אורי הייטנר שוב משתלח בי ובזוכרות ("אשמתי, חטאתי, פשעתי", על הצפון 7/3/2012): אנטישמי ומילים אלימות נוספות, כרגיל, בכתיבתו. אבל ב"הודאה באשמה" שלו, על כי אפשר לי ולפעילות של זוכרות במה בפאנל ציבורי שהשתתף בו, גלום משהו חשוב בהרבה מהופעה של מישהו כזה או אחר: את הנכבה לא ניתן להמשיך להחביא כפי שנעשה למשל כשאני למדתי בביה"ס. כיום התלמידים עצמם, למשל במכללת תל חי ובמכינות קדם צבאיות שונות בארץ, מבקשים מזוכרות ללמוד על הטרגדיה שהתרחשה ב-1948, שבמהלכה הפכו רוב תושביה לפליטים ואנו, היהודים הישראלים, נעשינו לכובשים מלידה.  

המיינסטרים הישראלי, שהייטנר מייצגו נאמנה, נאלץ להכריע בין (לפחות) שתי אפשרויות לא קלות. האחת, להתעלם ("לא יעלה על הדעת שניתן לזה במה!") אבל אז ברור שהידע ההולך ומתרבה על הנכבה עולה עד שמגדיש את סאתנו. השניה, להתייצב מולו ולהכחיש את הנכבה, אבל אז התוצאה מגוכחת כדוגמת החוברת "נכבה חרטא" מבית היוצר של "אם תרצו".

על העובדה שב-1948 התרחש כיבוש של רוב שטחי הארץ ע"י הכוחות הציוניים אין חולק בין ההיסטוריונים. הייטנר מנסה להיאחז במיתוסים השקריים והשחוקים לפיהם כל מעשינו היו טהורים אז ומעשי טבח, כפי שציין בעדות הוידיאו הפלמ"חניק אמנון נוימן, לא היו ולא נבראו. אה, כן, חוץ מההוא בדיר יאסין, שעשו הפורשים כמובן, לא "אנחנו". 

הייטנר גם חוזר על המנטרה בדבר "זכות הקיום של המדינה היהודית". לטעמו היא בלתי ניתנת לערעור או לדיון כלשהו. ממה שאני זוכר שכן לימדו אותי בבית הספר, התפיסה שהמדינה היא מעל לכל נקראת פאשיזם. אני זוכר את האיור המסביר את המונח, של אלומת הדגנים, המייצג אחדות וכוח של כולם יחד לבלי התר. אכן, פאשיזם יש אצלנו ובשפע. איך לא? בלעדיו, איך יכול כובש להצדיק את המשטר שהוא מקיים?

ובכלל, מה פתאום אנחנו מקבלים כמובן מאליו שלמדינות יש זכויות, אפילו זכות קיום? ידוע לכל שלבני אדם יש זכויות, לא למדינות. זכויות אלו נקבעו מלכתחילה כדי להגביל את כוחם הרב של מדינות. הסעיף החותם את מגילת זכויות האדם של האו"ם מ-1948 קובע שלמדינה אסור "לעסוק בפעולה או לבצע מעשים שתכליתם לקפח כל זכות או חירות (...) הקבועות בהכרזה זו." הייטנר עושה אפוא שימוש ציני בשיח הזכויות הליברלי. 

אבל כמובן שלא הכל שחור ומדכא. כעם שמציין בימים אלה את השחרור מעבדות, כך יותר ויותר ישראלים מגיחים ממערת אפלטון החשוכה והמונוליטית שהייטנר מייצג היטב. נעמה אייש מקיבוץ הגושרים כתבה לי בתגובה לפאנל בתל חי ותיארה את תהליך התפכחותה: "תהיתי איך בדיוק קרה השינוי. מתי העזתי לשאול? לפקפק? לא יודעת, בצבא? (שהיה פשוט סיוט?) כנראה באקדמיה, כשהכרתי פלסטינים. כשהתבגרתי קצת. כשנפקחו לי העיניים. כשהבנתי מה זה פמיניזם והכל התחבר לי. זה היה תהליך ארוך וקשה אבל הוא היה ועדיין יקר לי מאוד." 

איתן ברונשטיין,
עמותת זוכרות