(טקסט שמתייחס לפרפורמנס שמוצג בוידיאו עמואס / פארק קנדה)

בילדותי בקווינס, ניו יורק, בשנות השישים נחשפתי אך מעט לעולם שמחוץ ליהדות החרדית ולציונות שלוחת הרסן. ענייני משפחה, לימודים בישיבה, השתתפות כפויה בטקסים ופעילויות בבית הכנסת (Shul), פעילות אזרחית והפגנות תמיכה בישראל הובלו ע"י שומרי מצוות. אחרי שנת לימודים באוניברסיטת בר אילן התקבלתי לעבודה בירושלים בכוונה להיות עולה חדשה ולהישאר בארץ.

שקעתי לשגרה יומיומית, אבל אז התחלתי להבחין בדברים שאינם מתיישבים עם הנרטיב שהתייחסתי אליו כאל אמת. השיחות הראשונות שלי עם לא יהודים הדהימו אותי כי היו כה שונות מכל מה שלמדתי עד אז. שמעתי עדויות מפלסטינים על השפלות במחסומים, מעשים של הפליה פראית, התעללות שיטתית והצקות קבועות.

ההתמרמרות שלי גברה כשהבנתי שהנרטיב "שלנו" הובנה בקפדנות עבור מיעוט "לבן" בעל פריבילגיות של יהודים ממוצא אירופאי עם חזון מוצק של כיבוש המולדת שהתבטא בחזרה נלהבת על האמירה "בשנה הבאה בירושלים". היה זה כעס מבולבל מכיוון שלא יכולתי ליישב בין מה שלמדתי על האובדן היהודי והישרדותו, כולל זוועות השואה, יחד עם פעולות הדיכוי המתחוללות נגד בני הארץ, ילידיה של "ארץ הקודש".

בתמימותי, ניסיתי לשוחח על מבוכתי עם בני משפחה, חברים וקולגות לעבודה. ארגוני זכויות אדם וסולידריות לא היו קיימים אז או שלא הייתי מודעת להם. חשתי בדידות ולא ידעתי מה לעשות עם הייאוש והאכזבה אז החלטתי לעזוב את ישראל ולא לשוב עד שאוכל להשתתף בבניית חברה הוגנת, צודקת ואחראית יותר. גם ביקורי משפחה קצרים היו הזדמנויות לפגישות עם פעילים מחויבים לשינוי, לא רק בשיח אלא גם בשטח.

פגישה עם איתן ברונשטיין אפריסיו, מייסד זוכרות, לראשונה ב-2005, הותירה בי רושם עצום של תקווה שחשתי מאז שבתי לארה"ב. נחישותי שבה אלי ובדוקטורט בחרתי להתמקד בהבנת המנגנונים האמנותיים והתרבותיים שעיצבו ותמכו בנרטיב הציוני, למרות אי ההלימה שלו עם היהדות. כאשר הוזמנתי ב-2013 ליצור עבודה עבור התערוכה של קק"ל החדשה בזוכרות, חשתי שמילאתי את ההבטחה שלי לעצמי.

אני מקווה ומאמינה שהפרפורמנס האמנותי הנקרא עמואס / פארק קנדה הוא ראשון לרבים נוספים שאבצע במסגרת המאמצים לתבוע את זכויות הפלסטינים והתיקון של התוצאות המזיקות של הכיבוש הציוני את פלסטין. מחויבות כזו לצדק ולהוגנות אנושית היא, אחרי הכל, מה שבחרתי לקחת עימי מהלימוד היהודי. שיתוף פעולה עם זוכרות ותומכיה תורמת לבניית סוג של קהילה שאני גאה להשתייך לה.