ההעיירה מג'דל, היום אשקלון, היתה עדיין עיר מעורבת ביולי 1950. כ-3,000 פלסטינים התגוררו בה בגטו סגור ומגודר, לצד התושבים היהודים שזה מקרוב באו. לפני המלחמה, היתה מג'דל מרכז מסחרי ומנהלי, עם 21 אלף תושבים, וגם חשיבות דתית גדולה היתה לה: בקרבתה, בין חורבות אשקלון העתיקה, עמד משהד נבי חוסיין, מבנה עתיק שהוקם בסוף המאה ה-11 ובו, לפי המסורת, נטמן ראשו של חוסיין בן עלי, נכדו של הנביא מוחמד, שמותו בקרב בכרבלא שבעיראק סימן את הקרע בין שיעים לסונים בעולם המוסלמי. עולי רגל מוסלמים, לאו דווקא שיעים, נהגו לפקוד את המקום. מיולי 1950 לא נשאר להם מה לפקוד. צה"ל פוצץ את נבי חוסיין.
זה לא היה האתר המוסלמי הקדוש היחיד שנהרס אחרי מלחמת העצמאות. לפי ספר של ד"ר מירון בנבנשתי, מ-160 המסגדים שעמדו לפני המלחמה בכפרים הפלסטיניים שנכללו בהסכמי שביתת הנשק בשטח ישראל, היום עומדים על תלם פחות מ-40 מסגדים. מה שיוצא דופן במקרה של משהד נבי חוסיין הוא שיש תיעוד להרס הזה, יש קבלת אחריות ישירה מצד לא אחר מאשר אלוף פיקוד דרום באותם ימים, קצין ושמו משה דיין. התיעוד מלמד על כך שפיצוץ המקום הקדוש באשקלון היה פעולה מכוונת, חלק ממבצע נרחב יותר, שכלל לכל הפחות שני מסגדים נוספים, אחד ביבנה והשני באשדוד.
את התיעוד הזה צריך לזקוף דווקא לזכותו של איש ממסד גמור: שמואל ייבין, אז ראש מחלקת העתיקות, הגלגול הראשון של רשות העתיקות. ייבין - כפי שאומר רז קלטר, ארכיאולוג שחקר את שני העשורים הראשונים של הארכיאולוגיה במדינת ישראל - לא היה פעיל פוליטי, וגם לא לוחם למען זכויות הערבים. ייבין, מסביר קלטר, היה פשוט איש מדע, חניך האסכולה הבריטית, איש מחלקת העתיקות של ממשלת המנדט, שחשב שעל מבנה עתיק ועל מקום קדוש צריך להגן מפני הריסה, לא משנה אם הוא קדוש ליהודים, לנוצרים או למוסלמים. לכן הוא שלח מכתבי מחאה, לכן הוא נחשב לנודניק בעיני מפקדי צה"ל.
