מה קרה ל-130 אלף האזרחים הסורים שהתגוררו ברמת הגולן ביוני 1967? על פי הגרסה הישראלית הרשמית, רובם ככולם נמלטו לעומק סוריה עד תום המלחמה. על-פי מסמכים צבאיים ועדויות ראייה, רבבות גורשו בטרנספר שמזכיר את זה של תושבי לוד ורמלה ב-1948

לכתבה באתר הארץ לחצ/י כאן

ריח תאנים בשלות מציף את האף מיד עם הכניסה אל הכפר רמתאנייה. בשיאו של הקיץ הן כבר בשלות מדי וריח התסיסה דחוס ומעיק. באין קוטף, נרקבות התאנים על העצים. באין גוזם, גדלים הענפים פרא, סודקים את קירות הבזלת השחורה של הבתים, פורצים דרך מסגרות החלונות העקורים. שורשיהם הלא-מרוסנים ממוטטים את גדרות האבן שמקיפות את החצרות. כל הרעפים האדומים נעלמו מהגגות. המרצפות נעקרו. על כמה מהחלונות עוד תלויים סורגים, אבל דלתות כבר אין. רק נחשי הקיץ מגיחים מדי פעם מתחת לאבני קיר שקרס, ציפורים מנקרות את התאנים המרקיבות וחזיר בר ענק, מבוהל, שועט על השביל, נעצר לרגע ומפנה ראשו לאחור, כמתלבט אם לתבוע בעלות על הקרקע או לנוס על נפשו. בסוף הוא בורח.

מכל עשרות היישובים והכפרים הסוריים שנותרו נטושים בגולן לאחר מלחמת ששת הימים, רמתאנייה נחשב לכפר שהשתמר הכי טוב. כנראה יותר בזכות ההתיישבות היהודית הקצרה שהיתה בו בסוף המאה ה-19 ופחות בשל עברו הביזנטי, הוא הוכרז כאתר ארכיאולוגי מיד לאחר המלחמה וניצל משיני הבולדוזרים.

במפקד האוכלוסין הסורי שנערך ברמת הגולן ב-60' נמנו ברמתאנייה 541 תושבים. ערב מלחמת ששת הימים חיו בו כ-700 בני אדם. על פי רוב ההערכות התגוררו בכל שטח הגולן שנכבש על ידי ישראל ב-67' בין 130 אלף ל-145 אלף תושבים. במפקד האוכלוסין הישראלי הראשון, שנערך בדיוק שלושה חודשים לאחר תום הקרבות, נמנו בכל שטחי הגולן 6,011 אזרחים בלבד. אלה התגוררו ברובם בארבעת הכפרים הדרוזיים שנשארו מאוכלסים עד היום ומיעוטם בעיר קונייטרה, שהוחזרה לסוריה לאחר מלחמת יום כיפור.

צים להסתפק במטעים המעטים שנשארו מחוץ לשדות המוקשים ולהשקיף מרחוק על שרידי בתיהם.

לכתבה באתר הארץ לחצ/י כאן