה קיים בין ההגנה לאצ"ל באזור ירושלים, שם הוא לחם. מעניין שאת התייחסותו למתח הוא מביא בצל השתלשלות האירועים שהביאו לכיבוש כפר אל-מאלחה. להלן גרסתו, שתואמת ברובה את אשר מצאנו במקורות פלסטיניים ושמענו וקראנו מפי פליטי הכפר הפלסטיני. רק לסיפור המזעזע (בהנחה שהוא אמיתי), על הפצועים היהודיים שחבריהם הותירו בתוך מערה בפאתי הכפר, אין אזכור בשום מקור אחר.

להלן התאור:
"אור ל-10 ביולי, יומיים לאחר תחילת קרבות "עשרת הימים", יצאה פלוגת יהונתן (פלוגת יוצאי הגדנ"ע) יחד עם יחידה של לח"י, לפעולה בדרום ירושלים. הם הצליחו לכבוש את חירבת אל-חממה (אזור הר הרצל ויד-ושם), אולם חירבת-מזמיל (היום קריית-היובל) נשארה בידי הערבים. בקרב זה נפל מפקד פלוגת יהונתן וכן שניים מאנשי לח"י. כן נפצעו שישה, חמישה מאנשי לח"י ואחד מפלוגת יהונתן. כעבור יומיים הותקפה חירבת-מזמיל שנית והפעם נכבש המקום מידי הערבים.

בכל אותם ימים לחצו נציגי האצ"ל על שאלתיאל לאחר סיום כיבוש בית-מזמיל, נתן שאלתיאל את האות לכיבוש מלחה.

אור ליום 14 ביולי הותקפה מלחה על-ידי פלוגה של האצ"ל, אליה צורפו שתי מחלקות מפלוגת יהונתן בפיקודו של מיכאל גרוס. מפקד כוח האצ"ל היה אליעזר סודיט ("קבצן") וסגנו בן-ציון כהן ("גיורא"). בבית-וגן הוצבה סוללת מרגמות, שהופעלה על-ידי רגמי הצבא בפיקודו של דוד בריסק ("צ'נקי") מן האצ"ל. משום-מה, לא הורשה בריסק להביא את יחידת הרגמים של האצ"ל על מרגמותיהם.

לאחר הפגזה כבדה של הכפר, הגיע תור חיל-הרגלים, שהתקדמו בשלושה ראשים: שתי מחלקות פלוגת יהונתן שהתפרסו באיגוף ממזרח לכפר, כוח בפיקודו הישיר של "קבצן" התפרס ממערב לכפר, וכוח נוסף בפיקודו של "גיורא" שתקף את מרכז הכפר. יש לזכור, כי השטח בין בית-וגן לבין מלחה היה זרוע מוקשים רבים והיה צורך בנקיטת אמצעי זהירות מיוחדים כדי לא לדרוך על אחד מהם. מיד לאחר ההפגזה פרצו חילופי אש עזים ויהודה סלונימסקי, שהסתער עם הכוח של "גיורא", נהרג מאש האויב. הכוח התוקף המשיך להתקדם בשלוש זרועות וכעבור כמה שעות לחימה נשברה התנגדות הערבים והאויב נסוג.

עם עלות השחר נתפס הכפר כולו. "קבצן" ארגן את יחידותיו בפאתי הכפר ומחלקה אחת, בפיקודו של אריה אפשטין-אשל "יריב", נשלחה לכבוש את משלט אל-ראס מדרום לכפר. בשעות הבוקר המאוחרות הלך "קבצן" מן הכפר אל המטה ששכן בבית-וגן והשאיר את הפיקוד על הכוח בכפר בידי "גיורא". קבצן דיווח על מהלך העניינים וביקש להחליף את פלוגתו בכוח טרי, כדי לאפשר לאנשיו לנוח.

בעוד "קבצן" עושה במטה בבית-וגן, פתחו הערבים בהפגזה כבדה על הכפר וכוח רגלים הסתער על מחלקתו של אשל, שהחזיקה באל-ראס. כאשר הגיעה הידיעה אל המטה, מיהר צ'נקי להפעיל את המרגמות ולהרעיש את האויב, אולם להפתעתו גילה כי רגמי הצבא הורשו לעזוב את המקום ולצאת לחופשה. צ'נקי הפעיל בעצמו מרגמה אחת וכעבור זמן קצר הופעלה עוד מרגמה. בסך-הכול נורו למעלה ממאה פגזים לעבר הגבעות הסובבות את מלחה. "קבצן" חזר מיד לפקד על הכוח בכפר ומן הגדוד בקטמון הגיעה תגבורת בפיקודו של צבי קניג ("ישי").
בהתקפת-הנגד הצליחו הערבים לכבוש את משלט אל-ראס ואנשי מחלקתו של "יריב" פתחו בנסיגה בלתי מאורגנת לעבר הכפר. הם התרכזו בבית קיצוני על הגבעה, אולם במהרה התברר כי היו חשופים לאש האויב ומספר הנפגעים הלך וגבר. הפצועים הועברו למערה שנמצאה בסמוך והיתר נסוגו למרכז הכפר. הערבים המשיכו בהסתערות והגיעו עד למערה. הם גילו את הפצועים ששכבו חסרי אונים ודקרו אותם למוות. רק לוחם אחד נשאר בחיים; הוא שכב ללא ניע גם כאשר דקרו אותו בסכין. ערמת החללים כיסתה את גופו ובגלל הדם הרב שניגר עליו, חשבוהו הערבים למת. עם רדת חשכה, זחל מן המערה לכיוון הכפר, עד שחבריו מצאוהו מוטל בשדה. מפיו נודע את אשר אירע במערה.

הערבים הגיעו עד פאתי הכפר, אולם נסוגו כתוצאה מהתקפת-הנגד שאורגנה על-ידי אליעזר סודיט וצבי קניג שבא עם התגבורת. מלחה חזרה לשליטה יהודית.
סיכום הקרב היה עגום: 17 הרוגים ופצועים רבים".

מקורות:
יהודה לפידות, בלהב המרד. מערכות האצ"ל בירושלים, ירושלים תשנ"ו – 1996, ע' 408-414
אתר האינטרנט: דעת – אתר לימודי יהדות ורוח  www.daat.ac.il  

------------------------------

על יהודה לפידות מתוך אתר האינטרנט של האצ"ל שהוא בעצמו מנהל:
נולד ב- 13 באוגוסט 1928 בארץ-ישראל. בגיל צעיר (בשנת 1943) הצטרף לאצ"ל והשתתף במאבק נגד השלטון הבריטי, ובאחת מהן בהתקפה על מסילת הברזל בדרום הארץ (2 באפריל 1946), נפצע קשה בזרוע ידו. במלחמת העצמאות השתתף כמפקד פלוגה בקרבות ירושלים הנצורה.  בין היתר פיקד על כוחות האצ"ל בקרב על רמת רחל וכן על הפריצה לעיר העתיקה במסגרת מבצע "קדם". זכה פעמיים לציון לשבח.
לאחר המלחמה, החל את לימודיו באוניברסיטה העברית בירושלים, בשנת 1960 קיבל תואר דוקטור לביוכימיה, וב-1973 היה לפרופסור מן המניין באוניברסיטה העברית.

בשנת 1980 נקרא על-ידי מנחם בגין, ראש הממשלה, לעמוד בראש "נתיב" ("לשכת הקשר") ונשאר בתפקידו זה עד שנת 1985.
מאז 1985 עוסק פרופ' לפידות בחקר המחתרות של תקופת המנדט הבריטי.

במסגרת מחקריו פירסם את הספרים הבאים:
על חומותייך (משרד הביטחון, 1992)
הסזון, צייד אחים (מכון ז'בוטינסקי, 1994)
בלהב המרד  (משרד הביטחון, 1996)
פרקים בתולדות האצ"ל  )מכון ז'בוטינסקי, 1998)
לידתה של מחתרת )ברית חיילי האצ"ל, 2001)
היום שרה הקטנה (מכון ז'בוטינסקי).