בואו נניח, רק נניח, שהיתה נכבה. בואו נשער, ולו רק לשם הדיון, שרבבות מתושביה הערבים של פלסטינה לא נעלמו סתם ככה. הטענה המקובלת בציבור הישראלי היא שהם פשוט ברחו, אבל בואו נשתעשע באפשרות שזה קרה כי מישהו הבריח אותם, שמישהו איים עליהם, שמישהו גירש את אלו שלא נאותו לעזוב בעצמם, או אפילו חיסל אותם. בואו נדמיין, רק נדמיין כאמור, שזה קרה. ובואו נדמיין שנסכים כולנו להכיר בכך. ומה אז? זה בכלל ישנה משהו?

בעצם למה צריך לדמיין? יש קולנוע. מישהו יכול בכלל לחשוב מה היה קורה לזיכרון השואה בלי החומרים הדוקומנטרים ממחנות ההשמדה, בלי העדויות המצולמות שאסף קלוד לנצמן, בלי התיעוד של משפטי נירנברג, ובלי "רשימת שינדלר", "הפסנתרן", "החיים יפים" ומאות סרטים עלילתיים אחרים שיצאו לאורך השנים בכל העולם. ומה עם אסונות המלחמה בבוסניה, בסודן, בסוריה, אפילו בצפון קוריאה? כולם תועדו בדרך זו או אחרת על ידי התקשורת וגם הקולנוע, שבכך ביטלו כל ניסיון להתכחש לעוולות הללו. בעידן הנוכחי זה נראה בלתי אפשרי.

אנחנו גם רואים את זה יום יום, כשישראל נמצאת תחת בליץ תעמולתי של צילומים שנקלטו בסמארטפונים (שהיום יכולים לארח את מפת הכפרים הנטושים עם האפליקציה iNakba) ומצלמות וידאו ביתיות, חיכוכים בין חיילי צה"ל, המתנחלים והפלסטינים מגיעים הישר למסכי הטלוויזיה בבתים בארצות הברית, צרפת, יפן, אוסטרליה ושאר העולם. ולעתים גם לבתי הקולנוע שלהם. אלא שלפני 66 שנה לא היו סמארטפונים בפלסטינה, בקושי מצלמות 35 מ"מ. וברוך אגדתי, נתן אקסלרוד והאחרים התעניינו בהקמת הישוב היהודי החדש והמתחדש בארץ, לא בזה הישן והקמל של ערביי המזרח התיכון.

להמשך הכתבה באתר Ynet