לפני מספר חודשים ביקרתי עם טל בתיאטרון הפתוח והעזוב דרומית לאשקלון וליד קיבוץ גברעם. בדרך חזרה מהתיאטרון כשהתחברנו לכביש 4, זיהיתי לא הרחק מהכביש בלב השדה, בעוד אני אוחז בהגה במצבת קבר לבנה ממנה צומח ועולה שיח מלבלב. המצבה היתה ליד תל קטן מה שהעלה בי את הסקרנות האם היה פה בעבר כפר ערבי שחוסל ב-48', ואם כן אז עד כמה הצליח ההרס למחוק ולשנות את המקום.
שלשום בדרך לשדרות, החלטתי לעצור, לרדת מהרכב ולראות מה נותר כאן. הרשימה הזו היא לא על ארכיטקטורה אלא על הרס והחרבה כשאני עומד אל מול מקום שיכול רק לעורר שאלות ותהיות הומאניות, לאומיות ואסתטיות.

בישראל קיים היום שיח ער למדי העוסק בצידו האפל של ניצחון מלחמת העצמאות שהתרחשה באזור זה באמצע המאה שעברה. לצד האפל הזה ישנן בראש ובראשונה היבטים פוליטיים, שבעוד שבצד הישראלי מבקשים כל הזמן לשכוח מהם, הרי שבצד הערבי מהווים היבטים אלו עיקרון מרכזי בכל דו-שיח אפשרי. ישנם גם היבטים חברתיים ופיסיים – ואני מבקש להפנות את המבט אל ההיבט הפיסי.

זו עובדה עליה אין עוררין כי בעת המלחמה וגם לאחריה בוצעו בעשרות אם לא במאות יישובים ערבים שהתקיימו בתחומי מידנת ישראל שזה עתה קמה, פעולות של טיהור אתני, או כפי שמגדיר זאת הערך בויקיפדיה: טיהור אתני הוא גירוש של אנשים בכוח, שמטרתו ליצור הומוגניות אתנית בטריטוריה מוגדרת, ובכך למחוק את המציאות האתנית הקודמת של אותה טריטוריה.

על פי מסמכים רשמיים בארכיון צה"ל הוכח כבר מזה זמן רב, כי מעטים היישובים הערבים שתושביהם עזבום לבקשת צבא ההצלה, במטרה לשוב לאחר גמר הקרבות ולבזוז את בתי היהודים שיזרקו לים. יחד עם זאת אני מוצא כי היישובים הערביים שזכו לאיזכור מפורט מעל דפי ההיסטוריה, אלה הם יישובים שעל פי רב היו בעלי השפעה משמעותית על המרחב – גיאוגרפית או צבאית, ויישובים כאלה שלא "זכו" לעולל בעיות או לקחת חלק מרכזי בקרב זה או אחר, כמעט ולא זכו לאיזכור. ברשימה זו אני רוצה להזכיר את אחד מאותם מקומות קטנים ופחות חשובים להיסטוריה, אך עדיין חשוב לאלפי אזרחים המפוזרים בעולם – וזכרונו טבוע בליבם כשהמקום עצמו נותר כפצע המסרב להגליד בתחומי הארץ בה אנו פועלים.

צריך עור של פיל כדי לעבור ליד מקום חרב ולא לשאול שאלות. או פשוט צריך להיות קורבן של מערכת החינוך המפגרת בה מרבית האוכלוסיה הישראלית הושחתה. אבל גם מקום קטן וחסר חשיבות משמעותית כדוגמת הכפר בית ג'רג'ה לא נותן לי מנוח והשאלה כיצד עלי להתמודד עם הדבר הביאה אותי לבקר במקום ולאחר מכן לצלם ולפרסם את הרשימה הזו גם בפני מי שלא מכיר או ביקר בה. בית ג'רג'ה הוא אחד מתוך מאות יישובים שהושמדו בעקבות מלחמת העצמאות, ואם כל השמחה שהביא הניצחון הגדול הרי מוטל כאן צל גדול הן על ההווה והן על העתיד. מעבר לפן הפיסי הרי יש כאן גם פן אנושי שחובה עלינו להפסיק ולהתעלם ממנו ולהתחיל לדון בו.

ברור שהכפר הזה הוא מחוץ לשיח בישראל ולכן לא התפלאתי שלא מצאתי אף איזכור לגביו ברשת. גם ויקיפדיה העברית אינה כוללת ערך עליו, אך בויקיפדיה בשפה האנגלית קיים ערך נאה למדי. האתר בו קיימת ההתייחסות המרתקת והתוססת ביותר לכפר הוא palestineremembered.com שם נמצא מידע על הכפר ועל צאצאיו ומשם המידע שאביא כאן בהמשך.

רקע היסטורי:

הכפר בית ג'רג'ה השתייך לנפת עזה והמרחק בין הכפר לעזה היה 15.5 ק"מ בלבד. עד מבצע יואב ב-30 לאוקטובר 1948 היה הכפר מיושב ב-1090 אזרחים שהתגוררו ב-202 מבנים. בכפר פעל מסגד אחד וכן מבנה קבר הנביא ג'רג'ה שיתכן מאד שזהו מבנה הקבר שמצאתי באתר הכפר והוא למעשה המבנה היחיד שנותר על תילו מהכפר כולו.

כיום מפוזרים פליטי הכפר וצאצאיהם בכל רחבי העולם: עזה, עמאן, אבו דאבי, גרמניה, קטאר, ערב הסעודית, כווית ועוד. החלק המרתק הוא ההודעות שמותירים בני וצאצאי הכפר האחד לשני ואת חלקם אני מוצא לנכון להביא כאן, ועימם אסיים את הרשימה בתקווה שהם יפתחו בראשך חוט למחשבה:

אוסמה מחמוד: אני רוצה להודות לאחים הנמצאים באתר, זה נהדר כי מזכיר לנו בתפוצות בדורנו את הכפרים והערים של פלסטין. אני רוצה גם להקדיש ברכות לעם של הכפר בית ג'רג'ה בבית ומחוץ לבית. ואם ירצה השם, הוא שיביא אותנו עוד היום אל הקרקע היקרה של הכפר שלנו.

אחמד שוקר: אני אוהב את המקור של המשפחה שלי, ואני מקווה שנשוב חזרה לביתנו.

כאמאל אלדורה: עדיין יש בנו את הביטחון באל כי נשוב אל הכפר הקדוש של אבותינו ואבות אבותינו בית ג'רג'ה.

אחמד מאדי: יום יבוא ונשוב אל הארץ שלנו. לא נשכח את אדמתנו בבית ג'רג'ה.

חוסיין אבו חאליבה: הניצחון לצודקים והצדק עימנו – אנו נשוב הביתה.

מוחמד מאדי: סאלאם עליכום! אינשאללא נשוב חזרה. מחובתינו לגדל את ילדינו לא להפסיק ולזכור את ארץ מולדתנו כדי שיום אחד הם ישובו אליה.

---------------

פורסם לראשונה בבלוג של מיכאל יעקובסון