הגן הלאומי
אמיר יציב, 2014
אנימציה, HD, 10’42
הכל היה חדש, נטוש וחרב. היה זה גן עדן מסוג מיוחד בו משלו בכיפה שני אלי הנצח של הארכיאולוגיה: הבריאה והחורבן1.
חורבות מזכירות לנו עולם מלנכולי שבו היופי צפון בבטחה ומשתעתק עד אינסוף. החורבה היא סמל רומנטי ליצירת האמנות, להחשבת הפרגמנט מעל היצירה המוגמרת – רגע בודד שמייצג את כל שאיננו. הפרגמנטים של התנועה הרומנטית משולים לאבני פסיפס שאסון הפיץ לכל עבר. מי ילקטן אחת לאחת ויגולל את סיפורן?
החורבות שבכל רחבי הארץ הן עדות אילמות לאסונות עתיקים כחדשים, אך גם למאבקים תת-קרקעיים סביב השכתוב המתמיד של תולדותיה. משקידשון ערבים כיהודים, היו ההריסות לאיקונות של טרגדיה לאומית, מטפורות לגלות וגאולה. בעל הבית הוא אדון הזכרון.
מעל לכל, העבר בישראל/פלסטין אינו עולם בפני עצמו. כל מה שקשור לארכיאולוגיה מנוצל מייד כבשר תותחים לסכסוכי ההווה והעתיד. תקופת הצלבנים היא דוגמא מובהקת לכך: בעוד שהפלסטינים ביקשו להוכיח שהציונים הם נכרים בני-חלוף ממש כקודמיהם הנוצרים, הציונים השתמשו בחורבות המפוארות אותן ייחסו לאבירים הקדמונים – לא פעם בטעות – כדי להמעיט מערך תרומת הילידים לנופי הארץ, מורשתה ותרבותה.
לאחר שהפליגו מכאן הצלבנים, התאימה האוכלוסיה המקומית את מבניהם לצרכיה, הרחיבה כמה מהם והחריבה אחרים. בעיני ארכיאולוגים ישראלים רבים, היישובים הפלסטיניים שקמו על חורבות המבצרים וקדמו להם לא היו ראויים למחקר מחוץ להקשר של "תקופת הצלבנים", הקשר שהיה במקרים רבים בדוי: כמה וכמה בתי אחוזה הדורים בכפרים פלסטיניים נחשבו ל"מבצרים צלבניים", פשוט מכיוון שבעלי הבית החדשים לא שיערו בנפשם שערבים מסוגלים להפליא עד כדי כך לבנות.
בהתעסקות הישראלית בצלבנים דבק אפוא רבב של גיוסם בשירות הנרטיב הציוני. לדידם של אבות הארכיאולוגיה הישראלית, היה זה אכן גן עדן – ובפרי הדעת האסור כל הקוטף זוכה. ככלות הכל, אין חשש שמא יסתמכו אבירי הצלב הנוראים על שכתוב מסוים זה של ההסטוריה כדי לצאת שוב למסע.
לצורך פרויקט זה, טייל יציב באותו הגן וביקר ב-17 אתרי חורבות שנחסך מהם הגורל שפקד מאות כפרים פלסטיניים אחרים הודות לייחוסם לתקופה הצלבנית. יציב הסתמך במחקר על מסמכים מגנזך המדינה, כמו גם על ארכיאולוגים והסטוריונים – בראש ובראשונה ד"ר רז קלטר ונגה קדמן – כדי להתחקות אחר ההרס או השימור של חורבות אלו. אלו המעטות שהשתמרו בזכות ייחוסן הצלבני שופכות אור על עבר הרבה יותר קרוב והרבה פחות מוכר.
הסרט מבוסס על סריקה תלת-ממדית של מרחבים פנימיים של בתים שיושביהם נעקרו מהם ב-1948, ושבעבר הרחוק היו מבצרים צלבניים – אותה הטכניקה שמשתמשים בה אדריכלי שימור. בסרט, כל המרחבים נשזרו יחדיו כדי ליצור מבנה אחד שבו הצופים מוזמנים לסייר. הטקסט המלווה את הסיור המדומה מבוסס על מסמכים ארכיוניים הקשורים למפגשם המוקדם של הארכיאולוגים הישראלים עם אותן חורבות.
